בתוך ההמונים שהשתתפו במהומות ובהפגנות בצרפת נראו דגלי אלג'יריה ופלסטין. בכיכר הרפובליקה בפריז טיפסו מפגינים על פסלה של מריאן, הדמות המסמלת את הרפובליקה הצרפתית, והניפו מעליו את דגל פלסטין.
המהומות החלו בספטמבר, כאשר תלמידי תיכון בפרברי פריז התלוננו על מחסור במורים ועל מבני בתי ספר מתפוררים. אולם מצוקות אלה אינן מסבירות ירי פצצות מרגמה לעבר שערי בתי ספר, תקיפות של מנהלי מוסדות חינוך או השתלטות על כבאית והצתתה במרסיי. הן גם אינן מסבירות מדוע באלי בגאיוקו, ראש עיריית סן דני מטעם מפלגת "צרפת הבלתי כנועה" (LFI), אמר לטלוויזיה הצרפתית כי בנסיבות מסוימות אלימות עשויה להיות לגיטימית.
כפי שציינו כמה משקיפים, מהומות בצרפת הן כמעט טקס מעבר. אולם המהומות הנוכחיות שונות. הכאוס המתמשך, ההרס הנרחב והאלימות שאנו עדים להם כיום הם תוצאה ארוכת טווח של פילוסופיה הרסנית שצמחה בצרפת עצמה.
מעטות התפיסות שגרמו לצרפת נזק רב יותר מתאוריית האלימות המוצדקת של ז'אן פול סארטר. בהקדמה שכתב בשנת 1961 לספרו של פרנץ פאנון, "מקוללים עלי אדמות", בשיאה של מלחמת אלג'יריה, טען סארטר כי האלימות הקולוניאלית הייתה הראשונה, וכי האלימות של העמים הנתונים לשלטון קולוניאלי אינה אלא השבתה אל שולחיה, מה שכינה "רגע הבומרנג". ירי באירופי, כתב, משמעו "להרוג שתי ציפורים במכה אחת", ולהותיר אחריו "אדם מת ואדם חופשי".
בהמשך אמר סארטר כי תמיד סירב להשוות בין הפצצות של החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה (FLN), שאותן תיאר כ"נשק היחיד שעמד לרשות האלג'יראים", לבין התנהלות הצבא הצרפתי. הוא חתם על "מניפסט ה-121" משנת 1960, שהצדיק צרפתים שסייעו לאנשי החזית לשחרור לאומי והעניקו להם מחסה. סארטר וחוג מקורביו התעלמו במידה רבה ממעשי הטבח ומהטיהורים הפנימיים שביצעה החזית.
בהמשך החיל סארטר את אותו היגיון גם על רצח 11 הספורטאים הישראלים בידי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. הוא כתב כי הטרור הוא "הנשק היחיד" של הפלסטינים, וכי הצרפתים שתמכו בטרור של החזית לשחרור לאומי נגד צרפת חייבים כעת לתמוך גם בטרור הפלסטיני. לדבריו, המתקפה הצליחה באופן מושלם במשימתה למשוך את תשומת לבו של העולם.
ההגדרה המחודשת שהעניק סארטר לאלימות פוליטית כהגנה עצמית העניקה למעשה היתר לטרור. הוא ופילוסופים אקזיסטנציאליסטים ופוסטמודרניסטים נוספים מצרפת ומגרמניה הכשירו את הקרקע לעולם שבו הגנה עצמית אמיתית, דוגמת מלחמתה של ישראל בחמאס, מכונה "רצח עם", בעוד שמעשי הטבח של חמאס מכונים "התנגדות".
אלג'יר: המקום שבו נפגשו האדום והירוק
אם סארטר סיפק את התאוריה, אלג'יריה סיפקה את המודל. ניצחונה של החזית לשחרור לאומי בשנת 1962 הפך לתוכנית הפעולה של תנועת פת"ח בהנהגת יאסר ערפאת. פת"ח אימצה את המבנה הארגוני המבוסס על תאים, את השימוש בטרור עירוני, את פולחן ההקרבה והמוות למען המאבק ואת השילוב בין מאבק מזוין לדיפלומטיה באו"ם. אחמד בן בלה התיר לפת"ח לפתוח את הנציגות הראשונה שלה מחוץ לשטחים הפלסטיניים באלג'יר, בהנהגת ח'ליל אל וזיר, אבו ג'יהאד, ואלג'יריה אימנה וחימשה את פעיליה הראשונים.
מנהיג אלג'יריה, הוארי בומדיין, הרחיק לכת עוד יותר. הוא התחייב שאלג'יריה תעמוד לצד פלסטין בין אם היא המדכאת ובין אם היא המדוכאת, ואף העניק לפת"ח גיבוי במוסקבה. בשנת 1974, כאשר שר החוץ האלג'יראי עבד אל עזיז בותפליקה כיהן כנשיא העצרת הכללית של האו"ם, נשא ערפאת את נאומו המפורסם על "הרובה וענף הזית". בשנת 1988 הכריז ערפאת על הקמת מדינת פלסטין באלג'יר.
אלג'יר הפכה למוקד מפגש מרכזי של הברית האדומה והירוקה, בין הסוציאליזם לאסלאמיזם. תפיסת העולם המרקסיסטית של העולם השלישי, שנתמכה בידי ברית המועצות, חברה למאבק אנטי מערבי שעטה בהדרגה צביון אסלאמיסטי מובהק יותר. לאדומים ולירוקים יש תפיסות אידיאולוגיות שונות, אך הם חולקים אויב משותף בדמות המערב הליברלי, וכן מחויבות ל"מהפכה" או ל"התנגדות" נגדו.
כיום, בקרב חלק מבני הנוער בצרפת, רבים מהם ממוצא צפון אפריקאי וגדלו על זיכרון מלחמת אלג'יריה, ההיגיון של אידיאולוגיית העולם השלישי התקבע לכדי תפיסת עולם: צרפת הייתה מעצמה קולוניאלית, ולכן צרפת חייבת לנו פיצוי, ומכאן שכל מה שנלקח מצרפת או נשרף בה אינו אלא השבת חוב היסטורי. תנועת Black Lives Matter, שלפי המאמר הונהגה בידי גורמים מרקסיסטיים, יישמה היגיון רדיקלי דומה, הנשען על תאוריית הגזע הביקורתית (CRT), במהלך המהומות ומעשי הביזה שפרצו בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד בשנת 2020.
במקרה הצרפתי, למצוקות שבבסיס המחאה יש יסוד ממשי: הטבח במפגינים אלג'יראים בפריז באוקטובר 1961, בדיקות זהות מפלות ומתחמי המגורים המבודדים שנבנו עבור פועלים אלג'יראים. אולם אידיאולוגיית העולם השלישי הפכה את תחושת הקיפוח לנשק ולבסיס לפטור מוסרי קבוע מאחריות.
אידיאולוגיית העולם השלישי מטילה על הקולוניאליזם והאימפריאליזם את האחריות הן לעוני במדינות המתפתחות והן לאי השוויון במערב. זוהי תפיסת העולם של ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, של ארגון הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה ושל מפלגת "צרפת הבלתי כנועה" בצרפת. מרגע שאי השוויון מוגדר כאלימות קולוניאלית, נכנס לפעולה הבומרנג של סארטר: "המדוכאים" נוקטים אלימות בשם ההתנגדות.
הבלבול המוסרי של צרפת וההתפוררות הפוליטית
רגשות האשמה על העבר הקולוניאלי, המכונים בצרפתית repentance coloniale, אינם דוקטרינה רשמית של המדינה הצרפתית. עם זאת, הם ניצבים בלב אחד מקווי השבר העמוקים ביותר בחברה. השמאל ומפלגת "צרפת הבלתי כנועה" דורשים התנצלות, פיצויים והתמודדות עם פשעים דוגמת הטבח בשנת 1961. הימין דוחה את רעיון החרטה ורואה בו haine de soi, שנאה עצמית, המלמדת את ילדי המהגרים לנטור טינה לרפובליקה במקום להשתלב בה.
עמנואל מקרון ניסה לתמרן בין שני המחנות. כמועמד לנשיאות בשנת 2017, הוא עמד באלג'יר והגדיר את הקולוניאליזם כפשע נגד האנושות. כנשיא, הוא הכיר באחריות הצבא הצרפתי למותם של מוריס אודן ועלי בומנדג'ל, והזמין מההיסטוריון בנז'מן סטורה דוח על מלחמת אלג'יריה. הוא השיב לבנין ולסנגל פריטי מורשת שנבזזו מהן, אך סירב לפרסם התנצלות לאומית גורפת. בהמשך, במהלך ביקורו בעיר העתיקה בירושלים בינואר 2020, התעמת עם אנשי ביטחון ישראלים בכנסיית סנטה אנה וקרא בכעס: "כאן זו צרפת, וכולם מכירים את הכללים". הבזיליקה מהמאה ה-12, שהוענקה לצרפת בשנת 1856, נחשבת על פי פרוטוקול ותיק לשטח צרפתי, וכוחות הביטחון המקומיים אמורים לאפשר למאבטחים הצרפתים לשלוט בכניסה אליה. התפרצותו של מקרון הזכירה את זו של הנשיא ז'אק שיראק באותו מקום בשנת 1996.
בספטמבר 2025 הכירה צרפת במדינה פלסטינית ללא הסכם שהושג במשא ומתן, ובכך זנחה את העיקרון שנקבע בהסכמי אוסלו, שלפיו הקמת מדינה תצמח מתוך שיחות דו צדדיות. היא עשתה זאת בעיצומה של מלחמה שחמאס פתח בה.
הבלבול המוסרי של צרפת ניכר לעין. באלג'יר נשיאה מגנה את הקולוניאליזם אך מסרב להתנצל עליו; בירושלים הוא מתעקש על זכויות היתר הצרפתיות; ובאו"ם הוא מעניק הכרה מדינית למאבק שהפלג החזק ביותר בו ביצע את טבח 7 באוקטובר.
אלבר ממי, הסופר היהודי מתוניסיה ומחלוצי ההגות הפוסט קולוניאלית, היה מזהה את הבלבול הזה. מחבר הספר "הקולוניזטור והקולוניזט", שסארטר עצמו כתב לו הקדמה בשנת 1957, ידע מהו קולוניאליזם ומה אינו קולוניאליזם. כפי שהראתה סוזי לינפילד בכתב העת Fathom, ממי ראה בציונות תנועת שחרור לאומית של עם שנרדף הן בארצות ערב והן באירופה. הוא מתח ביקורת על השמאל משום שגינה את הלאומיות בישראל, בעוד שהעניק לה הצדקה במדינות העולם השלישי. בספרו "הדה קולוניזציה והמשוחררים מן הקולוניאליזם" הטיל ממי על המדינות שזכו בעצמאות את האחריות לשלטון הסמכותני, לפונדמנטליזם ולאלימות שהתפתחו בהן, ודחה את השימוש במונח "נאו קולוניאליזם" כתירוץ. ממי ידע מיהו, יהודי הנטוע במורשת עמו, והוא ידע שעם חופשי נושא באחריות לאופן שבו הוא משתמש בחירותו. צרפת חייבת ללמוד מחדש את שני הלקחים הללו: מהו קולוניאליזם ומה אינו קולוניאליזם, ומהי צרפת עצמה, רפובליקה שמוטלת עליה החובה להגן על החברה שלה.
החרטה על העבר הקולוניאלי אולי אינה מדיניות רשמית של המדינה, אך במקומות שבהם היא שולטת באוניברסיטאות, ברשתות הפעילים ובבסיס התמיכה של מפלגת "צרפת הבלתי כנועה", קשה להסביר לצעירים שהצתת בניין עירייה היא פשע. ההגירה ההמונית משנה את אירופה בקצב מהיר יותר מזה שבו מוסדותיה מסוגלים לשלב את המהגרים החדשים. השתלבות בחברה מחייבת תרבות יסוד בטוחה בעצמה. תרבות המלמדת את ההיסטוריה שלה ככתב אישום נגד עצמה מטפחת טינה ומשבר זהות.
הבומרנג של סארטר נחת לבסוף בביתו שלו. תאוריה שנכתבה בפריז כדי להצדיק פיגועי תופת באלג'יריה עברה דרך אלג'יר אל אש"ף, חזרה דרך האוניברסיטאות בצרפת ובארצות הברית, וכעת היא מציתה בנייני עירייה בצרפת. צרפת יכולה להטיל עוצר ולהציב 60 אלף שוטרים ברחובותיה. ובכל זאת, היא לא תוכל להשיב את הסדר על כנו כל עוד חלק ניכר מהשמאל האינטלקטואלי והפוליטי שלה מקבל את הנחת היסוד המרכזית של הרדיקלים: שהרפובליקה אשמה.
