ערב הבחירות לכנסת, הנשיא עמנואל מקרון מעז להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל ומגביר את פעילותו בכל החזיתות. הוא הזמין לארמון האליזה את יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, ומארגן בפריז ב-12 ביוני 2026 מפגש בינלאומי שיוקדש למציאת פתרון בדרכי שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדברי שר החוץ הצרפתי, ז'אן-נואל בארו, "הגיע הזמן ליישם את פתרון שתי המדינות".
בפועל, אין מדובר בכינוס משלחות ישראליות ופלסטיניות בחסות צרפת במסגרת רשמית של משא ומתן דיפלומטי, אלא ב"פסגת שלום עממית, ועידה בינלאומית ודיונים שיאפשרו לחברות האזרחיות הישראלית והפלסטינית להשמיע את קולן".
כדי להגביר את "קולם של המדוכאים", משרד החוץ הצרפתי אף מאפשר לאזרחים צרפתים לסכן את חייהם ולנסות בכוח לפרוץ את הסגר הימי על רצועת עזה. לאחר מכן הוא פועל משפטית לפתיחת חקירה נגד הרשויות הישראליות בגין "עינויים" ו"פשעי מלחמה". התנהלות בלתי מובנת זו היא שיא האבסורד והאירוניה.
כמובן, במדינה דמוקרטית לגיטימי לחלוטין לקיים דיונים על עתיד השלום במזרח התיכון ועל מדיניותה של ישראל. אולם מפגש עם מנהיג מפלגת שמאל קיצוני כמו יאיר גולן, לצד "כינוס שלום" ביוזמת השלטונות הצרפתיים ללא הזמנתה ואישורה של ממשלת ישראל, בעיצומה של מערכת בחירות, מעוררים שאלות רבות באשר לכוונותיו האמיתיות של נשיא צרפת.
זו אינה הפעם הראשונה שבה הוא מנסה להתערב בעניינינו. בעבר נפגש גם עם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בנסיבות דומות. אולם הפעם מדובר במהלך פרובוקטיבי במיוחד, תקדים של ממש בתולדות היחסים בין צרפת לישראל.
המפגש הזה מתקיים בעקבות "ההחלטה ההיסטורית" שקיבלה צרפת להכיר במדינת פלסטין בספטמבר 2025, במטה האו"ם בניו יורק.
האם מקרון סבור שקיימים שני עמים ישראליים, האחד שוחר שלום והאחר שוחר מלחמה? האם הממשלה הנוכחית לא נבחרה באופן דמוקרטי?
דמיינו לעצמכם את התגובות בצרפת אילו ממשלת ישראל הייתה יוזמת ועידה בינלאומית שמטרתה להשפיע על מערכת הבחירות לנשיאות צרפת, לגייס את הקהילה היהודית ואת ידידי ישראל, ולהבטיח את בחירתו של מנהיג מפלגת "האיחוד הלאומי", ז'ורדן ברדלה.
הצהרתו האחרונה והמסורבלת של שגריר ישראל בצרפת, יהושע זרקא, "כל אחד, רק לא ז'אן-לוק מלנשון", כבר עוררה סערה מיותרת ובלתי פרופורציונלית.
חשוב להדגיש כי חרמות, סנקציות נגד תושבי יהודה ושומרון וכל צורה של התערבות בענייניה של ישראל אינם מקובלים ביחסים בין מדינות ידידותיות. רק הדיפלומטיה יכולה לגשר על פערים, חילוקי דעות ואי-הבנות.
לאחר כישלונותיו בניסיונות התיווך באוקראינה, ולאחר שצרפת הודרה ממשא ומתן לשלום בין ישראל ללבנון בוושינגטון בעקבות התנגדות אמריקנית וישראלית, מתוסכל ומרוחק ממוקדי קבלת ההחלטות בזירה הבינלאומית, ובמיוחד בענייני מושבותיה לשעבר באפריקה, מקרון משתמש בכל אמצעי אפשרי כדי למשוך תשומת לב ולהשמיע את "קולה החזק והברור" של צרפת לקראת פסגת ה-G7 המתוכננת להתקיים בפריז באותו מועד.
מקרון מחפש מורשת וישראל משלמת את המחיר
כיצד מתכוון עמנואל מקרון להטביע את חותמו על מדיניות החוץ של צרפת לאחר כל כישלונותיו במזרח התיכון ובזירות אחרות? איזו מורשת הוא מבקש להשאיר לפני סיום כהונתו השנייה והאחרונה?
האם אינו מבין שרובם המכריע של הישראלים מאוכזבים עמוקות מהחלטותיו החד-צדדיות, הבלתי צודקות וחסרות ההיגיון, במיוחד כאשר הוא ממשיך להחרים את ישראל ולהתערב באופן בוטה בענייניה הפנימיים?
מקרון בחר לפעול באופן חד-צדדי: להאיץ תהליכים, לקבוע סדר יום ולהכריע מראש בסוגיות הליבה של אחד הסכסוכים המורכבים בעולם. לאחר מכן הוא אף מעז להטיל סנקציות ולהעניש את ישראל אם אינה פועלת בהתאם לפרשנותו למשפט הבינלאומי, ובעיקר בנושא ההכרה במדינה פלסטינית.
בימים אלה הוא אף אוסר על יצרנים ישראלים להציג "נשק התקפי" בתערוכת יורוסטורי (Eurosatory). מדובר בתיאטרון אבסורד של ממש ביחסים הבילטרליים.
מקרון מודע היטב לכך שהתעשייה הביטחונית הישראלית שוברת שיאים ומדורגת בין יצואניות הנשק המובילות בעולם, חרף כל החרמות. הייצוא הביטחוני הישראלי עולה על 20 מיליארד דולר, כאשר 36% ממנו מופנים למדינות אירופה.
אין ספק שמצב זה מדאיג מאוד את צרפת בשוק הנשק הבינלאומי. אולם האם כך הוא מבקש להמשיך בדיאלוג עם מדינה ידידותית, באמצעות עימות חזיתי?
הכרה חד-צדדית בפלסטין: מתכון לכישלון
מקרון מבקש ליצור עובדות בשטח ולטשטש את המציאות. אך באמצעות חיפזון, ובאמצעות בלבול בין משאלות לב למציאות, הוא מעורר כעס, מעכב בטיפשות את תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב ואף מציג את עצמו באור מגוחך.
ברור שהוא בחר להכיר במדינה פלסטינית בכל מחיר משיקולים כלכליים ומסחריים: לצמצם את החוב החיצוני של צרפת, לרצות את הקהילות המוסלמיות, לזכות בתמיכתן האלקטורלית ולמנוע התקוממויות, מרידות עממיות ואף פיגועי טרור.
האם אין לו נושאים בוערים ודחופים יותר לטפל בהם בארצו שלו מאשר לנסות לפתור סכסוך מרוחק וסבוך, במיוחד לאחר הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023?
כל ההסברים והנימוקים בדבר הדחיפות שבהכרה צרפתית במדינה פלסטינית מתעלמים במכוון מהמציאות בשטח.
כל הסקרים מוכיחים כי רוב מוחלט של הישראלים, מימין ומשמאל כאחד, מסרבים לכל דיאלוג עם ההנהגה הפלסטינית כל עוד ביטחונם לאורך כל הגבולות ובתוך המדינה אינו מובטח באופן מוחלט.
לפיכך, ההתעקשות להכריז באופן חד-צדדי על מדינה פלסטינית אינה רק בלתי מועילה, היא אף מסוכנת לעתידה של המדינה היהודית.
כן לשלום, אך לא בכפייה
כמובן, כולנו רוצים להפסיק את המלחמה ולסיים את שפיכות הדמים. אך איזו ערובה מעניק לנו נשיא צרפת מלבד מילים יפות והטפות מוסר?
במשך עשרות שנים הסוגיה הפלסטינית מעסיקה את הקהילה הבינלאומית ללא פתרון. הסדר קבע יוכל להיות מושג רק באמצעות משא ומתן ישיר, לאחר דיונים מעמיקים ובחינה יסודית של כלל ההיבטים הגיאופוליטיים, האסטרטגיים, הכלכליים והמשפטיים.
משבחר מקרון להתייצב לצד המחנה הערבי-מוסלמי ולתמוך באופן עיוור במטרה הפלסטינית, מבלי לשקול ברצינות את ההשלכות המסוכנות, הוא אינו יכול עוד למלא תפקיד של מתווך הוגן.
ישראל אינה יכולה להפקיד בידיו את מלאכת התיווך הדיפלומטי, משום שצרפת כבר אינה מחזיקה בהשפעה משמעותית במזרח התיכון או בזירות אחרות בעולם. אנו מעדיפים בהרבה את שירותיה הטובים של ארצות הברית.
עתיד של שלום עם העולם הערבי הוא שאיפה נעלה. הישראלים אינם אוהבי מלחמה; הם מגינים על עצמם ומקריבים את בניהם ובנותיהם כדי להשיג ביטחון ושלום. הם עדיין לא זכו ליום אחד של שלום אמיתי.
אולם הדיון הציבורי על עתידה של ישראל חייב להתקיים בירושלים, במסגרת ההקשר הישראלי בלבד, לא בפריז, לא בניו יורק ולא בלונדון.
נכתב במקור באנגלית ופורסם לראשונה בישראל היום באנגלית ב-7 ביוני 2026.
