ביולי 2024 פרצה קבוצת סייבר איראנית לחברה צרפתית שהפעילה צגים דיגיטליים, וניסתה להשתמש בהם כדי להציג מונטאז'ים המגנים את השתתפותם של ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים והפאראלימפיים בפריז. הקבוצה גם שתלה ידיעה חדשותית מפוברקת באתר תקשורת שיתופי צרפתי ושלחה איומים לספורטאים ישראלים ולאנשים המקורבים אליהם. ההודעות התחזו לכאלה שנשלחו מטעם "Regiment GUD", קבוצה בדויה ששמה נועד להזכיר את GUD, ארגון ימין קיצוני צרפתי אמיתי.
הדבר היה חלק מדפוס רחב יותר. תחת זהות אחרת ניסתה אותה קבוצה בעבר ליצור קשר עם משפחותיהם של חטופים ישראלים שהוחזקו בעזה, ככל הנראה כדי לגרום להן נזק פסיכולוגי נוסף. באזהרה משותפת שפורסמה באוקטובר 2024 ייחסו ה-FBI, משרד האוצר האמריקני ומערך הסייבר הלאומי של ישראל את הפעילות ל-Emennet Pasargad, שהשתמשה בשם החברה האיראנית Aria Sepehr Ayandehsazan ככיסוי. האזהרה זיהתה את "Cyber Flood" ואת "Contact-HSTG" בין הזהויות שבהן השתמשה הקבוצה מאז אוקטובר 2023.[1]
כאשר בוחנים את האירועים הללו בנפרד, הם נראים כהתפרצות של פריצות סייבר ותעמולה. כאשר בוחנים אותם יחד, הם מתגלים כמבצע אחד. חדירה, זיוף, התחזות ולחץ פסיכולוגי פעלו כולם לאותה מטרה: לשנות את מצבו הרגשי של קהל היעד ואת יכולתו לשפוט את מה שהוא רואה, ולא לבסס טענה מסוימת כאמת.
ההתחזות לקבוצת ימין קיצוני צרפתית לא הייתה רק מתקפה על תדמיתה של ישראל. מטרתה המתועדת הייתה ייחוס כוזב – לגרום לאיומים להיראות כאילו הגיעו מגורם צרפתי פנימי. ייתכן שהיא גם החלישה את אמונם של אזרחים צרפתים במערכת הפוליטית שלהם, בין אם זו הייתה הכוונה ובין אם לאו. למרות עוצמתה הטכנולוגית, ישראל עדיין לא ארגנה את מוסדותיה כך שיוכלו לזהות מבצעים משולבים מסוג זה ולהגיב להם.
לוחמה קוגניטיבית אינה דיסאינפורמציה
הבלבול מתחיל בשפה. ישראל, כמו דמוקרטיות רבות אחרות, נוטה להתייחס למאבק בזירת המידע כאל בעיה אחת, שהמענה לה הוא הפרכות, תיקונים, ייחוס ומסרים. הכלים האלה נותנים מענה לדיסאינפורמציה: מזהים טענה שקרית ומשיבים עליה באמצעות ראיות. לוחמה קוגניטיבית פועלת ברובד עמוק יותר. היא אינה חייבת לגרום לקהל להאמין בשקר מסוים. היא יכולה להצליח באמצעות שחיקת האמון במקורות, הצפת אנשים בתוכן טעון רגשית ועידוד ספקנות שמותירה אותם חסרי יכולת או רצון לפעול.
בשנת 2020 הזמין פיקוד הטרנספורמציה של נאט"ו מחקר בן שישה חודשים באמצעות מרכז החדשנות שלו, שפורסם בינואר 2021. המחקר התייחס לקוגניציה כאל זירת עימות לצד היבשה, הים, האוויר, הסייבר והחלל. הוא הגדיר לוחמה קוגניטיבית כניצול של הקוגניציה האנושית כדי לשבש, לערער, להשפיע או לשנות תהליכי קבלת החלטות.[2] להבחנה הזאת יש משמעות מעשית משום שהיא משנה את היעד. מפעיל דיסאינפורמציה רוצה לגרום לקהל להאמין בדבר שקר. מפעיל קוגניטיבי עשוי להסתפק בכך שהקהל יחדל להאמין לכל דבר. המבצע האיראני סביב האולימפיאדה לא נועד בראש ובראשונה לשכנע את העולם בטענה שקרית. הוא ביקש להפחיד ספורטאים, לגרום טראומה למשפחות ולשדר לציבור שאין מקום בטוח – אפילו לא זירת ספורט. בדיקת עובדות אינה יכולה לעשות הרבה מול איום שמעולם לא עסק בעיקר בשאלה אם טענה מסוימת היא אמת.
המנגנון הזה ראוי לשם משלו. מבצע קוגניטיבי פועל על התנאים שבהם אנשים מעריכים מידע. הוא משתלט על הקשב ומציף אותו עד שכושר השיפוט נפגע. הוא מעורר פחד או כעס כדי לעודד תגובה במקום מחשבה. הוא מערער את האמון במקורות ובכך מקשה לזהות מידע אמין. והוא הופך שאלות של ראיות למבחנים של זהות, כך שעצם בחינתה של עמדה מנוגדת עלולה להרגיש כבגידה. שיטות אלה מנצלות מאפיינים רגילים של הקוגניציה האנושית. השכלה או תחכום אינם מעניקים הגנה אוטומטית. המטרה אינה רק מה אנשים יודעים, אלא האופן שבו הם מחליטים במה להאמין.
המבצע סביב האולימפיאדה ממחיש גם כיצד קמפיינים כאלה מייצרים מראית עין של אותנטיות. תחת הזהות "Cyber Court", קידם הגורם האיראני רשימה של קבוצות האקטיביסטים-האקרים כביכול, שאותן יצר בעצמו, וכך גרם למבצע מתואם להיראות כמו תנועה ספונטנית. המטרה הייתה לטשטש מי עומד מאחורי המסרים. כאשר אזרחים אינם מסוגלים להבחין בקלות בין קול עצמאי לבין מבצע מדינתי מוסווה, הם מאבדים בסיס שעל פיו ניתן לשפוט את מה שהם שומעים. שחיקת האמון הזאת, ולא סיפור שקרי בודד, היא ההישג האסטרטגי.
מילה אחת, חמש משימות
אם איום פועל בכמה רבדים בו-זמנית, מערכת ההגנה חייבת להיות מסוגלת להבחין ביניהם. בכל פעולה של תקשורת מדינתית יש לשאול ארבע שאלות: מי הקהל? מי מוסמך לפעול? מה נחשב הצלחה? והיכן עוברים הגבולות המשפטיים והדמוקרטיים? התשובות מגדירות חמישה תפקידים נפרדים.
כאשר מגיבים לעיתונות היומיומית, מדובר בדוברות וביחסי ציבור ממשלתיים. תפקיד זה משרת עיתונאים מקומיים וזרים באמצעות דוברים רשמיים ונמדד בעיקר על פי דיוק ובהירות. כאשר בונים מערכות יחסים עם קהלים זרים, מדובר בדיפלומטיה ציבורית. היא פועלת לאורך שנים ולא לאורך מחזורי חדשות, מדברת בגלוי בשם המדינה ונמדדת על פי אמינות ומעמד. כאשר מתאמים בין מה שמדינה עושה לבין מה שהיא אומרת, מדובר בתקשורת אסטרטגית. היא חוצה קהלים וסוכנויות, והמבחן שלה הוא עקביות.
השפעה על קהל עוין בחו"ל היא משימה אחרת. מבצעי השפעה ולוחמה פסיכולוגית מבוצעים בידי הצבא או שירותי המודיעין, תחת סמכות משפטית מוגדרת, ונמדדים לפי השפעתם על התנהגות. הגנה על השיח בחברה עצמה מפני מניפולציה זרה היא שוב משימה שונה. על התפקיד החמישי הזה חלות המגבלות המחמירות ביותר: לזהות ולחשוף התערבות זרה, ובמקביל לחזק את יכולתו של הציבור לזהות אותה.[3]
חמשת התפקידים אינם שמות שונים לאותה משימה. כל אחד מהם דורש מומחיות משלו, סמכות משפטית משלו וסטנדרטים משלו לראיות. כאשר מאחדים אותם לפעולה אחת בלתי מובחנת, כל אחד מהם נפגע. המסגרת הזו גם מאפשרת לזהות היכן פועל היריב והיכן ישראל הותירה פרצה במערכי ההגנה שלה. איראן לבדה פועלת בכל חמשת הרבדים, ולכן היא המורכבת ביותר מבין ארבעת המקרים. קטר בונה השפעה באמצעות דיפלומטיה ציבורית והנרטיבים שמפיצה התקשורת שלה. רוסיה שוחקת את האמון בתוך השיח הפנימי. סין מעצבת את סביבת המידע שבה מתקבלים כל המאמצים האלה. כאשר בוחנים את היריבים דרך המסגרת הזו, שיטות הפעולה שלהם ונקודות העיוורון של ישראל מתחדדות יחד.
להבין את ארבעת היריבים לפי תפקיד
איראן פועלת בכל חמשת הרבדים. המבצע סביב האולימפיאדה סיפק הצצה למערכת רחבה יותר המשלבת חדירת סייבר, מדיה מפוברקת, הפחדה פיזית ופעילות שדלנות מאורגנת. בנובמבר 2025 פרסם אתר שכינה את עצמו Punishment for Justice Movement רשימה של מאות אנשי אקדמיה ישראלים, ובה כתובות מגוריהם ופרטי הקשר שלהם, לצד פרסים של עד 100 אלף דולר על רציחתם. האתר הציג את עצמו כתנועה בינלאומית עצמאית, לא חשף כל קשר לטהרן והוסר מהרשת בתוך שעות. עם זאת, אנליסטים רואים בו חלק מדפוס רחב יותר של פעילות מצד המשטר האיראני. העיצוב שלו ריכז את כל המרכיבים במקום אחד: הסתה, מידע אישי ואיום באלימות.[4] מבחינת טהרן, אלה הם חלקים של כלי אחד. הקבוצה האיראנית שעמדה מאחורי המבצע סביב האולימפיאדה, ושפעילותה יוחסה לה בנפרד ובאופן רשמי, השיגה גם תיעוד ממצלמות IP ישראליות ושילבה בינה מלאכותית יוצרת בפעולותיה. זהו סימן למערכת בשלה: כל יכולת מחזקת את האחרות ומייצרת מבצעים שאף סוכנות המאורגנת סביב תפקיד אחד בלבד אינה מצוידת להתמודד עמם.[5] מערכת הגנה שמשאירה את הרבדים הללו בידי סוכנויות נפרדות שאינן מתואמות זו עם זו מוותרת על אותה עקביות שכבר קיימת אצל התוקף.
קטר פועלת בזירה שישראל כמעט אינה מגנה עליה. היא מציגה את עצמה כמתווכת וכשותפה ולא כיריבה, ובונה השפעה במשך עשרות שנים באמצעות דיפלומטיה ציבורית ועוצמה רכה, לעיתים קרובות בשפה של פילנתרופיה. נכון לפברואר 2026, על פי דיווחים, קטר הייתה המקור הזר הגדול ביותר למתנות ולחוזים שעליהם דיווחו אוניברסיטאות בארצות הברית, בהיקף של כ-8.8 מיליארד דולר, כאשר חלק גדול מהכסף הועבר באמצעות גופים הקשורים למדינה.[6] נוכחות השדלנות שלה בוושינגטון עולה, לפי כמה מדדים, על זו של כל ממשלה אחרת. מאז ספטמבר 2025 היא מחזיקה בערבות ביטחונית אמריקנית חסרת תקדים עבור מדינה ערבית כלשהי.[7] בזירת התקשורת קבע משרד המשפטים האמריקני בספטמבר 2020 כי AJ+, הזרוע האמריקנית של אל-ג'זירה הממומנת בידי קטר, פעלה תחת הנחייתה ושליטתה של ממשלת קטר ולכן נדרשה להירשם כסוכן זר. ועדת פיקוח של בית הנבחרים דיווחה בפברואר 2024 כי AJ+ לא עשתה זאת.[8] שום דבר מכל אלה אינו מתקפת סייבר. זוהי השפעה, המופעלת במרחב שלישראל אין בו אמצעי תגובה ייעודי.
מטרתה של רוסיה אינה לזכות באהדה ואף לא לשכנע. היא מבקשת לשחוק את האמון במוסדות, בבחירות ובראיות, עד שספק הופך לברירת המחדל. מבצע Doppelganger שלה יוצר אתרי חיקוי של כלי תקשורת לגיטימיים, בעוד רשת Storm-1516 מייצרת סרטונים מפוברקים ומעבירה אותם דרך משפיענים מערביים.[9] מאמציה הרחבים יותר להציף את הרשת הפתוחה בתוכן מתואם משתרעים כיום גם על ניסיון להשפיע על מערכות הבינה המלאכותית שדרכן אנשים מחפשים יותר ויותר מידע, אף שהיקף ההשפעה הזאת עדיין שנוי במחלוקת.[10] זוהי לוחמה קוגניטיבית בצורתה הטהורה ביותר. היא אינה תוקפת את העובדה, אלא את יכולת השיפוט עצמה.
סין מציבה את המקרה המורכב ביותר, משום שישראל כמעט אף פעם אינה המטרה המרכזית שלה. מחקרים ישראליים מצביעים על כך שבייג'ינג מגבירה נרטיבים אנטי-ישראליים בעיקר כדי לפגוע בארצות הברית. ישראל נושאת בתוצאות של היריבות הזאת, וההגברה נעשתה בולטת יותר ויותר מאז תחילת המלחמה.[11] טווח הפעולה של סין משתרע מכלי תקשורת ממלכתיים ורשתות חשאיות כגון Spamouflage ועד למערכות ההמלצה של הפלטפורמות שמהן חלק גדל והולך מהאמריקנים, ובמיוחד צעירים, מקבלים את החדשות שלהם.[12] סין אינה צריכה לכתוב כל מסר עוין בעצמה. ייתכן שדי בעיצוב התנאים שבהם מסרים מסוימים מתפשטים ואחרים נעלמים. במאה העשרים נאבקו מדינות על מגדלי שידור. במאה העשרים ואחת הן נאבקות על המערכות הקובעות מה אנשים יגלו ומה יישאר מחוץ לטווח הראייה שלהם.
בינה מלאכותית יוצרת מעצימה את היכולות של כל ארבעת היריבים. היא מאפשרת לצוות קטן ליצור בעלות נמוכה זהויות משכנעות, תוכן רב-לשוני ומדיה סינתטית, ובכך מורידה את חסמי הכניסה לכל סוגי הפעולות המתוארות כאן. היקף הזיהום של מרחב המידע בידי בינה מלאכותית עדיין שנוי במחלוקת ואין להפריז בו. עם זאת, הכיוון ברור: העלות של יצירת שקר משכנע יורדת מהר יותר מהעלות של זיהויו. הדבר מעניק יתרון למגינים שהתכוננו מראש לעומת אלה שנאלצים לאלתר בזמן מתקפה.
מדוע ישראל אינה מסוגלת לתת מענה
ישראל מתמודדת עם מתקפה בת חמש שכבות באמצעות מילה אחת: "הסברה". המונח הפך למלכודת מושגית, שמאגדת יחד משימות שונות מבלי להעניק לכל אחת מהן מבנה, סמכות או סטנדרטים מקצועיים משלה. אי אפשר לצפות מאותו גוף, מאותם עובדים ומאותו תקציב לשכנע ממשלה אירופית עוינת, להתמודד עם מבצע השפעה איראני, להגן על אזרחים ישראלים מפני מניפולציה רוסית ולפעול מול קמפוס אמריקני ספקני. המשימות הללו דורשות, בהתאמה, תקשורת אסטרטגית, לוחמת מידע, הגנה פסיכולוגית ודיפלומטיה ציבורית. ההתייחסות אליהן כאל פונקציה אחת מקשה לבצע היטב כל אחת מהן.
הכשל הוא מבני, ולא כשל של כישרון או אשמתה של ממשלה מסוימת. יש לו שלושה ממדים. ראשית, הסמכות מפוזרת בין משרדי הממשלה, ללא מרכז בעל סמכות ממשית לתאם ביניהם. משרד ההסברה קצר-הימים ממחיש את הבעיה. המשרד הוקם עם כניסת הממשלה לתפקידה בסוף 2022, איבד את השרה שלו חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה ונסגר בהחלטת הממשלה באוקטובר 2023.[13] מבחינה מושגית, איחוד חמש פונקציות שונות לאחת מותיר את ישראל במצב שבו היא מגיבה למתקפה על יסודות האמון והשיפוט באמצעות מסרים שנועדו לשנות דעות. זהו הכלי הלא נכון לרובד שמותקף. מבחינה פוליטית, ברגע שהכלים הללו נתפסים כמשרתים מפלגה או מנהיג, הם מאבדים את האמינות שעליה הם נשענים.
נבחן את המבצע סביב האולימפיאדה. כאשר גורם איראני איים על ספורטאים ישראלים, זייף דיווח חדשותי צרפתי ושלח הודעות למשפחות חטופים, איזה גוף ישראלי היה אחראי לתגובה? אף גוף יחיד לא היה אחראי לכך. הייחוס הטכני פעל: מערך הסייבר הלאומי של ישראל חתם עם מקביליו האמריקנים על אזהרה משותפת. אך האחריות לחלקים האחרים של התגובה לא הייתה ברורה. האיומים על אזרחים חייבו פונקציית הגנה פסיכולוגית שישראל מעולם לא הקימה. הדיווח החדשותי המפוברק חייב פונקציה של זיהוי וחשיפה מהסוג הקיים בצרפת ובשוודיה, אך לא בישראל. המסגור האסטרטגי נותר בידי גוף מתאם שאין לו סמכות להנחות את משרדי הממשלה שאותם הוא אמור להוביל. המבצע תקף ארבעה רבדים. לאחד היה אחראי ברור; לשלושה לא.
עד כה, התגובה המרכזית של הממשלה הייתה להוציא יותר כסף. במרץ 2026 אישרה הכנסת תקציב שכלל כ-730 מיליון דולר להסברה – כמעט פי חמישה מ-150 מיליון הדולר שהוקצו בשנה הקודמת וסכום חסר תקדים מבחינת ישראל.[14] כפי שניסח זאת אחד מאנשי המקצוע הישראלים בתחום, הזרמת תקציב גדול למערכת מקולקלת מייצרת היקף, לא אסטרטגיה. באביב 2026 נקטה הממשלה שני צעדים בכיוון הנכון. היא מינתה ראש למערך ההסברה הלאומי, תפקיד שנותר בלתי מאויש במשך שנתיים.[15] והיא אישרה הקמת יחידת הסברה ייעודית בתוך משרד החוץ, שבראשה בעל תפקיד בדרגה המקבילה לתפקיד המדיני הבכיר במשרד.[16] שני הצעדים הם שיפורים של ממש, אך הם גם ממחישים את מגבלות הגישה. ריכוז הפעילות מעניק למשרד שליטה על הפעולות שלו עצמו. הוא אינו מעניק לו סמכות על משרד ראש הממשלה, משרד התפוצות, לשכת העיתונות הממשלתית או הצבא.
שניים מתוך חמשת התפקידים אינם יכולים להיות ממוקמים כלל בתוך משרד חוץ. פעולות שאסור יהיה לייחס לישראל אינן יכולות להתנהל באמצעות מוסד שתכליתו לדבר בגלוי בשם ישראל. ברגע שמשרד חוץ נחשד בפעילות השפעה סמויה, אמינותה של התקשורת הרשמית שלו נמצאת בסיכון.
זיהוי מניפולציה זרה הוא גם משימת נתונים, לא משימת מסרים. הוא דורש פורנזיקה של רשתות, ניתוח חתימות והשוואה למאגרי מודיעין. היכולות הללו שייכות לגופי הסייבר והמודיעין; אין היגיון לבנות אותן מחדש בתוך שירות דיפלומטי. צרפת ממקמת את יחידת הגילוי שלה תחת המזכירות הלאומית להגנה ולביטחון. בשוודיה פועלת סוכנות עצמאית להגנה פסיכולוגית. שירות התקשורת הבריטי יושב במשרד הקבינט, מעל למשרדי הממשלה הבודדים.
הפער חורג מסוגיית הסמכות המוסדית. המיומנות של משרד חוץ היא הסברה והבהרה. הוא מדבר בשמו באמצעות ערוצים מזוהים ושופט את עבודתו לפי השאלה אם הוא מובן ואם נותנים בו אמון. השפעה היא תחום אחר. מטרתה לשנות את התנהגותו של קהל יעד, לעיתים מבלי שהקהל יודע מי המקור, והיא נמדדת לפי השפעתה בפועל. מצוינות בתחום אחד אינה מעניקה מומחיות בתחום האחר.
גם משרד חוץ אינו מצויד לתאם את המאמץ כולו. אין לו מבנה פיקודי המאפשר להנחות כמה זרועות בזמן אמת, ואין לו סמכות על הצבא או על שירותי המודיעין. תיאום כל חמש הפונקציות מחייב מוסד בעל סמכות החוצה את כולן, ולא משרד שפועל לצדן.[17]
ההפרדה היא מנגנון ההגנה
מתעוררת התנגדות מובנת, והיא ראויה לתשובה ישירה: האם מדינה שמקימה יכולת להגנה פסיכולוגית מסתכנת ביצירת "משרד אמת", שממשלה עלולה להפנות נגד אזרחיה ונגד העיתונות? החשש לגיטימי. זו בדיוק הסיבה לכך שיש לשמור על הפרדה בין הפונקציות הללו.
מבין חמש הפונקציות, זו שנוגעת לשיח הפנימי – ההגנה מפני מניפולציה זרה – חייבת להיות כפופה למגבלות המחמירות ביותר. סמכותה חייבת לחול על מדינות זרות ועל שלוחיהן, ולעולם לא על ביטוי חוקי של אזרחים. תפקידה חייב להיות לזהות, לחשוף ולהציג לציבור את המניפולציה, ולעולם לא לדכא ביטוי. עליה להסתמך על מקורות גלויים ולא על איסוף חשאי, ולפעול תחת פיקוח משפטי ומדעי עצמאי. VIGINUM בצרפת פועלת במסגרת מגבלות כאלה.
הסכנה הגדולה יותר טמונה דווקא במיזוג הפונקציות שישראל מקיימת כיום. מנגנון שגם מסביר את המדינה לעולם וגם מבקש לעצב את דעת הקהל בבית קרוב הרבה יותר למשרד אמת. הצבת גבולות ברורים היא הדרך שבה ישראל יכולה למנוע זאת.
הכלי הלא נכון למלחמה האמיתית
לכל מי שעבד בתחום הזה, המסקנה היא מעשית. מבצעי לוחמה פסיכולוגית התקפיים, דיפלומטיה ציבורית והגנה על אזרחים אינם יכולים להיות מנוהלים בידי אותם אנשים, תחת אותה סמכות ומאותו שולחן עבודה. ההבחנות הללו הן יותר מפורמליות בירוקרטית. הן קובעות אם מערכת ההגנה מסוגלת לזהות מתקפה בזמן שהיא מתרחשת.
ההפרדה הנדרשת פשוטה. ישראל זקוקה לגוף מקצועי חוצה משרדים שיתאם את התקשורת האסטרטגית ויהיה מבודד מדרישות פוליטיות יומיומיות. היא זקוקה לגבולות משפטיים ברורים בין השפעה לגיטימית בחו"ל, תקשורת עם הציבור הישראלי ופעולות התקפיות נגד אויב. היא זקוקה גם ליחידה אזרחית, המבוססת על המודל הצרפתי, שתזהה השפעה זרה תחת מגבלות משפטיות מחמירות. לדמוקרטיות בעלות בריתה של ישראל כבר יש כלים כאלה. לישראל חסרה ההחלטה לאמץ אותם.
יריביה של ישראל פועלים כמערכות משולבות, התוקפות בו-זמנית בכמה רבדים. ישראל עדיין מגיבה בעיקר באמצעות תיקון עובדות ודחיפת מסרים. העימות העמוק יותר הוא על אמון, שיפוט והרצון לפעול. כל עוד ישראל לא תיצור גבולות ברורים בין הפונקציות שלה עצמה, היא תמשיך להביא מסר לקרב שעוסק בהרבה יותר ממסרים.
