53 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, אנו מוצאים את עצמנו כיום במצב א-סימטרי דומה, שבו מנהיגינו אינם מצליחים להפוך הצלחות בשדה הקרב לתהליך שלום ברור מבחינה מדינית ומועיל לישראל.
ב-1973 עמדו אזרחי ישראל מול סכנת מוות ומול האפשרות של חורבן מוחלט של מולדתם הלאומית האהובה. ראוי לזכור כי מדינות ערב תקפו עם יותר מ-5,500 טנקים. בחזית סואץ הפעילו המצרים מספר טנקים כפול מזה שהפעילו מונטגומרי ורומל במדבר הלובי במהלך קרב אל-עלמיין; ואילו הסורים תקפו בכוח שהיה שווה בהיקפו לזה שהפעילה גרמניה נגד צרפת בזמנו.
הגנרל האגדי משה דיין אף רמז, בהתייחסות תנ"כית, לאפשרות של חורבן הבית השלישי. למרות כמה דיווחים מדאיגים ואזהרה חמורה מצד מלך ירדן חוסיין באשר לאפשרות של עימות מזוין, הערבים הצליחו להפתיע לראשונה את המדינה היהודית.
מלחמת יום הכיפורים זעזעה את החברה הישראלית בכל הרמות. זו הייתה "רעידת אדמה" בחיים הפוליטיים והצבאיים שאיש לא העז לדמיין.
האמון העיוור של הגנרלים באותה תקופה, הזלזול ביריב לאחר ההשפלה הכבדה שנחל במלחמת ששת הימים, והאדישות של ממשלת העבודה לאיומים אפשריים, הטילו את המדינה לתוך תחושות עמוקות של חוסר שביעות רצון ותסכול מר.
הניצחון הצבאי הושג הודות לאמונה בלתי מתפשרת, לאומץ לב יוצא דופן ולסולידריות. הלחימה הקשה, שנוהלה באופן מזהיר בידי הרמטכ"ל דוד אלעזר, הותירה את המטות הכלליים הזרים המומים. לאחר 18 ימי לחימה הגיעו טנקי צה"ל עד למרחק של 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק.
ובכל זאת, חמישים שנה לאחר מכן, אנו חוזרים על אותן טעויות וסובלים מאותן תוצאות. כיצד ניתן להסביר שמאז נסיגת צה"ל מרצועת עזה בשנת 2005, הן הגנרלים והן ראשי הממשלה הזניחו את כוונותיו של חמאס, התנועה הדתית הקנאית הזאת, שלוחה של האחים המוסלמים, המסוגלת למעשי האכזריות החמורים ביותר ולפשעי מלחמה?
לראשונה מאז מלחמת העצמאות, הותר לארגון טרור לכבוש שטח ריבוני של מדינת ישראל. יותר מחמשת אלפים מחבלי חמאס פלשו לכעשרים יישובים בדרום המדינה. הם רצחו 1,200 בני אדם, בהם קשישים, נשים וילדים, וחטפו 251 חיילים ואזרחים, מבלי שצה"ל הצליח להתערב בזמן ולהציל חיים. במשך כמה שעות איבדו כוחות הביטחון של ישראל את היכולת לממש את משימתם העיקרית: להגן על אזרחי המדינה.
זה היה כישלון אדיר עבור הצבא שנחשב לחזק ביותר במזרח התיכון. צה"ל והשב"כ לא נקטו פעולה מקדימה. במשך שני עשורים האמינו ממשלות ישראל בזו אחר זו כי חמאס מורתע, שהוא אינו מהווה איום ממשי, וכי רק איראן הפכה לאויב מספר אחת. האסטרטגיה ההגנתית של צה"ל נכשלה ברצועת עזה, בדיוק כפי שנכשלה בתעלת סואץ בשנת 1973.
דו"ח ועדת אגרנט, שפורסם לאחר מלחמת יום הכיפורים, התעלם מכשליה החמורים של ממשלת גולדה מאיר ובעיקר מכשליו של שר הביטחון משה דיין. כעת הגיע הזמן שוועדת חקירה תפרסם דו"ח יסודי בנוגע לאחריותה של הממשלה הנוכחית, ובמיוחד לאחריותו של ראש הממשלה.
למרות ההצלחות הצבאיות והצלחות המוסד, איננו מתקדמים בזירה המדינית או התקשורתית. אנו נמצאים במבוי סתום ומבודדים בזירה הבינלאומית בשל היעדר אסטרטגיה מדינית, פוליטיזציה גרוטסקית והיעדר תיאום הדוק בין כל משרדי הממשלה, ובמיוחד בין משרד הביטחון למשרד החוץ.
למרבה הצער, ההסברה שלנו נכשלה, ולכן חיוני ודחוף ליצור מערך דיפלומטיה ציבורית חדש, יעיל ואמין, שתפקידו יהיה להגיב במהירות ובטיעונים מוצקים מול כל המניפולציות והשקרים של מתנגדינו.
עלינו גם להודות כי אנחנו אחראים באופן חלקי לבידוד המדיני שלנו. כיצד ניתן להסביר מינויים פוליטיים המתבצעים בקלות דעת שכזאת? האם מתקבל על הדעת להשאיר את משרת השגריר בלונדון פנויה במשך כמה חודשים? מדוע להזניח את הדיאלוג ולהפגין זלזול כלפי מדינה שהיא חברה קבועה במועצת הביטחון? כיצד איננו מצליחים לשלוט בכאוס שזורעת קבוצה אנרכיסטית יהודית ביהודה ושומרון? וכיצד אנו גם לא מגיבים לפעילותם של ארגונים לא-ממשלתיים פרו-פלסטיניים, שכולם ממומנים על ידי האיחוד האירופי?
בימים אלה, ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת, אנו עדים להתעוררות מחודשת של ארגוני שמאל קיצוני שמטרתם להשמיץ את צה"ל ואת ממשלת ישראל ולהאשים אותם בפשעי מלחמה.
באקלים הנוכחי של עוינות כלפי ישראל ועיוורון פרו-פלסטיני, הכפילות והצביעות של כל אלה המתיימרים לדבר בשם חופש הביטוי והתרבות כבר אינן מפתיעות. סרט התעמולה Naza, שזכה זה עתה בפרס המיוחד בפסטיבל ונציה, הוא דוגמה בולטת אחת מני רבות. כיצד יכול במאי ה"סרט התיעודי" הזה, שאורכו 80 דקות, להתעלם מפשעיו הנתעבים של חמאס? יתרה מזאת, אין דבר כזה תחקיר אנונימי בלי ראיות, תאריכים או שמות של ה"שחקנים".
כך העניקו השופטים פרס לזייפן, בפני אולם משולהב ובתשואות רמות. הטענה שלפיה יוצרי קולנוע ישראלים נתנו לחיילים במה אינה מוכיחה דבר, שכן המטה הכללי של צה"ל הכחיש זאת באופן נחרץ, והדחייה לכך היא כמעט גורפת בישראל. ובכל זאת, עיתון הארץ ו-200 יוצרי קולנוע ישראלים תומכים בהקרנת הסרט התיעודי הזה.
אין ספק שכל המלחמות מלוכלכות. תמיד יש נפגעים בלתי מעורבים, אך בניגוד לצבאות מערביים כמו צרפת וארצות הברית, כל מבצע צבאי מלווה ומפוקח על ידי יועץ משפטי בהתאם למשפט הבינלאומי.
מאז האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, חלק גדול מהסרטים הישראליים התמקדו בסכסוך הישראלי-ערבי, תוך הדגשת סבלם של הפלסטינים. סרטים מסוג זה זוכים באופן אוטומטי לביקורות חיוביות ולפרסים בחו"ל, אך מעל הכול הם מקלים על השגת מימון.
גורמי שוליים ישראליים נוכחים בכל מקום, והם פטפטנים בלתי נלאים, במיוחד בחו"ל. אלה תמיד אותם אנשים שמופיעים בעיתונים זרים וברשתות החברתיות. הם מתענגים על כיבוס הכביסה המלוכלכת בפומבי, ביהירות וללא כל נקיפות מצפון. הם דוחים בזלזול כל סולידריות, אחדות או פטריוטיות. הם לועגים בזדון ומשיבים בגיחוך. הם תמיד מגינים על היריב, גם כאשר הוא טועה.
תופעה פתטית וייחודית ותסביך אמיתי מאפיינים ישראלים מסוימים הנמצאים בשוליים. חמור מכך, הם פועלים ללא חרטה או צער בתוך מציאות רגישה ונפיצה, ותמיד מעדיפים את עניינו של היריב, של האויב הפוטנציאלי.
בתיאטרון האבסורד ראינו גם נציגים של ארגונים לא-ממשלתיים אלה במועצת הביטחון של האו"ם. חיילי המילואים הללו של צה"ל לא הגיעו לשם כדי להגן על חבריהם לנשק, השומרים על ביטחוננו ועל ביטחונם שלהם יום ולילה, אלא כדי לגנות, באמצעות סיסמאות ריקות, את "פשעי הכיבוש בשטחים הפלסטיניים ובמיוחד את נבכי ההתנחלות הישראלית".
כיצד אפשר שלא להזדעזע מעמדה בלתי מכובדת שכזאת מצד בני עמנו, בשעה שצה"ל ממשיך להילחם בכמה חזיתות וכל הדיפלומטים הישראלים מנסים בזירות בינלאומיות לסכל החלטות כוזבות ואנטי-ישראליות?
המאמר פורסם במקור באנגלית בישראל היום בתאריך 15 לספטמבר 2026.
