ב־28 באפריל 2025 עצרה משטרת בריטניה את המחבל עבדאללה אלבדרי. בעת מעצרו ניסה אלבדרי לטפס מעל גדר שגרירות ישראל בלונדון. ברשותו נמצאו שני סכינים, והוא תכנן לבצע פיגוע כנקמה על מותם של פלסטינים בעזה. במאי 2026 הרשיע אותו בית משפט בריטי בהכנה לביצוע מעשי טרור ובהחזקת שני כלי נשק בעלי להב.
ב־5 באוקטובר 2026 גזר עליו בית המשפט מאסר עולם, תוך קביעת תקופת מאסר מינימלית של 20 שנה. משמעות הדבר היא שבאופן תיאורטי אלבדרי עשוי לבלות את שארית חייו מאחורי סורג ובריח. בכל מקרה, הוא לא יוכל להיות זכאי לבחינה של שחרור מוקדם לפני שירצה לפחות 20 שנות מאסר.
העונש החריג בחומרתו אינו מקרי. הוא תוצאה של בחינה מקיפה ושינוי מהותי במדיניות הבריטית בכל הנוגע לענישתם של מי שהורשעו, בין היתר, בעבירות טרור. במסגרת שינוי זה אימצה בריטניה את חוק המאבק בטרור והענישה משנת 2021 (Counter-Terrorism and Sentencing Act 2021).
וכאן בדיוק נמצא הלקח שישראל צריכה ללמוד.
ענישת מחבלים בישראל לוקה בחסר באופן מהותי. במקום שהכנסת תקבע מסגרת ענישה מחייבת וברורה, החוק מעניק לשופטים שיקול דעת רחב ביותר. שיקול דעת זה, כפי שציינתי במחקר קודם בנושא, הוא מרכיב מרכזי בכישלונה של מערכת המשפט הישראלית לייצר הרתעה אפקטיבית מפני טרור.
אפשר להביא אלפי דוגמאות. הנה אחת.
ב־28 באפריל 2020, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, תקף מחבל פלסטיני את בתיה לבל, אישה ישראלית בת 60. הוא דקר אותה שוב ושוב, עד שחייה היו תלויים על בלימה. בהמשך הורשע המחבל בניסיון רצח כעבירת טרור.
בניגוד לחקיקה הבריטית, החוק הישראלי מאפשר להטיל על מי שהורשע בניסיון רצח כעבירת טרור עונש מרבי של 25 שנות מאסר בלבד. קשה לחשוב על מקרה שבו מוצדק יותר להטיל את העונש המרבי: קורבן בת 60 שנדקרת שוב ושוב, בפיגוע טרור, וכמעט מאבדת את חייה.
ובכל זאת, השופטים בחרו לרחם על המחבל, והטילו עליו רק 21 שנות מאסר בלבד. ארבע שנים פחות מהעונש המרבי שהחוק מאפשר. משמעות הדבר היא שהמחבל עשוי להיות זכאי לשחרור מוקדם לאחר ריצוי 14 שנות מאסר בלבד.
ההשוואה לבריטניה כמעט בלתי נתפסת.
בבריטניה, אדם שמתכנן פיגוע טרור ורק התחיל בביצועו – גם אם בסופו של דבר איש אינו נפגע – עלול להישלח למאסר עולם, עם תקופת מינימום של 20 שנות מאסר, בטרם ניתן יהיה בכלל לשקול את זכאותו לשחרור מוקדם.
בישראל, לעומת זאת, מחבל שדוקר אישה שוב ושוב עד כדי סכנת חיים ממשית יכול לזכות בהקלה בעונש ולצאת לחופשי לאחר תקופה קצרה משמעותית.
זה אינו ויכוח תיאורטי על פילוסופיית ענישה. זוהי שאלה של הרתעה. מחבל צריך לדעת שמחירו של טרור הוא עונש כבד, ודאי וממושך. כאשר העונש בפועל רחוק באופן משמעותי מהחומרה של המעשה, נפגע גם המסר שאמור להגיע אל המחבל הבא.
בריטניה הבינה זאת ושינתה את החוק בהתאם.
ישראל, לעומת זאת, עדיין מאפשרת שיקול דעת שיפוטי רחב מדי במקרים שבהם האינטרס הציבורי מחייב ענישה ברורה, אחידה ומרתיעה.
דווקא בתקופה שבה מדיניות ממשלת בריטניה כלפי ישראל הולכת ומשתנה לרעה, ראוי שממשלת ישראל והכנסת יידעו להבחין בין ביקורת מדינית לבין מדיניות משפטית שניתן ללמוד ממנה. בכל הנוגע לענישת מחבלים שהורשעו – בריטניה מציגה כיום מודל שישראל בהחלט יכולה וצריכה ללמוד ממנו.
הבניית שיקול הדעת השיפוטית, לפחות בכל הנוגע לענישת מחבלים, אינה צריכה להיות נתונה למחלוקת. מדובר באינטרס לאומי מהדרגה הראשונה, וטוב יעשו הממשלה והכנסת אם יקדמו תיקונים בתחום הזה, ללא דיחוי נוסף.
לא די לגנות את הטרור. לא די לעצור את המחבל. כדי להרתיע את המחבל הבא, צריך גם לוודא שהעונש שממתין לו יהיה קשה, ברור וארוך – ולא נתון לחסדי מערכת שמאפשרת הקלות משמעותיות גם במקרים החמורים ביותר.
המאמר פורסם לראשונה באנגלית ב-JNS בתאריך 14 באוקטובר 2026.
