אכן, ניתן לשאול עד כמה מתכוונת ממשלת בריטניה, בראשות ראש הממשלה החדש שלה, אנדי ברנהם, ושר החוץ אד מיליבנד, ללכת רחוק בניסיונה לפגוע באינטרסים המסורתיים של בריטניה וביחסיה עם ישראל?
כל זאת כדי לרצות ולפייס קבוצה של פוליטיקאים קיצוניים, שמאליים ואנטי-ישראליים באופן בולט, וכן לובי הולך ומתחזק של גורמים אסלאמיסטיים המבקשים לקחת כבני ערובה את ממשלת בריטניה ואת מדיניותה, ובכך לפגוע באינטרסים הבריטיים.
בעקבות פרסום מכרז בישראל ל-1,200 יחידות דיור בשטח של 12 קילומטרים רבועים המכונה E1, בין ירושלים לעיר מעלה אדומים, כינה מיליבנד את המכרז "מעשה בלתי מתקבל על הדעת והרסני", ואמר כי תגובת הממשלה עשויה לכלול סנקציות נגד מי שמעורבים בהרחבת ההתנחלויות.
הוא הודיע על כוונתו לבצע "איפוס מקיף" של מדיניות בריטניה כלפי ישראל ב"שבועות הקרובים", בטענה כי "יש צורך לבחון את יחסינו הכלכליים הרחבים יותר עם השטחים הכבושים ואת הכלים השונים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם הנושא", והוסיף: "איננו רוצים שחברות בריטיות יממנו, יבנו או יפרסמו התנחלויות חדשות."
הוא גינה את "טרור המתנחלים המזעזע בגדה המערבית הכבושה", והביע את כוונתו לנקוט צעדים נוספים לאיסור סחר בסחורות שמקורן בהתנחלויות ישראליות, תוך שהוסיף: "אם אתה תומך בפתרון שתי המדינות ורואה כיצד העובדות בשטח הורסות אותו, עליך לפעול."
ניתן היה לצפות כי כאשר נקבע שינוי כזה במדיניות הממשלה, העלול לפגוע ביחסים עם בעלת ברית היסטורית כמו ישראל, שר החוץ הבריטי, במקום לחזור על קלישאות פוליטיות חסרות אחריות, בלתי שקולות ושגויות שנלקחו מעמיתיו הקיצוניים יותר באיחוד האירופי, יתייעץ כנדרש עם שלל המשפטנים והמומחים הבריטיים המכובדים למשפט בינלאומי העומדים לרשותו, כדי לבדוק את דיוק דבריו.
לדוגמה, חזרתו על קלישאת "פתרון שתי המדינות" מעידה על בורות מדהימה מצד שר חוץ.
כל מי שמכיר את המזרח התיכון ואת המסמכים המשפטיים והמדיניים הקשורים אליו יודע היטב שהמונח "פתרון שתי המדינות" מעולם לא הוסכם בהסכמים שבין הפלסטינים לישראל.
מקורו של המונח בחזון שהציג הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש בשנת 2002 באו"ם, שבו הביע תקווה לפתרון של "שתי מדינות, החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון", אך הדבר מעולם לא היה חלק מהסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לפלסטינים בשנים 1993–1995.
להפך, הצדדים הסכימו כי מעמד הקבע של השטחים ייקבע אך ורק בהסכמה ביניהם במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע. תוצאתו של משא ומתן כזה יכולה הייתה, תאורטית, להיות פתרון של מדינה אחת, שתי מדינות או שלוש מדינות, פדרציה, קונפדרציה, קונדומיניום או כל תצורה אחרת.
בוודאי שלא הייתה כל כוונה שצד שלישי כלשהו, בין אם מדובר באו"ם, באיחוד האירופי או אפילו בממשלת בריטניה, יכריע מראש ויכתיב את תוצאות המשא ומתן, ויכפה, מתוך משאלת לב חסרת אחריות, תוצאה פוליטית הנוחה לו.
לפיכך, האובססיה של מיליבנד ל"פתרון שתי המדינות" אינה מבוססת ומעידה על חוסר אחריות.
לא פחות חסרת אחריות היא התייחסותו למה שהוא מגדיר כ"מעשה בלתי מתקבל על הדעת והרסני", בהתייחסו למכרז הישראלי לבנייה בשטח של 12 קילומטרים רבועים בסמוך לירושלים.
מה שמיליבנד כנראה מתעלם ממנו, או שאינו מודע לו כלל, הוא העובדה שפיסת הקרקע הזעירה הזאת נמצאת באזור שהוגדר בהסכמי אוסלו בין הפלסטינים לישראל כשטח C בגדה המערבית, הנתון לסמכות ולשליטה ישראלית מלאה עד לתוצאות המשא ומתן על הסדר הקבע.
בהתאם להסכמים, לישראל הזכות והסמכות לבצע באזור זה תכנון, ייעוד קרקע ובנייה, בדיוק כפי שהפלסטינים, בהתאם להסכמים, רשאים לעשות בשטחי A ו-B הנתונים לשליטתם ולסמכותם.
לפיכך, השימוש הרגשי וחסר האחריות של מיליבנד במונחים "בלתי מתקבל על הדעת והרסני" נעדר כל בסיס, ומהווה בבירור התערבות בריטית בלתי שקולה, המעידה על חוסר ידע חריף הן בנוגע למיקומו של השטח והן בנוגע לפרטי ההסכמים בין ישראל לפלסטינים.
לא פחות מעידה על חוסר מודעות היא הצהרתו חסרת האחריות, שלפיה "איננו רוצים שחברות בריטיות יממנו, יבנו או יפרסמו התנחלויות חדשות."
בעוד שמיליבנד עשוי פשוט להדהד באופן אוטומטי הסתייגות שמושמעת שוב ושוב ממדיניות ההתנחלויות של ישראל, נראה שגם כאן הוא אינו מודע לעובדה שמלבד ההתייחסות לכך שסוגיית ההתנחלויות אמורה להידון במשא ומתן על הסדר הקבע, הסכמי אוסלו מתירים בנייה של כל אחד מן הצדדים באזורים הנתונים לשליטתו ולסמכותו.
עם כל הכבוד לשר החוץ הבריטי, לא הוא, לא מדינות אירופה ולא ממשלת בריטניה מחזיקים בזכות כלשהי לכפות על ישראל את עמדותיהם הפוליטיות. תקופה זו הסתיימה עם סיום המנדט הבריטי על פלשתינה ב-14 במאי 1948.
לבסוף, גינויו של מיליבנד למה שהוא מכנה "טרור מתנחלים מזעזע" ראוי להתייחסות.
גם כאן נראה שהוא מרשה לעצמו להצטרף באופן בלתי נשלט לטרנד של "אלימות המתנחלים" ולהדהד הכללה זדונית שאומצה בידי עמיתיו האירופים הקיצוניים יותר, מבלי לטרוח לבחון את העובדות.
לא קיים בישראל "טרור מתנחלים". מדובר בהגזמה גסה וזדונית ובהוצאת דיבה.
העובדה שקבוצות זעירות ומבודדות של קיצונים מבצעות מעשי אלימות נגד תושבים ערבים היא אכן מצערת, כשם שהיא בלתי חוקית, ויש למנוע אותה ולהעניש עליה באופן תקיף יותר.
להשוות מקרים מבודדים כאלה של אלימות מצד מספר קטן של קיצונים לאלימות המונית ברחבי העולם, בין אם באירועי ספורט, בהפגנות פוליטיות, באלימות רחבת היקף של כנופיות בערים גדולות, ובאלפי מקרים שבהם פלסטינים תקפו ישראלים, ולהפוך זאת ל"cause célèbre" שנועדה לייחד את ישראל ולגנות אותה, זו גם הגזמה וגם דוגמה ברורה לדעה קדומה ולהטיה פוליטית בוטה.
יתר על כן, ניתן לתהות מדוע מיליבנד מתעלם מהמדיניות הפלסטינית הרשמית של "תשלום תמורת הרג", שבמסגרתה מוקצים באופן רשמי סכומים נכבדים כמשכורות למחבלים המרצים עונשי מאסר בגין רצח ישראלים, וכן למשפחותיהם של מחבלים שנהרגו בעת ביצוע פעולות טרור. האם אין זה, בעיניו, "טרור מזעזע", והאם אין בכך משום הרס של "פתרון שתי המדינות"?
בריטניה אולי יצאה בצדק מהאיחוד האירופי כדי להגן על האינטרסים והמדיניות העצמאיים והריבוניים שלה. ובכל זאת, בכל הנוגע לישראל, נשאלת השאלה האם בריטניה אי פעם הרשתה לעצמה לפעול על פי האינטרסים הלאומיים המסורתיים שלה, במקום להיגרר ללא כיוון אחרי גורמים אסלאמיסטיים מבית ואחרי הנטייה האירופית הרווחת לעוינות מוחלטת כלפי ישראל?
