הדו"ח של הליגה נגד השמצה (ADL) מאוגוסט 2026 על אנשי סגל בהשכלה הגבוהה המעודדים אנטישמיות בקמפוסים ראוי להערכה על כך שהוא מתעד בפירוט רב סילבוסים, החלטות BDS ומתן נקודות זכות נוספות עבור השתתפות במחאות.[i] אבל המרצים שאותם מתארת ה-ADL לא עברו רדיקליזציה לאחרונה: הם הוכשרו, קיבלו הסמכה והתקבלו לעבודה באמצעות תוכנית לימודים שהשתנתה לפני כחצי מאה, בשנות ה-70.
הרברט מרקוזה, פרופסור מאסכולת פרנקפורט שכונה "אבי השמאל החדש", סיפק את התיאוריה. בהתאמה הנאו-מרקסיסטית שלו הוא טען כי מאחר שמעמד הפועלים במערב פויס באמצעות נוחות צרכנית, החלוץ המהפכני אינו יכול עוד להיות הפרולטריון. את הפרולטריון תחליף ברית של "מנודים ואנשים שמחוץ למערכת", בהנהגת אליטה שהוכשרה באקדמיה.[ii] תוצאות האסטרטגיה שלו להשתלטות על אוניברסיטאות במקום על מפעלים ניכרות כיום בשורות עתירות ההשכלה של Democratic Socialists of America. מרקוזה דחק בחסידיו לצאת ל"מסע ארוך דרך המוסדות", ביטוי שטבע רודי דוצ'קה ב-1967, בהתבסס על תיאוריית ההגמוניה התרבותית של אנטוניו גראמשי, ושניצב במקביל למהפכת התרבות של מאו דזה-דונג בסין.[iii]
מרקוזה קידם גם את רעיון החוקר כאקטיביסט. מדעני המדינה בראדלי מקדונלד וקתרין יאנג מתארים את טענתו המרכזית של מרקוזה: הוא האמין שתיאוריה שאינה נמצאת במעורבות מתמדת עם תנועות אקטיביסטיות נסוגה אל חוסר רלוונטיות.[iv] התלמידה המשפיעה ביותר של מרקוזה, אנג'לה דייוויס, אמרה שהוא לימד אותה שלהיות חוקרת ולהיות מהפכנית הם למעשה אותו תפקיד והיא יישמה את מה שהטיף לו.[v] דייוויס הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, ובשל כך פיטר אותה חבר הנאמנים של אוניברסיטת קליפורניה מ-UCLA ב-1969; היא הייתה בעלת ברית קרובה של מפלגת הפנתרים השחורים; הובילה את קמפיין ההגנה של "האחים מסולדד"; הייתה ממייסדי Critical Resistance ב-1997, הארגון שבנה את התנועה המודרנית לביטול בתי הסוהר; ומאז משלחת לגדה המערבית ב-2011 היא נמנית עם התומכים הבולטים ב-BDS, וסייעה לזרוע את זרם הסולידריות השחורה-פלסטינית שהזין ישירות את המסגרת שעל בסיסה נוסדה Black Lives Matter אחרי 2014.[vi] מודל החוקר-האקטיביסט החלוצי של דייוויס הוא בדיוק מה שדו"ח ה-ADL מוכיח. כבר באמצע שנות ה-60 דרשו אקטיביסטים, ובהם Students for a Democratic Society, לשנות את תוכניות הלימודים בקמפוסים באמצעות מחאות המוניות.[vii] עד 1971 כבר לימד מייסד-שותף של הפנתרים השחורים והרדיקל יואי ניוטון קורס במשותף באוניברסיטת ייל. מנהיג תנועה, שהסמכתו נבעה מאקטיביזם ולא ממחקר אקדמי, קיבל מינוי לסגל כדי להכשיר סטודנטים באופן ישיר.
המעגל המזין את עצמו, שבו אנשי אקדמיה אקטיביסטים מייצרים תיאוריה, מחדירים אידאולוגיה לסטודנטים ומטפחים דור חדש של אקטיביסטים אקדמיים, הכניס את הרעיונות הפוסט-קולוניאליים של אינטלקטואלים כמו פרנץ פאנון, ז'אן-פול סארטר ובהמשך אדוארד סעיד, הן לשיח הציבורי והן לתוכניות הלימודים באוניברסיטאות. קולוניאליזם, קולוניאליזם התיישבותי ושחרור העולם השלישי הפכו לעדשה שדרכה נקרא כל עימות פוליטי, לרבות הקמתה של ישראל. ספרו של אדוארד סעיד, פרופסור לספרות בקולומביה ופלסטיני-אמריקאי, Orientalism (1978), הפך בתוך שני עשורים מטיעון לאקסיומה שאין עליה עוררין; ב-1998 הוא נבחר לנשיא Modern Language Association (אגודת השפות המודרניות).[viii]
אותו אוצר מילים של פוסט-קולוניאליזם ותיאוריה ביקורתית נדד גם לתחומים אחרים: ספרות השוואתית, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ואפילו משפטים,[ix] כאשר כל אחד מהתחומים הללו מעמיד לדין את האפיסטמולוגיה של המערב, את הסדר המשפטי שלו ואת כלכלת השוק שלו. ברבים מהתחומים הללו הפכה ישראל לדוגמה הנוחה ביותר להוראת המסגרת הזאת. עד 2024, כפי שמדווחת ה-ADL, תיאורו של קורס כתיבה לסטודנטים בשנה הראשונה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שיבח את "ההתנגדות המהפכנית" של חמאס נגד הקולוניאליזם ההתיישבותי.[x] ברקלי הסירה את הקורס לאחר שהעניין זכה לתשומת לב ציבורית.
אותה מסגרת רדיקלית מדביקה כיום גם את בתי הספר היסודיים והתיכוניים. התלונות מתמקדות באותן טענות יסוד המופיעות בסילבוסים האוניברסיטאיים: לבנים וישראל מוצגים כקולוניאליסטים מעצם טבעם, יהודים כמדכאים שהם "סמוכים ללבנים" (white-adjacent), וחומר לימוד חד-צדדי המשמיט את ההיסטוריה היהודית. החובה ללמד לימודים אתניים בקליפורניה הולידה שורה של מאבקים משפטיים המתמקדים במדינה, ובמיוחד באזור מפרץ סן פרנסיסקו. בסנטה אנה, תביעה מ-2023 שהגישו Brandeis Center, ה-ADL וה-American Jewish Committee טענה כי תוכנית הלימודים האתניים של המחוז הייתה אנטישמית; הסדר שהושג בפברואר 2025 עצר שלושה קורסים והסיר מילון מונחים שסיפקה Liberated Ethnic Studies Model Curriculum Coalition.[xi] משרד החינוך של קליפורניה עצמו קבע כי מורים ללימודים אתניים בתיכון Branham בסן חוזה וב-Santa Clara Unified הפלו תלמידים יהודים בכך שלימדו שישראל היא "מדינה קולוניאלית-התיישבותית" ושמלחמתה בחמאס היא "רצח עם", מבלי להציג השקפות מנוגדות.[xii] ברקלי, סן פרנסיסקו, אוקלנד ו-Fremont Unified נתונים בנפרד לחקירות בנושא זכויות אזרח, ותביעה בלוס אנג'לס מכוונת לאותם חומרי Liberated Curriculum שבהם נעשה שימוש בסנטה אנה.[xiii]
עם זאת, בית המחוקקים של המדינה לא הקצה כספים לאכיפה נגד אפליה אנטי-יהודית, והדבר הותיר את היישום בידי מחוזות חינוך בודדים ויועצים חיצוניים המקושרים לאותן רשתות אידאולוגיות, לרבות קבוצות המזוהות עם Democratic Socialists of America. בנפרד, Qatar Foundation International השקיעה מאז 2009 עשרות מיליוני דולרים בתוכניות לגני ילדים ולבתי ספר עד כיתה י"ב, ובהן Choices Program של אוניברסיטת בראון, המשמשת ביותר מ-8,000 בתי ספר בארצות הברית, ובכך היא מעצבת תכנים על המזרח התיכון ללא גילוי נאות, נתיב ממשי אל תוכניות הלימודים של K-12, אף שאינו הגורם המרכזי במאבקי הלימודים האתניים, שמקורם מקומי.[xiv]
ההשלכה הספציפית הנוגעת לישראל היא ישירה וניתנת למדידה. מחקר מ-2024–2025 שהתפרסם ב-American Psychologist והובל בידי חוקרים מאוניברסיטת ראטגרס מצא כי אנטישמיות מנבאת עמדות אנטי-ישראליות לאורך זמן, כאשר תיאוריות קונספירציה אנטי-ציוניות משמשות כגשר בין השתיים.[xv] אנטי-ציונות אינה חומת אש מפני אנטישמיות; היא מתואמת איתה, החל מסמינרים לתארים מתקדמים ועד לכיתות ט'. קודי התנהגות לסגל או התנצלויות של מחוזות חינוך אינם מתקנים דבר מכל זה, משום ששניהם מטילים משמעת על יחידים בעוד שמערך ההכשרה שמכשיר את מחליפיהם, וכותב את תוכניות הלימודים, נותר על כנו.
המנוף המרכזי להתמודדות עם התופעה הזאת הוא מימון. במכללות פרטיות, תורמים אינם מחויבים להמשיך לממן מחלקות שתוכנית הלימודים שלהן אינה מקובלת עליהם. תרומות של בוגרים, קתדרות ממומנות ומרכזים הנושאים שמות של תורמים יכולים להיות מותנים בהוכחת איזון בין נקודות מבט, רשימות קריאה המציגות מסגרות ליברליות קלאסיות, שוק חופשי וקונסטיטוציונליזם לצד תיאוריה ביקורתית ומרקסיזם, ולא כנספח שולי. תורמים שאינם בודקים כיצד נעשה שימוש בכספי תרומתם מסבסדים כברירת מחדל תוצאה אידאולוגית מסוימת.
במוסדות ציבוריים ובמחוזות חינוך, המנוף הוא פוליטי. בתי המחוקקים של המדינות מקצים את התקציבים; מועצות החינוך של המדינות מאשרות תוכניות לימודים; ומחוקקים ברמה המדינתית והפדרלית קובעים תקנים להסמכה ולגילוי מידע. קהילות יהודיות ובעלות בריתן צריכות לפעול מול ממשלות המדינות כפי שכבר עושות קבוצות אינטרס אחרות: למען שקיפות של תוכניות לימודים וגילוי של מימון זר בכל הרמות, מגן הילדים ועד ללימודים לתארים מתקדמים; למען תקנים במדעי החברה ובלימודים אתניים המחייבים איזון במקום המונופול הכמעט מוחלט של התיאוריה הביקורתית; ולמען נוהלי גיוס שאינם מדירים באופן שיטתי מסגרות שאינן מרקסיסטיות מסגלי מדעי החברה.
תוכנית הלימודים לא הפכה לפוליטית לאחרונה. היא הפכה לפוליטית בשנות ה-70, ומי שכותבים אותה משכפלים את עצמם מאז בכיתות הלימוד, מסמינרים לתארים מתקדמים ועד לכיתות ט'. כדי להפוך את המגמה הזאת יש לפעול ישירות על תוכנית הלימודים ועל מערך ההכשרה, במקום להמתין לדו"ח התקרית הבא.