בסוף יולי, נשיא איראן מסעוד פזשכיאן זכה סוף סוף לפגישה עם המנהיג העליון החדש והחמקמק של המדינה, מוג'תבא ח'אמנאי. לפחות, זו הגרסה הרשמית. פזשכיאן אמר מאוחר יותר כי הפגישה נמשכה שבע או שמונה שעות. בביטחון של מנתח לב לשעבר, הוא הבטיח לאיראנים כי ח'אמנאי נמצא ב"בריאות מושלמת". הם דנו בכלכלה, בסנקציות ובאחדות לאומית. הכול, לכאורה, היה רגיל לחלוטין.
הגרסה הלא רשמית מתארת משהו שדומה יותר לתיאטרון פוליטי או לרומן ריגול. לפי Iran International, שציטט מקורות בלשכת הנשיא ואחרים, פזשכיאן הוסע למקום שלא נחשף, הועבר לרכב מסחרי בעל חלונות כהים, והושב ליד אדם שנאמר לו כי הוא המנהיג העליון. בתוך הרכב נשמר חושך. לא הותרה לחיצת יד. לפי הדיווח, המפגש היה קצר והתנהל כולו באמצעות קול בלבד. לפי הטענה, פזשכיאן יצא מן המפגש כשהוא תוהה אם בכלל פגש את מוג'תבא ח'אמנאי.
לאיראן יש מנהיג עליון שכמעט איש אינו רואה, נשיא שאינו מסוגל ליצור איתו קשר באופן אמין, וממסד צבאי שמקבל יותר ויותר החלטות בשמו. השאלה כבר אינה רק אם מוג'תבא ח'אמנאי חי, פצוע או נמצא בתהליך החלמה. השאלה האמיתית היא: מי לעזאזל מנהל את איראן?
פתגם פרסי עתיק אומר: שני מלכים אינם יכולים לדור בממלכה אחת. ייתכן שאיראן המודרנית מצאה מקום לארבעה.
האיש שבצללים
באופן רשמי, מוג'תבא ח'אמנאי ניצב בפסגת הרפובליקה האסלאמית. הוא ירש את המשרה ואת שם משפחתו של אביו, עלי ח'אמנאי. אולם הוא נכנס לתפקיד כשהוא פצוע, חסר ניסיון ותלוי במשמרות המהפכה שתמכו בהעברתו לשלטון.
היעלמותו הממושכת רק העמיקה את התעלומה. מאז שהפך למנהיג העליון, הוא מנהל את המדינה בעיקר באמצעות הצהרות כתובות, מתווכים וערוצי תקשורת הנמצאים תחת שליטה קפדנית. באיראן, שבה דמותו של המנהיג היא חלק ממנגנון הסמכות, היעלמות מן העין אינה רק אמצעי ביטחוני. היא יוצרת ואקום. ובטהראן, ואקום כמעט לעולם אינו נשאר ריק.
למוג'תבא אולי יש את התואר, את המעטפת הדתית ואת השם ח'אמנאי. אבל הגברים שמסביבו מחזיקים בנשק, בבתי הכלא, בתיקי המודיעין ובטילים. המנהיג העליון מספק את החתימה. המשמרות מחזיקים בעט.
אחמד וחידי: המפקד השקט
החשוב ביותר מבין האנשים האלה הוא אחמד וחידי, המפקד העליון של משמרות המהפכה האסלאמיים. וחידי אינו פוליטיקאי שנקלע במקרה למדים. מערכת הביטחון יצרה אותו, מלחמת איראן-עיראק עיצבה אותו, וכוח קודס החשאי ליטש אותו. הוא כיהן כשר ההגנה, כשר הפנים וכמפקד הזרוע המרכזית של איראן לפעילות חשאית מחוץ לגבולות המדינה.
הוא אינו מוכר כנואם כריזמטי או כאיש ראווה מהפכני. מי שמכירים את הקריירה שלו מתארים משהו שעשוי להיות מאיים הרבה יותר: מפעיל שיטתי, ממושמע ובעל יכולת ביורוקרטית גבוהה. וחידי אינו זקוק למחיאות כפיים. הוא זקוק לשליטה.
הרקורד שלו מצביע על אדם שרואה בסבלנות נשק, בחשאיות הגנה ובפשרה תמרון זמני. הוא שרד מאבקים סיעתיים שהפילו מפקדים קולניים וצבעוניים ממנו. הוא מסוכן בדיוק משום שאינו צריך לצעוק. הוא מתכנן, ממתין ושורד.
ארגנטינה מאשימה את וחידי במעורבות בתכנון הפיגוע ב-1994 במרכז הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס, שבו נהרגו 85 בני אדם. הוא עדיין נתון לצו מעצר אדום של האינטרפול. איראן מכחישה כל אחריות. אף על פי כן, עצם ההאשמה משמעותית. היא מעמידה את המוסד הצבאי החזק ביותר באיראן תחת הנהגתו של אדם המזוהה עם טרור, ארגוני פרוקסי ופעילות חשאית ככלים רגילים של מדיניות מדינתית. קידומו אינו מסר של מתינות. זו התרסה שנכתבה כהחלטת מינוי.
המשמר הוותיק חוזר
וחידי אינו שולט לבדו. סביבו ניצבת אחווה מצומצמת של מפקדים ותיקים במשמרות המהפכה ובכירי מודיעין, שהקריירות שלהם נמשכות עוד מימי המהפכה ומלחמת איראן-עיראק.
מוחסן רזאאי הוא המבוגר שבאריסטוקרטיית הביטחון הזאת. הוא פיקד על משמרות המהפכה במהלך המלחמה עם עיראק וסייע להפוך אותם ממיליציה אידאולוגית למדינה בתוך מדינה. כיום, כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, הוא יושב בצומת שבין מדיניות צבאית, דיפלומטיה ואסטרטגיה לאומית. רזאאי מגלם את מיתוס היסוד של המשמרות: איראן שורדת בכך שהיא מחזיקה מעמד זמן רב יותר מאויביה. אבדות נספגות, כאב כלכלי מנוהל, ווויתורים נתפסים כתחילתה של נסיגה.
מוחמד-באקר זולקאדר הוא קצין נוסף במשמרות המהפכה מדור המייסדים. הקריירה הארוכה שלו עברה דרך הפיקוד הצבאי, מערכת המשפט וממסד הביטחון הלאומי. אף שהוחלף לאחרונה בידי רזאאי בתפקיד מזכיר המועצה לביטחון לאומי, הוא נותר בתוך המעגל של מוג'תבא כיועץ פוליטי. זולקאדר הוא רקמת החיבור של המערכת, מסוג הפקידים שמבינים היכן מסתיימת הסמכות הצבאית, היכן מתחילה הכפייה המשפטית, ואיך ההשפעה המודיעינית מחברת ביניהן.
ואז ישנו חוסיין טאא'ב, איש סודו הוותיק של מוג'תבא ולשעבר ראש מודיעין משמרות המהפכה. כיום עומד טאא'ב בראש הבסיג', הארגון הצבאי-למחצה הארצי המשמש לפיקוח על שכונות, לאכיפת אחידות אידאולוגית ולדיכוי מחאות באכזריות שקשה להעלות על הדעת. אם וחידי מגן על המשטר מפני אויבים זרים, טאא'ב מגן עליו מפני בני עמו.
וחידי מפקד על שדה הקרב. רזאאי מעצב את האסטרטגיה. זולקאדר מחבר בין המוסדות. טאא'ב משגיח על הרחובות. יחד הם מהווים משהו משמעותי הרבה יותר ממעגל יועצים. הם מערכת ההפעלה של הרפובליקה האסלאמית.
למעשה, הם אפשרו בחשאי מעין הפיכה שקטה, אך לא במובן הקלאסי. לא היו טנקים שהקיפו את ארמון הנשיאות, ואף גנרל לא הופיע בטלוויזיה כדי להכריז על סדר חדש. זה היה עדין יותר.
ממסד הביטחון של איראן השתלט על המוסדות המכריעים מבפנים. המשמרות לא ביטלו את המדינה הדתית. הם נכנסו לתוכה. הם שמרו על החוקה, על הטקסים ועל אוצר המילים הדתי שלה, תוך ריכוז הכוח המעשי בידיהם של אנשים בעלי רקע צבאי ומודיעיני. זו לא הייתה הפיכה נגד הרפובליקה האסלאמית. זו הייתה הפיכה בתוך הרפובליקה האסלאמית.
פזשכיאן נותר נשיא, אך נראה כי סמכותו מוגבלת יותר ויותר לניהול מחסורים, להגנה על החלטות בלתי פופולריות ולהסברת מדיניות שהתקבלה במקום אחר. הוא מנהל את ההשלכות של הכוח מבלי להחזיק בו. הוא אינו מסוגל לפרוש או להתפטר משום שהוא עלול להיות נתון לניסיון התנקשות בחייו.
ח'אמנאי מחזיק, לפחות בתיאוריה, במשרה העליונה. אבל ברור שהוא לא בחר בגוש הביטחוני שמקיף אותו. הגוש הזה בחר בו כמקור הלגיטימציה שהוא זקוק לו. הוא מנהיג מבודד, שעל פי הדיווחים נפצע, ומוקף בגברים מבוגרים ממנו, המעוגנים עמוק בתוך מוסדות המדינה ומנוסים ממנו בהרבה בהפעלת כוח וכפייה.
מוג'תבא אולי יושב על כס המלכות, אבל המשמרות בנו את החדר, שולטים בדלתות ומחליטים מי נכנס. אין כיום אדם אחד ששולט באיראן. דירקטוריון ביטחוני שולט מאחורי צלליתו של מנהיג עליון.
ח'אמנאי מספק לגיטימציה דתית והמשכיות שושלתית. וחידי מספק פיקוד צבאי. רזאאי מספק סמכות אסטרטגית. זולקאדר מספק חדירה מוסדית. טאא'ב מספק מודיעין ודיכוי פנימי.
ייתכן שההסדר הזה אינו יציב. לאנשים האלה יש שאיפות חופפות, רשתות נפרדות ואינטרסים מוסדיים שונים. הברית השלטונית של היום עלולה להפוך למאבק הירושה של מחר. אבל הם חולקים תפיסת עולם. הם מאמינים שאיראן מסוגלת לספוג יותר כאב מיריביה. נשיאים אמריקאים מתחלפים. ממשלות אירופיות מתפצלות. תשומת הלב המערבית נודדת. לפי החישוב שלהם, הרפובליקה האסלאמית רק צריכה להישאר עומדת.
מבחינתם, משא ומתן אינו בהכרח חלופה לעימות. דיפלומטיה יכולה להיות שדה קרב נוסף, דרך לקנות זמן, לפצל את היריבים ולבנות מחדש את הכוח. הם אינם צריכים שאיראן תנצח היום. הם צריכים שהמערב יאבד את סבלנותו מחר.
לכן, התמונה שממחישה בצורה הטובה ביותר את מצבה של איראן אינה ח'אמנאי היושב על כס מלכות. זו תמונתו של פזשכיאן יושב ברכב חשוך ומשוחח עם קול שאינו מסוגל לזהות. ייתכן שזו המטאפורה המושלמת לרפובליקה האסלאמית: המנהיג הרשמי נותר בלתי נראה, הנשיא הנבחר מוחזק בחשכה, והאנשים שארגנו את המסע שולטים בגורל המדינה.
