איראן נכנסת הבוקר (ד') עם הישג מדיני מוגבל, אך ממשי. טהראן ומסקט גיבשו מסגרת למסדרון זמני לשיט מסחרי, לפינוי מוקשים ולשיחות על הסדר קבוע במצר הורמוז. אלא שסגן שר החוץ האיראני מיהר להבהיר כי אין מדובר בפתיחת המצר וכי כלי שיט צבאיים יישארו מחוץ להסדר. במקביל, הפרלמנט החזיר לוועדה שני סעיפים מרכזיים בחוק החדירה, אך לא ביטל את ההצעה. הדולר נותר סביב מאתיים אלף תומאן, שוק הזהב ממשיך לשמש מקלט, והדיון בצמצום מכסות הבנזין מצית חרדה גם בלי הכרזה רשמית על התייקרות.

הסדרה, אך לא פתיחת הורמוז

המילה הבולטת ביותר בתקשורת האיראנית הבוקר היא "מסדרון". אבל הסיפור האמיתי נמצא דווקא בגבולות שטהראן מציבה סביבו. איראן ועומאן פרסמו מסגרת מדורגת להקמת נתיב זמני משותף לשיט מסחרי במצר הורמוז, לצד פרויקט לפינוי מוקשים ושיחות טכניות על מסדרון קבוע. שעות אחדות לאחר מכן הבהיר כאזם גריבאבאדי, סגן שר החוץ האיראני לעניינים משפטיים ובינלאומיים, כי מבחינת טהראן אין מדובר בפתיחת המצר.

לדבריו, כלי שיט צבאיים לא יוכלו להשתמש בנתיב, המצב באזור עדיין מוגדר מלחמתי וההסדר הזמני ייבחן מחדש בתוך שלושים עד שישים יום. גם פינוי המוקשים טרם הפך לתוכנית ביצוע פתוחה שאפשר לבדוק באופן עצמאי. זה אינו בלבול תקשורתי, אלא המדיניות עצמה.

איראן רוצה לאפשר מספיק תנועה מסחרית כדי לצמצם את הפגיעה בכלכלה שלה ובמדינות המפרץ, להפחית את הסיכון לתקרית בלתי נשלטת ולמתן את הלחץ הבינלאומי. באותה שעה, היא מסרבת לוותר על מצר הורמוז כמנוף צבאי, כלכלי ומדיני.

שר החוץ עבאס עראקצ'י מציג את ההבנות כהוכחה לכך שמדינות האזור מסוגלות לפתור משברים באמצעות דיפלומטיה עם השכנים. גריבאבאדי, לעומתו, מקפיד להזכיר שאיראן אינה חוזרת לשגרה ואינה מקבלת את העיקרון של מעבר צבאי חופשי.

שתי העמדות אינן סותרות. הן מאפשרות לטהראן להחזיק בו זמנית בשני סיפורים: איראן היא כוח אחראי שמסייע להחזיר את המסחר, ובאותה עת גם כוח לוחם שאינו מוותר על השליטה במצר.

בתוך המדינה, לעומת זאת, ההסכמה הימית עדיין לא יצרה תחושת הקלה. הדולר נותר סביב מאתיים אלף תומאן, מחיר הזהב נשאר גבוה, הממשלה בוחנת צמצום של מכסות הבנזין והבנק המרכזי נדרש להזרים מאות מיליוני דולרים לשוק. המסדרון אולי קונה לטהראן זמן. הוא עדיין אינו מחזיר לציבור אמון.

הורמוז: מסדרון מסחרי בתוך מרחב צבאי

מצר הורמוז הוא מעבר ימי צר המחבר בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ולים הפתוח. חלק משמעותי מן הנפט והגז הנסחרים בעולם עוברים בו, ולכן גם הפרעה מוגבלת לתנועה יכולה להשפיע על מחירי אנרגיה, עלויות ביטוח ושרשראות אספקה הרחק מאיראן.

המסגרת שהציגו איראן ועומאן כוללת שלושה שלבים. הראשון הוא הקמת מסדרון זמני לשיט מסחרי. מסדרון כזה הוא נתיב מוגדר שבו אוניות אמורות לעבור לפי כללי תנועה ובטיחות מוסכמים. הוא אינו מבטל בהכרח את ההגבלות בשאר חלקי המצר.

השלב השני הוא פינוי מוקשים משותף. מוקשים ימיים יכולים להישאר במים זמן רב, והסרתם דורשת מיפוי, זיהוי, ציוד מיוחד ומנגנון תיאום. עצם ההכרזה על פרויקט אינה אומרת שהנתיב כבר נבדק או נוקה.

השלב השלישי הוא פוליטי יותר: שיחות על מסדרון קבוע, ניהול התנועה, החלפת מידע ושירותי ביטחון ושיט. הצדדים התחייבו גם להתייעץ עם מדינות נוספות השוכנות לחופי המפרץ.

לפי גריבאבאדי, כלי שיט הנכנסים למפרץ יעברו במים איראניים, ואילו הנתיב היוצא יעבור במים של איראן ושל עומאן. רוחב המסלול הכולל אמור לעמוד על כשבעה מיילים ימיים. אבל אלה פרטים שמסר בעל תפקיד איראני. טרם פורסמה מפה מבצעית מלאה, לא הוצג לוח זמנים לפינוי מוקשים, ולא ניתן אישור עצמאי לכך שחברות הספנות כבר החלו להשתמש במסלול.

גם השאלה מי אחראי למוקשים נשארת חלק מן המאבק. גריבאבאדי טען שרק איראן יודעת היכן הונחו המוקשים ודחה את הטענה האמריקאית שלפיה הנתיב המרכזי כבר נוקה. ארצות הברית, מנגד, טוענת שכוחותיה הסירו את האיום מן המעבר העיקרי.

בלי מפה מוסכמת ובדיקה עצמאית, אי אפשר לקבוע איזו מן הטענות משקפת את מלוא המצב בשטח. אבל אפשר להבין מדוע איראן מדגישה את הידע שברשותה. מי שמחזיק במידע על מיקום המוקשים מחזיק גם בכוח לקבוע מי יעבור, באיזה נתיב ובאילו תנאים.

עומאן ממלאת כאן תפקיד מרכזי. היא מקיימת קשרים עם איראן, עם ארצות הברית ועם מדינות המפרץ, ומנסה לתרגם את מעמדה כמתווכת למסמך טכני שאינו נראה כמו כפייה אמריקאית. מבחינת טהראן, זהו יתרון. אם המסדרון יפעל, איראן תוכל לטעון שדיפלומטיה אזורית, ולא כוח ימי מערבי, החזירה את השיט.

אם ההסדר ייכשל, טהראן עדיין תוכל להאשים את המצב המלחמתי, את הסנקציות ואת הנוכחות האמריקאית. כך המסדרון מצמצם סיכון בלי לקחת מאיראן את האפשרות להפעיל מחדש לחץ.

חוק החדירה חוזר לוועדה, אבל אינו יורד מהשולחן

ההתפתחות המרכזית בפוליטיקה הפנימית נוגעת שוב להצעת החוק למאבק בחדירה של שירותי מודיעין, ממשלות ומוסדות זרים. באיראן מכנים אותה בקיצור חוק החדירה, אף שעדיין מדובר בהצעת חוק שלא השלימה את מסלול האישור.

במילים פשוטות, ההצעה מבקשת להקים מערכת רחבה לרישום, אישור ופיקוח על קשרים בין אזרחים וגופים איראניים לבין גורמים זרים. היא אינה עוסקת רק בריגול במובן המוכר של העברת סודות לשירות מודיעין. היא עלולה לחול גם על קשרים עם כלי תקשורת, אוניברסיטאות, ארגונים, חברות, שגרירויות ואזרחים זרים.

המחלוקת התמקדה השבוע בסעיפים 3 ו-4. סעיף 3 נועד לחייב מוסדות ובעלי תפקידים לרשום במערכת ייעודית פעילות עם גורמים זרים, ובמקרים מסוימים לקבל אישור מראש. פעילות של הכוחות המזוינים, משרד המודיעין ובעלי תפקידים פוליטיים רשמיים אמורה להיות מוחרגת.

סעיף 4 ניסה להפריד בין קשרים רגישים לבין חיי היומיום. עסקאות קטנות ופעילות אזרחית רגילה אמורות להיות פטורות, אך עיסוקים שיוגדרו רגישים, פעילות של זרים באיראן ושיתוף פעולה עם תקשורת זרה עשויים לחייב רישום או היתר.

הבעיה היא שהמונחים עדיין רחבים. לא ברור מספיק מהי פעילות רגילה, מי נחשב גורם זר רגיש ומה בדיוק ייחשב שיתוף פעולה. כאשר משרד המודיעין ומודיעין משמרות המהפכה מקבלים תפקיד מרכזי בקביעת הכללים, העמימות אינה עניין לשוני בלבד. היא יכולה לקבוע אם חוקר, עיתונאי, בעל עסק או איש תרבות יראו בקשר מקצועי פעולה מותרת או סיכון פלילי.

סגן הנשיא מוחמד רזא עארף טען קודם לכן כי יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף הבטיח להוריד את ההצעה מסדר היום. סגן יו"ר המג'לס, הפרלמנט האיראני, עלי ניקזאד, הכחיש שקאליבאף נתן הבטחה כזאת.

בפועל, ההצעה לא הוסרה. הפרלמנט החזיר את שני הסעיפים לוועדת הביטחון הלאומי לצורך תיקון והבהרה. ניקזאד אף קרא להזמין לדיון נציגי ממשלה, אנשי אקדמיה ומומחים.

זהו עיכוב משמעותי, אך לא ביטול. ההצעה עדיין על השולחן, והכיוון הכללי שלה ממשיך ליהנות מתמיכה בפרלמנט. גם לאחר אישור הסעיפים היא תצטרך לעבור ביקורת של מועצת שומרי החוקה, הגוף שבודק אם חקיקה באיראן תואמת את החוקה ואת כללי המשטר.

הוויכוח חושף מחלוקת עמוקה בתוך המערכת. תומכי ההצעה אומרים שהמלחמה והחיסולים הוכיחו שקיים פער משפטי ושאיראן אינה יכולה להמתין עד שקשר עם גורם זר יהפוך לריגול מוכח. מבחינתם, חובת רישום היא אמצעי ליצירת שקיפות.

הממשלה חוששת מן התוצאה ההפוכה. כאשר כל קשר זר מתחיל מנקודת חשד, אוניברסיטאות מצמצמות שיתופי פעולה, אנשי מקצוע נמנעים מכנסים וחוקרים צעירים מקבלים סיבה נוספת לעזוב את המדינה.

עורך הדין עלי נג'פי תואנא אמר הבוקר כי יעילות, מינוי אנשים לפי כישורים והגנה על זכויות האזרח הם תנאים להשבת אמון הציבור. לדבריו, צנזורה וסינון עלולים לפעול בכיוון ההפוך. זו עמדתו של משפטן ולא סקר דעת קהל, אבל חשיבותה נובעת מכך שהיא פורסמה בתוך התקשורת המורשית ומחברת בין חוק החדירה למשבר האמון הרחב יותר.

הבנק המרכזי בולם את הדולר, הציבור ממשיך לקנות הגנה

שוק המטבע הוא המקום שבו ההצהרות המדיניות פוגשות החלטות יומיומיות. הדולר בשוק החופשי חצה במהלך המסחר את רף 200 אלף התומאן, ואף הגיע, לפי דיווחים, לכ-205 אלף, לפני שחזר לאזור 199 עד 200 אלף תומאן.

הבנק המרכזי הגיב בהקצאה של 500 מיליון דולר במזומן למערכת הבנקאית ובהרחבת האפשרות לרכוש מטבע עבור יחידים וגופים משפטיים. הממשלה מציגה את המדיניות כמעבר מניסיון להגן על שער מלאכותי לניהול גמיש יותר, הכולל הגדלת היצע, פיקוח על הנזילות ודרישה מיצואנים להחזיר למדינה את הכנסות המטבע שלהם.

הזרמת דולרים יכולה לעצור זינוק נקודתי. היא אינה פותרת את הסיבות שבגללן הציבור רוצה לקנות אותם: אינפלציה, ירידה בהכנסות מטבע, סנקציות, קשיי יבוא והחשש שהעימות הצבאי יתחדש.

הבנק המרכזי הצליח להחזיר את השער משיא של כ-205 אלף תומאן לסביבת מאתיים אלף. זו יכולת התערבות ממשית. אבל הוא לא החזיר את הדולר לרמתו הקודמת ולא הציג שער חדש שהציבור יכול לראות בו עוגן יציב.

שוק הזהב משקף את אותה זהירות. בבוקר 26 באוגוסט הוצג מחירו של גרם זהב 18 קראט כ-21.65 מיליון תומאן, ומחירו של מטבע אימאמי כ-215.99 מיליון תומאן. מטבע אימאמי הוא מטבע זהב נפוץ באיראן, המשמש לחיסכון ולהגנה מפני שחיקת הריאל.

המחירים מבוססים על טבלאות שוק ולא על שער רשמי אחיד, ולכן הם משקפים צילום מצב. ובכל זאת, הם מראים שהביקוש לנכסים שנחשבים בטוחים יותר מן המטבע המקומי לא נעלם.

לצד הדולר והזהב, דווקא הבורסה של טהראן רשמה יום חזק. המדד עלה ביותר מ-123 אלף נקודות, כ-3.5 טריליון תומאן של כסף פרטי נכנסו לשוק, ורוב המניות נסגרו בעליות.

אין כאן בהכרח הצבעת אמון בכלכלה. במשק אינפלציוני, מניות של חברות יצוא, מתכות, כרייה וזיקוק יכולות לשמש בעצמן מקלט מפני שחיקת הכסף. כאשר הריאל נחלש, ההכנסות של חברות המוכרות סחורות בדולרים עשויות להיראות אטרקטיביות יותר.

הבנזין לא התייקר, אבל החשבון עוד עשוי לגדול

הבנזין הוא אחד הנושאים הרגישים ביותר בפוליטיקה האיראנית. מחירו מסובסד, וכל נהג מקבל מכסה חודשית של דלק זול באמצעות כרטיס דלק. צריכה מעבר למכסה נרכשת במחיר גבוה יותר.

דיווחים מהימים האחרונים הצביעו על כך שהממשלה מתקרבת לצמצום המכסות, אף שהמחיר החדש עבור דלק מעבר למכסה עדיין לא נקבע. דוברת הממשלה אמרה שלא התקבלה החלטה להעלות את המחיר והבטיחה שלא יהיה מהלך פתאומי.

שתי ההודעות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת. הממשלה אינה חייבת לשנות את מחיר הליטר המסובסד כדי להגדיל את הוצאות משק הבית. מספיק שהיא תפחית את מספר הליטרים שאפשר לקנות במחיר הזול.

זו הסיבה שההכחשה הרשמית אינה מרגיעה בהכרח. הציבור מבקש לדעת מה תהיה המכסה החדשה, כמה יעלה דלק מעבר לה, מי יקבל פטור ואיך יפוצו נהגי מוניות, עובדים ועסקים קטנים. כל עוד אין תשובות, גם הודעה שאין התייקרות נשמעת כמו הכנה להתייקרות מסוג אחר.

אל הדיון בכמות ובמחיר הצטרפה שאלה על איכות הדלק. בתקשורת נבחנה האפשרות להוסיף מתנול לבנזין. מתנול הוא אלכוהול תעשייתי שאפשר לערבב בדלק, אך השפעתו על ביצועי המנוע ועל זיהום האוויר תלויה בריכוז ובאיכות התערובת.

חברת הזיקוק וההפצה טענה שהתקן האיראני מאפשר שיעור מתנול של עד 3%, וכי בניסוי בבית הזיקוק סטארה ח'ליג' פארס נעשה שימוש ב-0.5% בלבד. נציג הרשות להגנת הסביבה אמר ששיעור כזה אינו צפוי להגדיל ישירות את הזיהום, אך עשוי להשפיע על צריכת הדלק, ובעקיפין גם על הפליטות.

אין בפרסום תוצאות ניסוי מלאות שמאפשרות לאמת את ההערכה. לכן הידוע הוא שהניסוי והדיון התקיימו ושהגופים הציגו את עמדותיהם. שאלת ההשפעה המעשית עדיין פתוחה.

החשמל: כשכריית מטבעות הופכת לבעיה ציבורית

תוואניר, החברה הממשלתית האחראית על ייצור, הולכה וחלוקת חשמל באיראן, הצביעה על כריית מטבעות דיגיטליים כאחד הגורמים לעומס על הרשת. כריית מטבעות כמו ביטקוין נעשית באמצעות מחשבים חזקים הפועלים ברציפות ומבצעים חישובים מורכבים. הפעילות צורכת כמויות גדולות של חשמל, ובאיראן היא נעשית לעיתים בחיבור בלתי חוקי לרשת או באמצעות תעריף מסובסד שיועד לחקלאות, לתעשייה או למשקי בית.

לפי תוואניר, יותר מ-300 אלף מכשירי כרייה בלתי חוקיים אותרו או נתפסו, והעומס שיוחס לפעילות הזאת הגיע לכ-1,300 מגה-וואט. החברה השוותה את הנתון להספק של תחנת הכוח הגרעינית בבושהר.

זהו נתון רשמי שלא פורסם לצדו מסד פתוח המאפשר לבדוק כל מכשיר ואת תקופת פעילותו. אבל הוא ממחיש בעיה רחבה: כאשר החשמל זול ומסובסד, וכאשר הפיקוח חלש, אפשר להפוך משאב ציבורי לרווח פרטי. התוצאה היא פחות חשמל זמין לתושבים ולמפעלים.

הממשלה יכולה להאשים כורים בלתי חוקיים, ובמקרים רבים בצדק. אולם עצם היקף הפעילות מעלה גם שאלות על אכיפה, שחיתות וניהול. שלוש מאות אלף מכשירים אינם עסק קטן שאפשר להסתיר בקלות לאורך זמן ללא תשתית, מקום וחיבור חשמלי.

העוני נכנס לארון הבגדים ולשער האוניברסיטה

הסימן החברתי הבולט ביותר של הבוקר לא הגיע מהפגנה או משביתה, אלא מחנויות הבגדים. כתבת שטח של העיתון שרק תיארה את התרחבות שוק בגדי היד השנייה ואת המכירה של בגדים לפי משקל. מרואיינים סיפרו שהם מתקנים שוב ושוב בגדים ישנים, עוברים מחנויות רגילות לחנויות עודפים ומתקשים לבצע אפילו קנייה קטנה שפעם נחשבה מובנת מאליה.

זו אינה סדרה סטטיסטית ארצית. אבל לעיתים השינוי החברתי ניכר לפני שהוא מופיע בטבלה. בגדים הם לא רק מוצר. הם דרך שבה משפחה מציגה את עצמה, שולחת ילדים לבית הספר ושומרת על תחושת מעמד. המעבר הכפוי מיד ראשונה ליד שנייה מספר סיפור של שחיקה שלא תמיד מופיע בנתוני האינפלציה הרשמיים.

הפער מופיע גם בחינוך. סוציולוג כלכלי טען כי אי-השוויון בבחינת הכניסה לאוניברסיטאות מתחיל שנים לפני שהתלמיד נכנס לאולם הבחינה. למשפחה מבוססת יש יכולת לממן בית ספר טוב יותר, שיעורים פרטיים, מחשב, אינטרנט, תזונה ומרחב שקט ללימודים. תלמיד ממשפחה ענייה עשוי להידרש לעבוד לצד הלימודים או לחלוק ציוד וחדר עם בני משפחה נוספים.

המבחן הארצי זהה, אך נקודת הפתיחה אינה זהה. לכן הבחינה יכולה להיראות שוויונית על הנייר ובו בזמן לשכפל את הפער הכלכלי הקיים.

ארגון זכויות האדם הגולה הנגאו דיווח גם על מעצרו של דאוד מוסטופי לאחר שהשתתף באירוע זיכרון. לפי הארגון, המעצר התרחש ב-23 באוגוסט. הטענה נשענת על מקורותיו ולא קיבלה אישור מקומי נגיש, ולכן אין להציגה כעובדה מאומתת. היא מצטרפת לתמונה של מרחב ציבורי שבו עצם ההשתתפות באירוע או יצירת קשר עלולות להפוך לסיכון.

לא נמצא הבוקר דיווח מקומי מאומת על הפגנה חדשה או שביתה ארצית. אין בכך הוכחה שהחברה רגועה. הלחץ מופיע בדרכים שקטות יותר: קניית זהב, תיקון בגדים, חיפוש אחר דולרים, שימוש בדלק מסובסד והמאבק על מקום באוניברסיטה.

הגרעין וישראל: אין עדיין מסלול מדיני חדש

למרות ההתקדמות מול עומאן בנושא הורמוז, לא פורסמה הודעה איראנית ראשונית על סבב חדש של שיחות גרעין. אין מועד, הרכב משלחות או נוסחת פשרה חדשה בנוגע להעשרת אורניום ולמלאי הגרעיני.

גם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, הגוף של האו"ם המפקח על פעילות גרעינית, לא פרסמה, במסגרת החומר שנבדק, מסמך חדש על כניסת פקחים, לוח זמנים לביקור או שינוי במלאי.

לכן אסור להפוך את ההסכמה הימית להתקדמות גרעינית. עומאן היא מתווכת מרכזית גם בין טהראן לוושינגטון, אך המסמך הנוכחי עוסק בשיט, במוקשים ובניהול מצר הורמוז.

התקשורת השמרנית מתייחסת גם לתיווך הזה בחשד. כיהאן טען ששליחת מתווכים עלולה להיות פעולת הטעיה אמריקאית וקרא לאיראן לא להסס בתגובה קשה. זהו ביטוי לקו השמרני, לא ראיה לכוונותיה של וושינגטון.

ישראל ממשיכה להופיע בשיח האיראני כאחד הגורמים למלחמה, לסנקציות ולצורך בהרתעה. עם זאת, לא נמצא בפרסומי הפנים הנגישים אירוע ישראלי מבצעי חדש ומאומת שהתרחש ישירות מול איראן בחלון הבוקר.

הערכת מגמה: טהראן קונה גמישות, הציבור מקבל עמימות

איראן נכנסת ל-26 באוגוסט עם הישג מוגבל, אך חשוב. לראשונה קיימת מסגרת פומבית עם עומאן למסדרון זמני ולפינוי מוקשים במצר הורמוז. זו אינה פתיחה מלאה, אבל היא מנגנון אפשרי לצמצום הסיכון. הצלחתו לא תימדד במספר ההודעות לעיתונות. היא תימדד במספר האוניות שיעברו, במחירי הביטוח, בקצב פינוי המוקשים וביכולת להגיע להסכמה על מסלול קבוע בתוך שלושים עד שישים יום.

בפוליטיקה הפנימית, הממשלה הצליחה להאט את חוק החדירה, אך לא לשנות את כיוונו. החזרת סעיפים 3 ו-4 לוועדה יכולה להביא להגדרות צרות יותר, להגנה על קשרים אקדמיים וליצירת מנגנון ערר. היא יכולה גם להסתיים באותו נוסח רחב, לאחר תיקונים קוסמטיים בלבד. בכלכלה, הבנק המרכזי הראה שהוא עדיין מסוגל לבלום זינוק חד. הבורסה משכה כסף והדולר ירד מן השיא היומי. אבל הזהב נשאר יקר, הדיון במכסות הבנזין נמשך וכריית מטבעות בלתי חוקית ממשיכה להכביד על מערכת חשמל פגיעה.

החוט המחבר בין כל הנושאים הוא אמון. מסדרון זמני שאינו פתיחה, חוק שחוזר לוועדה אך אינו נבלם, בנזין שלא התייקר אך מכסתו עלולה להצטמצם, ודולר שמנוהל אך אינו יציב.

הממשלה מנסה לשמור לעצמה כמה שיותר אפשרויות. עבור מוסדות המדינה זו גמישות. עבור האזרח זו תחושה שהכל יכול להשתנות מחר, בלי הודעה מוקדמת ובלי יכולת להתכונן. למעשה, טהראן הצליחה הבוקר לפתוח מסדרון בין שני נתיבי מים, אך היא עדיין לא הצליחה לפתוח מסדרון בין ההבטחות שלה לבין החיים עצמם.