יש משהו מטריד מאוד באופן שבו ישראל והעם היהודי הפכו פעם נוספת למוקד של מסע יוצא דופן של גינוי פוליטי, השמצה ציבורית ועוינות בינלאומית.

כאשר דמויות ציבוריות כמו קנדיס אוונס, טאקר קרלסון וזוהראן ממדאני מרגישות שהן יכולות להשמיץ את ישראל ואת היהודים באמירות גורפות, מתלהמות ולעיתים קרובות חסרות בסיס, ולעשות זאת מתוך ביטחון לכאורה שהרשתות החברתיות יספקו להן מיליוני עוקבים קשובים, יש מקום לשאול שאלה יסודית: האם משהו השתבש באופן חמור בשיח הפוליטי והחברתי באמריקה?

השאלה איננה רק אם אמירות מסוימות הן פוגעניות או מוטעות. השאלה היא האם מתפתחת תופעה רחבה יותר, שבה עוינות כלפי ישראל והיהודים הפכה למקובלת מבחינה חברתית, משתלמת מבחינה פוליטית, וחסינה יותר ויותר מפני בחינה ביקורתית רצינית. אותו חשש מתעורר גם באירופה.

כאשר ממשלות ומנהיגים פוליטיים באירלנד, ספרד, קנדה, אוסטרליה ובריטניה נראים מוכנים לאמץ, או להעניק אמינות, לטענות כוזבות בדבר רצח עם, הרעבה מכוונת והאשמות חמורות אחרות נגד ישראל ומנהיגיה, מבלי שקיים בסיס עובדתי ומשפטי להאשמות כאלה, יש לשאול האם ממשלות אירופה הפכו לבלתי מסוגלות, או בלתי מוכנות, להתנגד למסעות פוליטיים המונעים ממניעים נגד ישראל.

באופן יסודי יותר, יש לשאול האם חלק מהדעות הקדומות האירופיות המסורתיות כלפי ישראל, ולמעשה גם כלפי יהודים, מוצאות שוב ביטוי פוליטי במסווה של נרטיבים פוליטיים אופנתיים.

השפעתם של לחצים פנימיים וחיצוניים

חששות אלה מתחזקים לנוכח ההשפעה הפוליטית ההולכת וגוברת של קהילות וארגונים מוסלמיים במספר דמוקרטיות מערביות, וכן בשל מימון ולובי זרים.

אין כל פסול מובנה בכך שאזרחים מפעילים השפעה פוליטית, ללא קשר לרקע הדתי או האתני שלהם. בדמוקרטיה, לכל אזרח הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים. ואולם, שאלה לגיטימית מתעוררת כאשר לחצים פוליטיים פנימיים או זרים נראים כמשפיעים על מדיניות לאומית על חשבון האינטרסים האסטרטגיים הרחבים יותר של המדינה, ערכיה הדמוקרטיים ועקרונותיה החוקתיים.

האם ממשלות מערביות מסוימות מאפשרות לשיקולים פוליטיים צרים, לאינטרסים כלכליים או לשיקולים אלקטורליים לגבור על מחויבויותיהן המסורתיות לחירות, לשוויון ולהגנה על מיעוטים?

הכישלון לכאורה של ממשלות מסוימות להגיב באופן הולם להפגנות אנטישמיות, לאיומים ולתקיפות, במיוחד כאשר התנהלות כזו מלווה בעוינות כלפי ישראל והיהודים, רק מחזק חששות אלה.

כאשר קהילות יהודיות נתונות להפחדה, בתי כנסת מותקפים, מוסדות יהודיים נזקקים לאמצעי אבטחה חריגים ובתי קברות מחוללים, מוטלת על ממשלות חובה בסיסית להגן על אזרחיהן. הזכות להפגין ולהביע עמדות פוליטיות אינה יכולה להשתרע עד כדי הפחדה, שנאה גזעית או דתית, או אלימות.

סטנדרט כפול בינלאומי מטריד

אותו דפוס מופיע גם בתוך מוסדות בינלאומיים. העצרת הכללית של האו"ם, מועצת זכויות האדם וגופים בינלאומיים אחרים הקדישו תשומת לב יוצאת דופן לישראל, תוך יצירת רצף שנראה אינסופי של החלטות וגינויים. הדבר מעלה שאלה לגיטימית: האם המערכת הבינלאומית איבדה קשר עם העקרונות שעל בסיסם נוסדה?

מגילת האומות המאוחדות מבוססת על עקרונות הכוללים את השוויון הריבוני של המדינות החברות, יישוב סכסוכים בדרכי שלום ושמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים. ואולם, סימונה החוזר ונשנה של מדינה חברה אחת כמטרה ייחודית, בעוד שסכסוכים חמורים בהרבה ואסונות הומניטריים מקבלים תשומת לב מוגבלת יחסית, פוגע באופן בלתי נמנע באמינותו ובסמכותו המוסרית של הארגון.

לכן לגיטימי לשאול האם האומות המאוחדות אפשרו לעצמן להפוך לבנות ערובה של רוב פוליטי משתנה, שהתנהלותו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם מטרותיה ועקרונותיה של המגילה.

אם כך הדבר, השאלה איננה האם על האומות המאוחדות לנטוש את עקרונות היסוד שלהן, אלא בדיוק להפך: האם הגיע הזמן להשיב את אותם עקרונות למרכז פעילותו של הארגון.

אותו חשש חל גם על התנהלותם של בכירים בינלאומיים. מזכ"ל האו"ם ובכירים אחרים בארגון ממלאים תפקידים המחייבים את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של אי־משוא פנים ואובייקטיביות. כאשר בכירים נראים שוב ושוב כמי שמייחדים את ישראל, תוך שהם אינם מקדישים תשומת לב דומה לסכסוכים ולמשברים אחרים, מתעוררות באופן בלתי נמנע שאלות בנוגע לאמינותה ולאי־משוא הפנים של המערכת הבינלאומית.

הסוגיה הפלסטינית ושחיקת ההתחייבויות הבינלאומיות

תופעה מטרידה נוספת, ובמיוחד, נוגעת ליחסן של מדינות מערביות להנהגה הפלסטינית ולרשות הפלסטינית.

ממשלות מערביות רבות העניקו לאורך השנים חסות, מימון ותמיכה לתהליך אוסלו ולהסכמים ישראליים־פלסטיניים שבאו בעקבותיו. הסכמים אלה יצרו התחייבויות הדדיות ונועדו לספק את המסגרת המשפטית והפוליטית לפתרון הסוגיות שנותרו במחלוקת באמצעות משא ומתן.

ואולם, כאשר מדינות שסייעו ליצור ולאמץ מסגרת זו תומכות בהמשך ביוזמות העוקפות, מחלישות או מערערות את התחייבויותיה היסודיות, אמינותן של הערבויות הדיפלומטיות שלהן עצמן מוטלת באופן בלתי נמנע בספק.

לפיכך יש לשאול: איזה אמון יכולה ישראל, או כל מדינה אחרת, לתת בהבטחות בינלאומיות בנוגע להסכמים עתידיים, אם המדינות המספקות הבטחות אלה מוכנות בעצמן להתעלם מההתחייבויות הגלומות בהסכמים קיימים או לעקוף אותן? הסוגיה איננה האם אדם תומך או מתנגד להקמת מדינה פלסטינית כיעד פוליטי. השאלה היא האם יש לכבד עקרונות יסוד של היחסים הבינלאומיים ושל התחייבויות מכוח הסכמים.

הסכמים בינלאומיים אינם יכולים לשמור על אמינותם אם ממשלות אוכפות אותם באופן סלקטיבי מטעמי נוחות פוליטית.

הרשות הפלסטינית והטרור

שאלה רצינית נוספת נוגעת להמשך הצגתה של הרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית כשותפה מתונה ולגיטימית לשלום. מנגד, נותרו חששות משמעותיים בנוגע להסתה פלסטינית, להאדרת טרור ולתמיכה כספית באנשים שהורשעו בעבירות טרור ובבני משפחותיהם באמצעות מדיניות ה-“Pay-for-Slay”, "תשלום בעבור הרג".

ממשלות מערביות אינן יכולות לדרוש באופן סביר מישראל ליטול סיכונים פוליטיים במרדף אחר שלום, ובמקביל להתעלם מהתנהלות של ההנהגה הפלסטינית המעודדת אלימות או מתגמלת אותה. גם הקהילה הבינלאומית אינה יכולה לגנות טרור באופן אמין בהקשר אחד, ובו בזמן להצדיק אותו או להמעיט בחומרתו בהקשר אחר.

אם מנהיגים פלסטינים מקדמים בפומבי עוינות כלפי ישראל, סובלים רטוריקה אנטישמית או אינם מתעמתים באופן חד־משמעי עם הטרור, אין על הקהילה הבינלאומית לפטור התנהלות כזו רק משום שהיא רואה ברשות הפלסטינית כלי שימושי מבחינה פוליטית.

חמאס, חזבאללה ולקחי 7 באוקטובר

הסוגיה נעשית חמורה אף יותר ביחס לחמאס ולחזבאללה.

ארגונים אלה הביעו שוב ושוב את עוינותם כלפי ישראל ואת נחישותם להמשיך במאבק מזוין נגדה. מעשי הזוועה שביצעו חמאס ובעלי בריתו ב־7 באוקטובר 2023 המחישו בבהירות מחרידה את ההשלכות של התייחסות להצהרות כאלה כאל רטוריקה בלבד.

הקהילה הבינלאומית הייתה צריכה ללמוד מאותו יום לקח יסודי: יש לשפוט ארגוני טרור, ובמיוחד ארגוני טרור אסלאמיסטיים, על פי מה שהם אומרים, מה שהם עושים ומה שהם מצהירים בגלוי שבכוונתם לעשות, ולא על פי מה שהקהילה הבינלאומית הייתה רוצה שהם יהפכו להיות. תמימות פוליטית אינה תחליף לאסטרטגיה.

גם הרצון לקיים קשר עם ארגונים קיצוניים, או התקווה שניתן איכשהו להפוך אותם לשחקנים פוליטיים מתונים, אינם צריכים להוביל מדינות דמוקרטיות להתעלם מהאידיאולוגיה שלהם, משיטות הפעולה שלהם או מיעדיהם המוצהרים.

המשטר האיראני והאיום האסטרטגי הרחב יותר

אותו עיקרון חל גם על איראן. המדיניות והפעילות של הרפובליקה האסלאמית חורגות הרבה מעבר לסכסוך הישראלי־פלסטיני. תמיכתה בשלוחות טרור, פעילותה הצבאית האזורית, איומיה כלפי ישראל והאתגרים שהיא מציבה לביטחון הבינלאומי אינם יכולים, באחריות, להיחשב לעוד מחלוקת דיפלומטית בלבד.

על ממשלות המערב לשאול את עצמן האם חתירתן להסדרים כלכליים או דיפלומטיים קצרי טווח פוגעת ביכולתן להתמודד עם איום אסטרטגי רחב בהרבה. הסוגיה חריפה במיוחד כאשר המשטר או שלוחותיו מאיימים על חופש השיט ועל העיקרון המוגן בינלאומית של מעבר חופשי בנתיבי מים בינלאומיים.

הקהילה הבינלאומית אינה יכולה להגן באופן אמין על הסדר הבינלאומי המבוסס על כללים, ובמקביל להשלים עם אתגרים שיטתיים לאותם כללים בכל פעם ששיקולים פוליטיים או כלכליים הופכים את אכיפתם לבלתי נוחה.

השאלה המרכזית

קשה להתעלם מההשפעה המצטברת של ההתפתחויות הללו. ישראל נראית שוב ושוב כמי שמקבלת יחס כאל מקרה חריג: היא נתונה לרמה יוצאת דופן של בחינה בינלאומית, גינוי ולחץ פוליטי. באותו זמן, התנהלות דומה או חמורה יותר במקומות אחרים זוכה לתשומת לב פחותה במידה ניכרת.

אין פירוש הדבר שישראל, כמו כל מדינה אחרת, צריכה להיות חסינה מביקורת. ביקורת לגיטימית היא מרכיב חיוני ביחסים בינלאומיים ובשיח דמוקרטי. אולם ביקורת הופכת למשהו אחר לחלוטין כאשר היא סלקטיבית, בלתי מידתית, מנותקת מעובדות או מבוססת על אמות מידה שאינן מיושמות באופן עקבי כלפי מדינות ועמים אחרים.

גם אסור שביקורת על ישראל תהפוך לכלי נוח לאנטישמיות. אין להטיל אחריות קולקטיבית על העם היהודי בשל מעשיה של ממשלת ישראל, בדיוק כפי שאין להטיל אחריות קולקטיבית על שום לאום או קהילה דתית בשל מדיניותה של ממשלה.

שאלות הדורשות תשובות

השאלות המועלות כאן אינן אפוא תרגילים רטוריים. הן נוגעות ליושרתה של הדמוקרטיה המערבית, לאמינותם של מוסדות בינלאומיים ולעתידו של הסדר הבינלאומי המבוסס על כללים.

מדוע הפכה ישראל למוקד כה בלתי מידתי של גינוי בינלאומי? מדוע האשמות נגד ישראל מתקבלות בקלות כה רבה עוד לפני שהבסיס העובדתי והמשפטי שלהן נבחן כראוי? מדוע ממשלות מערביות נראות יותר ויותר כמי שנרתעות מלהתעמת עם אנטישמיות כאשר היא באה לידי ביטוי בהקשר של עוינות כלפי ישראל? מדוע מתעלמים באופן סלקטיבי מהסכמים בינלאומיים קיימים כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות? מדוע הקהילה הבינלאומית ממשיכה לתת אמון בארגונים הדוחים בגלוי את עקרונות הדמוקרטיה, הדו־קיום ויחסי השלום? ומדוע, לאחר זוועות 7 באוקטובר, ממשלות מסוימות עדיין נראות מוכנות להאמין שארגונים המחויבים להשמדתה של ישראל יכולים איכשהו להשתלב בסדר פוליטי של שלום, מבלי שיוותרו תחילה על האידיאולוגיה היסודית שלהם?

אין אלה שאלות שיש לפטור כרטוריקה מפלגתית. הן נוגעות בליבת אמינותה של מדיניות החוץ המערבית ושל המערכת הבינלאומית עצמה. התשובות יקבעו האם מדינות דמוקרטיות ימשיכו להגן על אמות מידה אובייקטיביות, על התחייבויות הדדיות ועל שלטון החוק או שמא נוחות פוליטית, אופנות אידיאולוגיות ולחצים פנימיים יקבעו יותר ויותר את המדיניות הבינלאומית.

השאלות הללו דורשות תשובות רציניות וכנות. והן דורשות אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.