לפני כשנה וחצי הרציתי בקוריאה בפני גורמים שונים, ובהם בכירים בצבא ובממשל, על חלק מן היכולות, התפיסות והלקחים המבצעיים של צה"ל. בין השאר, מול קצינים וגנרלים קוריאנים, הצגתי את מה שבעיניי הוא אחד השינויים העמוקים ביותר שעבר שדה הקרב המודרני: הפער שהלך ונסגר בין הדיבור התיאורטי על "צבא דיגיטלי" לבין היכולת להפעיל צבא כזה באמת תחת אש, בתוך כאוס, מול אויב מסתגל ובקצב שבו החלטה שמתעכבת בדקה עלולה כבר להיות החלטה לא רלוונטית.
שני צה"לים באותה מלחמה
אי אפשר לנתח ביושר מקצועי את ביצועי צה"ל במלחמה בלי להחזיק בראש שתי אמיתות בעת ובעונה אחת.
הראשונה: 7 באוקטובר היה כשל אסטרטגי, מודיעיני ומערכתי מן החמורים בתולדות מדינת ישראל. השנייה:הכוח הלוחם שהתאושש מאותה הפתעה הפגין בהמשך יכולת הסתגלות טקטית ואופרטיבית יוצאת דופן. מי שמוחק את הראשונה עוסק באפולוגטיקה. מי שמוחק את השנייה עוסק בתעמולה. ומחקר צבאי רציני אינו אמור לעסוק באף אחת מהן.
לאחר ההלם הראשוני עבר צה"ל בתוך זמן קצר יחסית ממצב של הפתעה מערכתית למערכה התקפית מורכבת, רב-זרועית ורב-ממדית. זהו מקרה מובהק של Operational Adaptation – יכולתו של ארגון צבאי ללמוד, לשנות שיטות ולבנות מחדש אפקטיביות מבצעית תוך כדי לחימה.
צבא אינו נמדד רק בשאלה אם נכשל. צבאות נכשלים, ולעיתים באופן קטסטרופלי. הוא נמדד גם בשאלה מה הוא מסוגל לעשות בדקה שאחרי הכישלון. הגנרל האמריקאי המהולל גורג פטון אמר: "הצלחה נמדדת בגובה הניתור לאחר שהתרסקת לרצפה".
ועל כן פה מתחיל סיפור אחר לגמרי.
כשהמודיעין מפסיק להיות מצגת והופך לאש
אחד המאפיינים הבולטים של המערכה היה התפתחותה של לוחמה מבוססת מידע ורשת – Information- and Network-Centric Warfare.
היכולת לחבר מודיעין ממגוון סנסורים, מערכות שליטה ובקרה, כטב"מים ורחפנים, יחידות מודיעין, כוחות מתמרנים וגורמי אש מאפשרת לקצר באופן דרמטי את מעגל החישה-החלטה-תקיפה – Sensor-to-Shooter / Sensor-to-Effector.
וזה אינו עוד גאדג'ט.
זה ההבדל בין צבא שיש לו הרבה טכנולוגיה לבין צבא שהטכנולוגיה שלו הפכה לארכיטקטורה מבצעית. במודל הישן המידע טיפס במעלה שרשרת הפיקוד, עבר עיבוד, ירד בחזרה כפקודה – ולעיתים הגיע אל הכוח כשהמטרה כבר שתתה קפה במקום אחר.
במודל הרשתי, השאיפה היא אחרת: הסנסור שמגלה, המערכת שמנתחת, המפקד שמחליט והגורם שיורה הופכים לחלק מרשת אחת. המידע אינו "מוצר" שמטייל במערכת; הוא חומר גלם שהופך במהירות לאפקט מבצעי.
זהו שינוי עמוק יותר מעוד טנק, עוד טיל או עוד רחפן.
הנשק החשוב ביותר בשדה הקרב המודרני אינו בהכרח זה שיורה הכי רחוק – אלא המערכת שיודעת מהר יותר על מה לירות, מי צריך לירות ומתי.
מכון מחקר ה-IISS הצביע על אוקראינה ועזה כשניים ממקרי המבחן הבולטים שבהם השימוש הצבאי בבינה מלאכותית עבר מן הדיון התיאורטי אל שדה הקרב בפועל, בין היתר בניתוח מודיעין, תמיכה בקבלת החלטות וסיוע בתהליכי איתור מטרות.
במילים פשוטות: בזמן שחלק מהפרשנים עדיין מתווכחים אם "הצבא הדיגיטלי" הוא סיסמת שיווק, צבאות ומכוני מחקר בעולם כבר מנסים להבין מה ניתן ללמוד ממנו.
עזה: מלחמה בשתי קומות
האתגר הקרקעי בעזה היה חריג גם בקנה מידה בינלאומי.
צה"ל נדרש להפעיל חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, מודיעין, כוחות מיוחדים, אש מנגד ואווירייה בתוך מרחב אורבני צפוף, מול אויב שבנה במשך שנים מערכת שתכליתה לצמצם את יתרונותיו של צבא סדיר.
מארבים, מטענים, נ"ט, תשתיות מוסוות, לחימה מתוך מרחב אזרחי – ומתחת לכל אלה עולם נוסף. המנהרות הפכו את שדה הקרב מתלת-ממדי במובן המטאפורי לתלת-ממדי במובן המילולי. מעל הקרקע מתנהל קרב אחד; מתחתיה מתנהל קרב אחר; והאתגר האמיתי הוא לנהל את שניהם כקרב אחד. וזה בדיוק המקום שבו כדאי להקשיב לא רק למה שאנחנו אומרים על עצמנו, אלא למה שאחרים אומרים על מה שהם רואים.
ב-2025 פרסם Center for Army Lessons Learned של צבא ארצות הברית מחקר מפורט בשם Subterranean Operations: Israeli Defense Force Lessons from Gaza. המחקר אינו בהכרח שיר הלל לצה"ל. הוא מנתח קשיים, מגבלות, טכניקות ולקחים. אלא שהמסקנה המעניינת היא שהניסיון הישראלי בעזה משמעותי דיו כדי שהצבא האמריקאי יבחן בעקבותיו התאמות בדוקטרינה, בארגון ובאימונים ללחימה תת-קרקעית. המחקר אף מציין במפורש את הצורך לבחון ולעדכן את הדוקטרינה האמריקאית על בסיס הניסיון של צה"ל בעזה.
"Fiendishly Difficult"
כדאי גם להקשיב לגנרל דייוויד פטראוס – מי שפיקד על הכוחות האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן ועמד בראש ה-CIA.
פטראוס תיאר את הלחימה בעזה כ-"the most fiendishly difficult context for urban operations since 1945" – סביבת הלחימה האורבנית הקשה באופן יוצא דופן מאז 1945. הוא השווה אותה לרמאדי, פלוג'ה ובעקובה וקבע שעזה מאתגרת מהן בהרבה.
בחזית הצפונית עמד מול ישראל יריב מסוג אחר.
חזבאללה הוא Hybrid Armed Actor – ארגון המשלב מאפיינים של גרילה וטרור עם יכולות המזכירות במובנים מסוימים צבא סדיר: מערכי רקטות וטילים, נ"ט, כטב"מים, מערכי פיקוד ושליטה, יחידות חי"ר מאומנות ותשתית מבצעית שנבנתה במשך שנים.
לכן גם את הישגי צה"ל מולו צריך לבחון מול האויב שהיה בפועל, לא מול קריקטורה שלו.
הפגיעה העמוקה במערכי הפיקוד, התשתיות והיכולת המאורגנת של חזבאללה, בשילוב אש, מודיעין ותמרון קרקעי, אינה הופכת כל החלטה ישראלית לנכונה ואינה מוחקת כשלים.
אבל היא כן מקשה מעט על התזה שלפיה לפנינו צבא שאיבד את יכולתו להילחם.
כל האמור לעיל אינו מזכה את הפיקוד העליון או את הדרג המדיני אפילו בגרם אחד של חסינות מביקורת. להפך. הבעיה היא בדיוק הפער שבין היכולת הטקטית-טכנולוגית המרשימה לבין התוצאה האסטרטגית.
במשך שנים התפתחה בישראל תפיסה שהעדיפה במקרים רבים הרתעה, הכלה וניהול סיכונים על פני תפיסת הכרעה ברורה. נבנה כוח בעל יכולות טכנולוגיות ומבצעיות חריגות, אבל תפיסת הפעלת הכוח ברמה האסטרטגית לא תמיד התפתחה באותו קצב. 7 באוקטובר הוגש לשולחן החשבון והחשבון היה נורא.
הביקורת על הצמרת הצבאית לכן אינה רק לגיטימית – היא הכרחית. מי שהיה אחראי לקונספציה, להתרעה, לפריסת הכוחות ולמוכנות צריך לתת דין וחשבון. אבל יש הבדל עצום בין ביקורת על פיקודו של צבא לבין ביטול יכולתו של הצבא. יש הבדל בין "המערכת נכשלה" לבין "החיילים והיחידות אינם יודעים להילחם". מי שאינו מסוגל להבחין בין השניים אינו מחמיר בביקורת. הוא פשוט מקל על עצמו בניתוח.
וגם הדרג המדיני אינו צופה מהיציע
אי אפשר לדרוש מן הצבא "לנצח" בלי להגדיר לו מה פירוש ניצחון. וזו אינה שאלה לסמג"ד בגולני.
האחריות מוטלת בראש וראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו ועל הדרג המדיני. לאורך המערכה ניכרו לעיתים קבלת החלטות איטית וזהירה, רגישות גבוהה לאילוצים בינלאומיים – בראש ובראשונה מערכת היחסים עם ארצות הברית – וקושי להגדיר ולממש Desired End State ברור.
צבא יודע לכבוש שטח, להשמיד תשתיות, לחסל מפקדים ולפרק מסגרות לחימה. הוא אינו יכול להחליט לבדו איזו מציאות פוליטית אמורה לקום ביום שאחרי. וכאן נמצא אחד הבלבולים הגדולים בדיון הישראלי: מצפים מהרמטכ"ל לספק תשובה לשאלה שממשלה אמורה להכריע בה – ואז מאשימים את הטנק כשאין אסטרטגיה.
גם פטראוס הזהיר מפני מודל של "clear and leave" – להיכנס, לטהר ולצאת – והדגיש שהישג צבאי שאינו מתחבר להחזקה, ייצוב ובניית מציאות אחרת מאפשר לאויב להתארגן מחדש. זו בדיוק הנקודה.
ניצחון טקטי הוא אירוע צבאי. ניצחון אסטרטגי הוא היכולת להפוך את האירוע הזה למציאות חדשה.
הראשון הוא בעיקר מלאכת הצבא. השני הוא מלאכתם המשותפת של הצבא והמדינאים – ובראש ובראשונה של מי שמגדירים לצבא לשם מה הוא נלחם. הניסיון הישראלי כבר נלמד מחוץ לישראל. האם מכאן נובע שצה"ל הוא "הצבא הטוב בעולם"? לא.
זו אמירה שקל מאוד להשמיע וקשה מאוד למדוד באופן רציני. אין ליגה עולמית לצבאות, אין טבלה, ואין גמר שבו גולני פוגשת את המארינס בוומבלי. אבל ללא ספק צה"ל כיום, לאחר כמעט שלוש שנים של לחימה, ערוך טוב יותר מאי פעם לאתגרים העומדים בפנינו.
