פלישת חמאס, הטבח והחטיפה ב-7 באוקטובר 2023 המחישו את פגיעותם של גבולותיה הצרים של ישראל ואת היעדר העומק האסטרטגי הדרוש למניעת מתקפות חוצות גבול. הם גם הבליטו את העלייה המקבילה בחשיבותם של גבולות בטוחים, מוגנים ובני הגנה. מדובר בסוגיה קריטית להבטחת קיומה של ישראל באזור הבלתי יציב ביותר בעולם, וזאת למרות הלחץ הבינלאומי המתמיד עליה לסגת בתמורה להבטחות לשלום ולביטחון.
ב-12 באוגוסט לא הותיר שר הביטחון ישראל כ"ץ מקום לספק: "כפי שראש הממשלה ואני הבהרנו, איננו נסוגים מאזור הביטחון הזה. בשום אופן לא ניסוג מאזורי הביטחון: לא בלבנון, לא בסוריה ולא בעזה".
ימים אחדים קודם לכן הדגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר דומה, כאשר הצהיר כי צה"ל לא ייסוג: "עד שחמאס יפורק מנשקו באופן אמיתי, וימשיך לסכל איומים על כוחותינו ועל אזרחינו". דברים אלה הם הביטוי האחרון בשורת הצהרות עקביות מצד ההנהגה המדינית והביטחונית של ישראל, למרות הלחץ האמריקני לסגת לקווים שקדמו ל-7 באוקטובר.
ביוני 2026 ניסח כ"ץ את הדברים באופן חד: "צה"ל יישאר באזורי הביטחון בלבנון, בסוריה ובעזה ללא הגבלת זמן". בנוגע למצב בגבולה הצפוני של ישראל אמר כ"ץ: "אין לנו שאיפות טריטוריאליות בלבנון, אבל עד שחזבאללה יפורק מנשקו, לא ניסוג אפילו מילימטר אחד". נוסף על כך, נתניהו אמר כי אחד הלקחים המרכזיים של 7 באוקטובר הוא הצורך ב: "אזורי חיץ בתוך שטח האויב – לא בתוך השטח שלנו". הצהרות אלה משקפות את צורכי הביטחון המוגברים של ישראל בעקבות 7 באוקטובר.
הנהגת ישראל מושקעת כעת עמוקות בדוקטרינת הביטחון האיתנה של גבולות בני הגנה – גרסה מועצמת ומורחבת של דוקטרינת הגבולות בני ההגנה שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, בעקבות ניצחונו המהיר של צה"ל על ארבעה צבאות ערב.
ניצחונה של ישראל באותה מלחמה קיומית העניק למדינה היהודית יתרון טופוגרפי חדש ועומק אסטרטגי, שאפשרו לה להגן באופן יעיל יותר על הערים והיישובים המאוכלסים בצפיפות לאורך חוף הים התיכון.
אזורי חיץ ושטחים מפורזים הפכו לרכיבים גאוגרפיים חיוניים שסייעו לישראל לספוג ולהדוף את מתקפת הפתע הסורית והמצרית במלחמת יום הכיפורים ב-1973.
סיני היה אזור החיץ האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל. שטחו של חצי האי הוא כ-60 אלף קילומטרים רבועים – הרבה יותר משטחה של ישראל עצמה ממערב לנהר הירדן.
בתקופה שבה שלטה ישראל בסיני, בין 1967 ל-1982, העניק חצי האי מאות קילומטרים של מרחב התרעה לפני שכוחות שריון מצריים יכלו להגיע לישראל; בסיסי אוויר ומרחב תמרון; זמן לגיוס צבא המילואים של ישראל; והגנה על עריה הדרומיות. גם לאחר שישראל החזירה את סיני למצרים, היא קיבלה בתמורה הסכם שלום מלא, פירוז נרחב, הגבלות על פריסת כוחות ופיקוח בינלאומי של הכוח הרב-לאומי והמשקיפים, ה-MFO, שהוכיח את עצמו באופן משביע רצון.
במקרה זה הייתה ישראל מוכנה ליטול את הסיכון, משום שמדבר הנגב, ששטחו כ-13 אלף קילומטרים רבועים, שימש אזור חיץ נוסף ואפשר לישראל לקבל על עצמה את הסיכון העצום הזה. לפני 7 באוקטובר לא היו לישראל אזורי חיץ דומים בגבולה הצפוני ובגבולה הדרומי עם רצועת עזה, ולכן נותרו חזיתות אלה שבריריות, פגיעות וחדירות.
בקעת הירדן וסיני היו הרבה יותר מסתם אזורי חיץ סמליים בתפיסה האסטרטגית הישראלית. הם הפכו לדוגמאות יסוד של עומק אסטרטגי – תפיסה שחודשה והורחבה לאחר 7 באוקטובר 2023. חשיבה זו באה לידי ביטוי בתוכנית אלון לאחר מלחמת ששת הימים, ובהמשך בנאומו האחרון של ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת באוקטובר 1995, שבו טען כי גבול הביטחון של ישראל צריך להישאר בבקעת הירדן: "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
כיום, בעקבות פלישת הפתע והטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הקימה ישראל באופן דומה אזורי הגנה ביטחוניים מינימליים בדרום לבנון, בסוריה ובעזה, המשתרעים על פני שלושה עד 20 קילומטרים. מדובר באזור ביטחון ובעומק אסטרטגי המספיקים כדי למנוע פלישה וטבח חוצי גבול נוספים מצד חזבאללה וארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים בצפון, ומצד חמאס בדרום. אולם הצורך הקיומי של ישראל באזורי הביטחון ובשטחים המפורזים האלה נתקל ברוחות נגד פוליטיות.
נוכחותה של ישראל בעזה, בדרום לבנון ובסוריה עומדת במרכז משא ומתן מתוח בנוגע לנסיגות ישראליות אפשריות בחזרה לקווים הבינלאומיים הקודמים. זאת במקביל להסכמים – בראש ובראשונה עם ארצות הברית – שנועדו להבטיח את פירוקם מנשק של חזבאללה, הארגונים הג'יהאדיסטיים בסוריה וחמאס. ישראל הביעה ספקות עמוקים באשר לאפשרות שארגוני הג'יהאד האלה, הנתמכים בידי המשטר האיראני, אכן יפורקו מנשקם.
המדינה היהודית ניצבת כעת בפני האתגר האדיר של שכנוע בעלת בריתה הגדולה ביותר, ארצות הברית, ומדינות מערביות אחרות, כי כדי לשרוד בסביבה של איום מתמיד, על ישראל לשמור על גבולות בני הגנה מעבר לגבולותיה הצפוניים והדרומיים. הנשיא טראמפ וגורמים אמריקניים אחרים קראו לישראל לסגת מאזורים אלה בהתאם להסדרים שנידונו במשא ומתן.
אולם הרקורד ההיסטורי של המשאים ומתנים עם איראן ועם שלוחותיה – אויבים ג'יהאדיסטיים המונעים מתאולוגיה ומאידאולוגיה – מצביע על צורך חיוני באזורי חיץ טריטוריאליים שיאפשרו לישראל, אחת המדינות הקטנות ביותר במזרח התיכון, להגן על עצמה מפני פושטי טרור. הסכם העקרונות המתגבש בין ישראל לממשלת לבנון הוא הישג חשוב במסגרת דוקטרינת הגבולות בני ההגנה. הוא מתנה כל נסיגה ישראלית בפירוק מוחלט וללא תנאי של חזבאללה מנשקו ובפירוז דרום לבנון.
בחזית עזה בדרום חל אותו עיקרון: תוכנית 20 הנקודות המקורית של טראמפ, שנבחנה ואושרה בידי ישראל וארצות הברית, מחייבת את פירוקו המלא של חמאס מנשקו ואת פירוזה של עזה לפני שיתקיים אפילו דיון בצעדים נוספים לקראת נסיגה ישראלית. זכותה של ישראל לגבולות בני הגנה מעוגנת היטב במשפט הבינלאומי.
השגריר אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ הישראלי, הדגיש כי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם קוראת להבטיח את זכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בתוך: "גבולות בטוחים ומוכרים".
מכיוון שהקווים שקדמו ל-1967 – קווי שביתת הנשק של 1949 – היו קווי הפסקת אש צבאיים בלבד, שהותירו את ישראל עם מותניים צרים ובלתי ניתנים להגנה, ברוחב של תשעה מיילים בלבד בנקודה הצרה ביותר, הם לא היו מטבעם גבולות בטוחים ואף לא גבולות שזכו להכרה בינלאומית. זו הסיבה שהמונח "גבולות בטוחים" מחייב התאמה של קווי שביתת הנשק האלה לצורכי ההגנה של ישראל.
נוסף על כך, בייקר ציין כי כל עוד מתקיימת סכנה ממשית ומיידית לאורך גבולותיה של ישראל, לרבות איומים מתמשכים משטחן של מדינות שכנות, ישראל מוצדקת לחלוטין בהתעקשותה על אזורי ביטחון ועל שטחים מפורזים הנתונים לפיקוחה ולהשגחתה.
הרקורד ההיסטורי מדבר בעד עצמו וממחיש את כישלונם של הסכמים וכוחות בינלאומיים להבטיח שלום לאורך גבולות ישראל.1 כצפוי, התעוררו קשיים נוספים גם במסגרת היישום בעזה שמקדמת מועצת השלום.
מועצת השלום קוראת לנסיגה ישראלית שתתבצע במקביל ובהתאם לפירוק מדורג של הנשק הכבד של חמאס – אך לא של כלי הנשק האישיים – הצעה שהובילה את נתניהו לדחות את טיוטת המתווה.
לאור העובדות האלה והמציאות האזורית, חיוני שאזורי הביטחון האסטרטגיים והשטחים המפורזים שהוקמו לאחר 7 באוקטובר יישארו על כנם, עד שישראל וארצות הברית יאמתו את פירוזם ואת פירוקם מנשק של חזבאללה, חמאס וארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים. עד אז, גבולות בני הגנה מעבר לגבולותיה הריבוניים של ישראל יישארו מרכיב קיומי וקריטי בביטחונה הלאומי ובהישרדותה, בהיותה אחת ממדינות הלאום הקטנות ביותר במזרח התיכון.
