וושינגטון כבר לא מסתפקת בדיבור על סיום המלחמה ודורשת מאיראן לצמצם את יכולת העשרת האורניום שלה. בטהרן עדיין לא ממהרים לוותר על הורמוז, על תוכנית הגרעין או על שפת ההרתעה, ובמקביל מציינים שלוש שנים ל-7 באוקטובר כחלק מסיפור של מערכה אזורית אחת. אלא שמאחורי הצהרות הכוח, הריאל, השכר, המזון ושרשראות האספקה ממשיכים להישחק.
וושינגטון עוברת מהצהרות לתנאי ברור
ההתפתחות המדינית המרכזית היא שהדיון בין ארצות הברית לאיראן מתחיל לעבור מהצהרות כלליות על רצון לסיים את המלחמה לשאלה הרבה יותר קונקרטית: מה איראן תידרש לשנות בפועל. סגן נשיא ארצות הברית ג'יי די ואנס אמר כי איראן תידרש לצמצם את יכולת העשרת האורניום שלה. עדיין אין הסכם, אין מסמך חתום ואין הודעה איראנית שמקבלת את התנאי, אבל מדובר בדרישה שנוגעת ישירות לאחד הנכסים הרגישים ביותר של הרפובליקה האסלאמית.
מכאן מתחילות השאלות הקשות באמת. אילו תשתיות העשרה יישארו בידי איראן? מה יקרה למלאי האורניום המועשר? מה יהיה היקף הפיקוח? מה תקבל טהרן בתמורה? כל אחת מהשאלות האלה יכולה לבדה להספיק כדי להפיל הסכם. עבור איראן, ההעשרה אינה רק עניין טכני. במשך שנים היא הוצגה כהוכחה לעצמאות מדעית, לעמידה מול לחץ בינלאומי וליכולת שהמדינה שילמה עליה מחיר כבד בסנקציות, בבידוד ובתקיפות. צמצום ממשי שלה יהיה קשה להצגה כוויתור טכני בלבד.
דונלד טראמפ ממשיך במקביל לדבר בשתי שפות. מצד אחד הוא מאותת שהמלחמה יכולה להסתיים ושאפשר להגיע להסכם. מצד שני הוא מדבר על המערכה כמשימה שעדיין צריכה להיות מושלמת, ואף משתמש בשפה כוחנית סביב מצר הורמוז. מבחינת וושינגטון, הפסקת המלחמה אמורה להגיע אחרי שינוי שניתן למדוד. מבחינת טהרן, ההקלה בלחץ צריכה להגיע לפני ויתור שיהיה קשה מאוד להציג בבית כניצחון.
זה הפער המרכזי כרגע: לא רק על מה מסכימים, אלא מי עושה את הצעד הראשון.
7 באוקטובר בעיתונות האיראנית: חמאס מוצג כסיפור גבורה
יום השנה השלישי למתקפת 7 באוקטובר קיבל מקום בולט בתקשורת המזוהה עם המשטר. השם שחזר כמעט בכל הפרסומים היה "מבול אל-אקצא", והמתקפה הוצגה כהישג היסטורי של חמאס וכאירוע שלפי הנרטיב האיראני שבר את דימוי העוצמה והחסינות של ישראל. משמרות המהפכה תיארו את אנשי חמאס כמי שביצעו את "אחת הפעולות הגדולות בתולדות ההתנגדות" וטענו כי 7 באוקטובר שינה את המאזן האזורי לטובת "ציר ההתנגדות".
אבל החלק החשוב יותר הוא הדרך שבה האירוע מחובר למלחמה הנוכחית. במסרים האיראניים, 7 באוקטובר אינו מוצג כאירוע שהסתיים לפני שלוש שנים. הוא מוצג כנקודת הפתיחה של רצף: עזה, לבנון, תימן, עיראק, סוריה, העימות הישיר בין איראן לישראל ולבסוף המלחמה מול ארצות הברית. כך המשטר בונה סיפור אחד ארוך, שבו כל אחת מהזירות היא חלק מאותה מערכה.
במקביל, חלק מהתכנים שפורסמו הציגו כמעט לחלוטין את נקודת המבט של חמאס. סרטונים ואנימציות התמקדו בפעולת הארגון ובהצגתה כ"הגנת העם הפלסטיני", כמעט בלי התייחסות לרצח אזרחים, לחטיפת משפחות ולמתקפה על יישובי העוטף. זו בחירה מערכתית, לא פרט שולי. היא מאפשרת למשטר להציג את 7 באוקטובר כרגע צבאי ואסטרטגי, ולהוציא מהסיפור את החלקים שמקשים יותר על הפיכתו לסמל של "התנגדות".
לצד הקו הזה הופיעה גם גרסה מעט מורכבת יותר. מוג'תבא אמאני, לשעבר שגריר איראן בלבנון, טען כי איראן, חיזבאללה ושאר מרכיבי הציר לא ידעו מראש את פרטי המתקפה. לדבריו, חמאס שמר על חשאיות מלאה. הטענה הזאת נוחה לטהרן משתי סיבות: היא מאפשרת לקחת קרדיט על ההשלכות האסטרטגיות של 7 באוקטובר, ובמקביל להתרחק מאחריות ישירה לתכנונו.
טהרן מאיימת, אבל לא סוגרת את הדלת למתווכים
לצד הדרישה האמריקאית בנושא ההעשרה, המסרים מטהרן עדיין אינם מעידים על נכונות לוותר. מוחסן רזאאי אמר כי מצר הורמוז לא ייפתח כתוצאה מאיומים ולחץ וכי איראן אינה מתכוונת לסגת. המשמעות היא שהמצר נשאר מבחינת טהרן לא רק זירה צבאית או כלכלית, אלא קלף במשא ומתן.
איראן רוצה להגיע לשולחן כאשר הורמוז עדיין בידיה כמנוף, תוכנית הגרעין עדיין לא צומצמה ויכולותיה הצבאיות עדיין מעניקות לה כוח. אבל באותה שעה הממשלה שומרת את המתווכים קרובים. שר הפנים הודה לקטאר ולפקיסטן על מאמצי התיווך והביע תקווה שהמתיחות וצל המלחמה יפחתו.
כך ממשיכות לפעול שתי שפות רשמיות במקביל. מצד אחד, משמרות המהפכה והמועצה העליונה לביטחון לאומי מסבירים מה יהיה המחיר של לחץ נוסף. מצד שני, הממשלה שומרת על קשר עם המדינות שיכולות להעביר מסרים ולבנות מנגנון להסדרה. הרטוריקה התקיפה אינה בהכרח סימן שטהרן שוללת משא ומתן. להפך, היא גם הדרך שלה להתכונן למשא ומתן בלי להודות שהלחץ הביא אותה לשם.
אם איראן תסכים בסופו של דבר לצמצם העשרה, לפתוח את הורמוז או לקבל פיקוח נוסף, ההנהגה תצטרך להציג תמורה ברורה: הקלה בסנקציות, שיקום, ערבויות ביטחוניות או הכרה אחרת שניתן למכור בבית כהישג.
111 מתקנים שנפגעו, אבל כרגע זו עדיין טענה איראנית
איראן גם מנסה להרחיב את סדר היום של המשא ומתן מעבר לשאלה מה היא עצמה תידרש להגביל. נציג איראן בארגון למניעת נשק כימי טען כי התקיפות האמריקאיות פגעו ב-111 אתרים הקשורים לתעשיות הפטרוכימיה והתרופות. לדבריו, מדובר ב-60 מתחמים פטרוכימיים, 44 מפעלי תרופות ושבעה מתקנים נוספים.
אלה מספרים משמעותיים, אבל חשוב לדייק: ניתן לאמת שהם נמסרו רשמית על ידי הנציג האיראני. לא פורסמה רשימה מלאה של כל 111 האתרים, לא הוצגה הערכת נזק עצמאית ולא נמצא אישור של הארגון למניעת נשק כימי למספר הכולל. לכן נכון להתייחס אליהם כטענה רשמית של איראן, לא כמאזן נזק מוסכם.
הזירה שבה הוצגו הנתונים חשובה לא פחות מהמספר עצמו. טהרן רוצה שהדיון הבינלאומי לא יעסוק רק בצנטריפוגות, טילים והורמוז, אלא גם בשאלה מה נפגע באיראן ומה היא תקבל לצורך שיקום. כלומר, אם וושינגטון מבקשת להכניס לשולחן את יכולת ההעשרה, טהרן רוצה להכניס לשולחן גם את החשבון.
הבנק המרכזי מבטיח יציבות, החנויות עדיין מסתכלות על הדולר
בתוך איראן, הבנק המרכזי מנסה להראות שהמערכת ממשיכה לתפקד. נגיד הבנק עבדולנאצר המתי אמר כי מתחילת השנה האיראנית ועד אמצע חודש מהר הוקצו כ-24.9 מיליארד דולר למימון יבוא. הוא גם דיווח שקצב הגידול החודשי בנזילות ירד ל-1.3 אחוזים בספטמבר, אף שהגידול לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת עדיין עומד על יותר מ-50 אחוזים.
הבנק טוען שהקצאת המטבע למוצרי יסוד לא קוצצה ושהמימון לתרופות אף גדל. אבל הקצאת דולרים בבנק אינה סוף הסיפור. בין האישור לבין המדף נמצאים יבואנים, בנקים, מסלולי תשלום, הובלה, ביטוח, סנקציות ועיכובים. הבנק המרכזי יכול לומר שהמטבע הוקצה. המטופל שואל אם התרופה נמצאת בבית המרקחת וכמה היא עולה.
כחלק מהניסיון לייצב את השוק מתכנן הבנק למכור מטבע חוץ בהיקף של שני מיליארד דולר ולאפשר לכל אדם לרכוש עד 10,000 דולר באמצעות מספר הזהות שלו. אבל גם בתוך הפרלמנט מודים שהבעיה עמוקה יותר. אחד מחברי הפרלמנט אמר ששער השוק הלא רשמי הפך למעשה לבסיס התמחור של המשק, עד כדי כך שגם מוכרי פירות וירקות מסבירים עליות מחיר באמצעות הדולר.
וזו בדיוק הבעיה של הבנק המרכזי: הציבור לא מתמחר רק את כמות הדולרים שהבנק יכניס מחר לשוק. הוא מתמחר את משך המלחמה, הסיכוי להסכם, עתיד הסנקציות והיכולת של המדינה להביא הכנסות בעוד חודש. כל עוד השאלות האלה פתוחות, גם מכירה גדולה של מטבע יכולה לקנות שקט זמני, לא בהכרח אמון.
האורז מתייקר, המשלוח מתארך והשכר נשאר מאחור
המחיר של המלחמה כבר ניכר במוצרים בסיסיים. ראש איגוד סיטונאי המזון בטהרן דיווח כי המחיר הסיטונאי של אורז פקיסטני עלה בתוך כחודש בכ-10 עד 15 אחוזים. הוא הדגיש שאין בהכרח מחסור מוחלט בסחורה, אלא ירידה בכוח הקנייה. זה הבדל חשוב.
מדף מלא אינו בהכרח סימן לביטחון תזונתי. אם המוצר נמצא בחנות אבל המשפחה כבר לא מסוגלת לקנות אותו באותה כמות, המחסור פשוט עבר מן המדף אל הבית. גם זמני ההובלה התארכו. משלוחים מסין, שבעבר הגיעו לאיראן בתוך 15 עד 20 יום, עשויים כיום להתעכב במקרים מסוימים חודשיים וחצי עד שלושה חודשים.
זה מסביר מדוע "הקצאת מטבע" אינה מספיקה. גם אם הממשלה מאשרת את הדולרים, הסחורה עדיין צריכה לעבור בדרך ארוכה יותר, יקרה יותר ומסוכנת יותר. וכל שבוע נוסף בדרך נכנס בסוף למחיר.
בשוק העבודה הפער כבר חריף עוד יותר. נציגי עובדים מעריכים שסל המחיה החודשי של משפחה מגיע לכ-90 מיליון תומאן, בזמן שעובדים רבים מכניסים יחד כ-20 עד 30 מיליון ושכר הבסיס המינימלי עומד סביב 16 מיליון. זה אינו סל מחיה ממשלתי חדש, ולכן צריך להתייחס ל-90 מיליון כהערכת נציגי העובדים. אבל גם בלי לקבל כל מספר במלואו, הכיוון ברור: השכר מתקשה מאוד להדביק את רמת המחירים. גם אם האינפלציה תאט, המחירים שכבר עלו אינם חוזרים לאחור.
אותה מדינה, שלושה סיפורים
הבוקר האיראני מציג למעשה שלוש מדינות שונות. הראשונה היא איראן של ההרתעה. זו המדינה של משמרות המהפכה, הורמוז ויום השנה ל-7 באוקטובר. לפי הסיפור הזה, איראן עמדה במתקפה, פגעה ביריביה ושמרה על מספיק כוח כדי לא לוותר בלי תמורה.
השנייה היא איראן של המערכת המתפקדת. הבנק המרכזי מקצה מטבע, הממשלה משמרת תיווך, תרופות ומוצרי יסוד ממשיכים לקבל מימון והמדינה מכינה את עצמה לאפשרות שהמלחמה והסנקציות יימשכו.
השלישית היא איראן של הבית והשוק. שם האורז מתייקר, המשלוח מסין מתארך, המחיר נקבע לפי הדולר והשכר מכסה רק חלק הולך וקטן מסל המחיה.
שלוש התמונות האלה אינן סותרות זו את זו. הן מתקיימות בו זמנית. וזו בדיוק הבעיה של ההנהגה. ככל שהיא מחכה להצעה טובה יותר מבחוץ, המחיר ממשיך להצטבר בפנים. וככל שהלחץ הפנימי גדל, קשה יותר להציג פשרה עתידית כבחירה חופשית לחלוטין שלא נכפתה על איראן.
השיחות מתקרבות לתוכן, אבל עדיין לא להסכמה
הדרישה האמריקאית לצמצם את יכולת ההעשרה היא שינוי חשוב מפני שהיא מכניסה תוכן אמיתי לתוך שיח שהיה עד עכשיו מלא בעיקר בהצהרות על נכונות לדבר. במובן אחד זו התקדמות: ברור יותר מה וושינגטון רוצה. במובן אחר, זה גם ממחיש עד כמה הצדדים עדיין רחוקים.
איראן רוצה להיכנס לשיחות כאשר הורמוז, תוכנית הגרעין והיכולות הצבאיות עדיין מעניקים לה מנופי לחץ. ארצות הברית רוצה להבהיר שסיום המלחמה לא יינתן תמורת הבטחות כלליות בלבד. ושוב חוזרים לשאלת הסדר: טהרן רוצה הקלה בלחץ לפני שתוותר על נכס אסטרטגי, ואילו וושינגטון רוצה שינוי מוחשי לפני שתסיר את הלחץ.
ללא מנגנון מדורג שבו כל צד עושה צעד ומקבל תמורה, גם העובדה ששניהם משאירים את הדלת פתוחה לא תספיק. והזמן אינו ניטרלי. הבנק המרכזי יכול להזרים דולרים, אבל הוא לא יכול לקצר לבדו נתיב הובלה שהתארך לשלושה חודשים. הוא לא יכול לסגור את פער השכר ביום אחד ולא לשקם מיד תשתיות שנפגעו.
ההנהגה יכולה לקרוא להמתנה "עמידה איתנה". עבור משפחה איראנית, אותה המתנה נמדדת באורז, בתרופה, בשכר הדירה ובשער הדולר. המבחן הבא כבר אינו אם הצדדים מוכנים לדבר. שניהם משאירים את האפשרות פתוחה. השאלה היא אם ניתן להפוך את הדרישה האמריקאית לצמצום ההעשרה ואת הדרישה האיראנית להסרת הלחץ לרצף צעדים שכל צד יוכל להציג כהישג.
הבוקר, לפחות, התנאים ברורים יותר. המרחק ביניהם עדיין גדול.
