בחירות אמצע הכהונה בארצות הברית, שהעניקו לדמוקרטים שליטה מלאה בקונגרס, מציבות קושי אך גם יוצרות הזדמנות. הקושי הוא שארצות הברית, שותפתה האסטרטגית של ישראל מאז 1948, מקיימת במקביל שותפויות גם עם אויבותיה של ישראל, טורקיה וקטר. לכן, ברגע האמת, היא נוטה לאזן בין הצדדים במקום להכריע. הסדרי הביטחון באזור נשענים על וושינגטון, שסדרי העדיפויות שלה נקבעים בקלפי. במלחמה עם איראן ספגו מדינות המפרץ מתקפות של טילים וכטב"מים במסגרת מלחמה שלא הן החליטו להצטרף אליה, ואף לא קיבלו עליה התרעה מוקדמת. ההזדמנות היא שישראל ומדינות המפרץ יכולות לכונן ברית אזורית עצמאית, שתפעל בשיתוף פעולה עם ארצות הברית ולא במקומה, מתוך עמדת כוח ולא מתוך תלות.
האינטרסים המשותפים נובעים מן המצוקה האסטרטגית הזאת. איחוד האמירויות ובחריין זקוקות להגנה שאינה נשענת אך ורק על וושינגטון, ואיחוד האמירויות נאבקת בתוך גבולותיה בציר האחים המוסלמים של טורקיה וקטר. מרוקו, שמלכה נושא בתואר "אמיר המאמינים" ועומד בראש ועדת אל-קודס, מבקשת להרחיב את השפעתה האזורית באופן שיפתח דלתות באפריקה עבורה ועבור שותפותיה. ישראל, שהסיוע הצבאי האמריקני שהיא מקבלת נתון לאיום הולך וגובר, זקוקה ללגיטימציה ערבית שאינה יכולה לייצר בכוחות עצמה כדי להיאבק הן בציר האיראני והן בציר הסוני של האחים המוסלמים. זהו מאבק שכל השותפות חולקות בו אינטרס משותף.
כל אחת מן המדינות תביא לברית יתרונות ייחודיים: איחוד האמירויות מפתחת חלופות לתלות בתחומים שונים, מנמלים ומזון ועד בינה מלאכותית; מרוקו מעניקה לגיטימציה; בחריין מארחת שותפות רב-לאומית גמישה לביטחון ימי; וישראל תורמת מומחיות בתחומי המים, הבריאות והביטחון, כשותפה ולא כגורם פטרוני.
הברית תפעל בשני מעגלים. המעגל המרכזי יהיה קבוע ויכלול מזכירות במנאמה, תכנון משותף ומדינה מובילה לכל פרויקט. המעגל השני יהיה פתוח להשתתפות על בסיס פרויקטים פרטניים, ללא חברות רשמית בברית, ללא נורמליזציה וללא צורך בהופעות פומביות לצד ישראל. ערב הסעודית תוכל להשתלב בדרך זו, למשל בהגנה על תשתיות ועל נתיבי סחר. עם זאת, לנוכח הסכם ההגנה שלה עם טורקיה ופקיסטן, היא תישאר במעגל השני, ללא גישה למודיעין רגיש או לתכנון אסטרטגי. המכשולים, החל מן הקרע בין ריאד לאבו דאבי ועד לעוינות בדעת הקהל, מחייבים התחלה שקטה ודיסקרטית.
לישראל יש שני סוגים של שלום. השלום עם איחוד האמירויות נולד מתוך אינטרס משותף: לא קדמה לו מלחמה בין המדינות, ומנהיגיהן אימצו אותו כמדיניות, בשעה שהאחים המוסלמים כבר נדחקו מן החיים הציבוריים באמירויות. משום כך, מדובר בשלום המבוסס על מסחר, תיירות וטכנולוגיה. לעומת זאת, השלום עם מצרים וירדן נולד מסיומה של מלחמה, והוא נשמר בזכות מנהיגי המדינות, ללא תמיכה ציבורית רחבה. האחים המוסלמים, שלהם שורשים עמוקים בחברות של מדינות אלה, מנצלים כל משבר פלסטיני כדי להציג את השלום כבגידה. מצרים וירדן הן עמודי תווך של כל סדר אזורי, ולכן על הברית להעניק לשלום עמן את מה שכבר קיים בשלום עם איחוד האמירויות: אינטרס משותף. כאשר השלום מספק לאזרחים מקומות עבודה, מים ושירותי בריאות, לצד מסלול ברור לקראת פתרון הסוגיה הפלסטינית, האחים המוסלמים מאבדים את רשתות הרווחה ואת התסכול הציבורי המזינים את השפעתם. כך הופך השלום מהסדר בין מנהיגים לאינטרס לאומי.
שום מנהיג ערבי אינו יכול להצדיק שותפות עם ישראל ללא אופק להקמת מדינה פלסטינית. פורום הנגב, שהוקם בידי אותן מדינות בשיתוף וושינגטון, קרס על רקע סוגיה זו, כאשר מרוקו ביטלה את הפסגה השנייה שלו ובירות ערביות נמנעו מלהופיע לצד ישראל. הברית המוצעת תידרש להתמודד עם הסוגיה הזאת כבר מראשיתה. זהו המחיר, אך גם הזדמנות: מוטב לישראל להוביל את התהליך יחד עם שותפותיה הערביות, מאשר לראות כיצד תנאיו מתעצבים תחת לחץ אירופי, ואולי אף בידי ממשל אמריקני חדש.
בעזה, השאלה היא איזה דור יגדל בה במהלך העשור הקרוב. משום כך, החינוך לסובלנות שמקדמת איחוד האמירויות וההכשרה של אימאמים במרוקו חייבים לשמש עוגנים לשינוי, בהובלת אנשי מקצוע פלסטינים. ברשות הפלסטינית, השאלה נוגעת לתנאים הנדרשים: הנהגתה לא עמדה לבחירת הציבור מאז 2006, רוב הפלסטינים רואים בה הנהגה מושחתת, ובחירות שיתקיימו כיום יחזקו את ברגותי הכלוא ואת חמאס. לכן, הדרך להקמת מדינה פלסטינית, בעזה וביהודה ושומרון, עוברת דרך פירוז, דה-רדיקליזציה ובניית מוסדות מקצועיים, בהובלה ערבית ובכפוף לדרישות הביטחון של ישראל.
שלום עם לבנון וסוריה, בין שיושג במקביל ובין שבשלבים, הוא יעד משותף של הברית: עקירת ההשפעה האיראנית מלבנון וההשפעה הטורקית והקטרית מסוריה. התועלת הצפויה מכך גדולה בהרבה מהסדר ביטחוני או מנסיגה ישראלית אפשרית בעתיד: הטכנולוגיה הישראלית מסוגלת לחולל שינוי בכלכלות של מדינות אלה באופן ששום פטרון זר אינו מסוגל להשיג. לפני כינון השלום, שום ממשלה בביירות או בדמשק לא תוכל לקבל סיוע ישראלי בגלוי, ולכן יהיה צורך להעבירו באמצעות פרויקטים של איחוד האמירויות, מצרים וירדן. לאחר כינון השלום, ניתן יהיה להעניק את הסיוע ישירות. אותו עיקרון חל על עזה, לבנון וסוריה: הישג צבאי אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, אלא אם מוחלפת מערכת התלות המאפשרת לכוח העוין להתקיים.
הצעד הראשון אינו צריך להיות הכרזה, אלא הקמת מזכירות קבועה וקידום שלושה פרויקטים מרכזיים: הגנה על תשתיות חיוניות ועל מוסדות מפני השפעה חתרנית; השקעה בדור הבא בעזה; והענקת יתרונות כלכליים מוחשיים לאזרחים, מירדן וממצרים ועד לבנון וסוריה.
גם אם המשטר האיראני ייחלש או ייפול, רשתות ההשפעה והמיליציות שלו ימשיכו להתקיים, ולצדן תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים, שיהיו מוכנות לשתף עמן פעולה בכל מקום שבו האינטרסים שלהן מצטלבים. האיום הוא רשת של גורמים, ולכן גם המענה חייב להיות רשת.
בחירות אמצע הכהונה בארצות הברית אינן סיבה לפאניקה, אך הן מסמנות את הרגע שבו יש לקבל החלטה. הסדר האזורי הבא לא ייקבע רק על פי השאלה בידי מי נמצא הנשק, אלא גם על פי השאלה מי שולט במוסדות, במשאבים ובמנגנוני התלות. השינוי הפוליטי בארצות הברית עשוי לחשוף את חולשתו של האזור, או להפוך לרגע שבו ילמד המזרח התיכון לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.
המאמר פורסם במקור בשפה האנגלית באתר The Times of Israel ב-17 בנובמבר 2026.