העיתונות האיראנית מציגה הבוקר הקשחה בשתי זירות במקביל: חיל הים האיראני מדווח על מכליות שנפגעו לאחר שלכאורה הפרו את כללי המעבר שקבעה איראן במצר הורמוז, ובזירה הגרעינית מתנות איראן, רוסיה וסין את החזרה המלאה לפיקוח סבא״א בהפסקת האיומים ובהתחייבות שלא לתקוף שוב את מתקני הגרעין. מול הנרטיב השמרני, הרואה בכך חיזוק של ההרתעה, נשמעים גם קולות המזהירים כי שימוש ממושך בהורמוז ובפיקוח הגרעיני כמנופי לחץ עלול להפוך לבעיה כלכלית ומדינית עבור איראן עצמה.
בהורמוז, השיח כבר אינו רק על סגירת המצר אלא על השאלה מי קובע את הכללים
הסיקור הביטחוני של הבוקר ממשיך לבסס את הורמוז כמרחב שבו איראן מבקשת להפגין לא רק את יכולתה לשבש את השיט, אלא גם את יכולתה לקבוע כיצד יתנהל. חיל הים האיראני הודיע כי שלוש מכליות שהוגדרו כ״מפרות״ נכנסו לאזור אסור במזרח המצר, התעלמו מאזהרות והשביתו את מערכות הניווט שלהן, ולאחר מכן נפגעו ממוקשים ועלו באש. בהודעה הודגש כי המעבר במצר מחייב תיאום עם הכוחות האיראניים, שימוש בנתיבי שיט מאושרים והפעלת מערכות המעקב. בכך חורג המסר מן האירוע עצמו: טהרן מבקשת להציג את עצמה כמי שקובעת בפועל את תנאי המעבר.
כמה שעות מאוחר יותר דיווחה איסנ״א, על בסיס הודעה של ארגון הסחר הימי הבריטי, על מכלית נוספת שנפגעה מקליע שמקורו אינו ידוע. בדיווח לא נקבע מי אחראי לפגיעה ולא דווח על נפגעים. הבחנה זו חשובה גם במסגרת הסיקור האיראני: בעוד שלוש המכליות הראשונות מוצגות כחלק ממנגנון אכיפה איראני, האחריות לאירוע הנוסף נותרה בלתי ידועה.
המחנה השמרני קושר את ההתפתחויות האלה לאיום רחב יותר על ביטחון האנרגיה האזורי. סגן יו״ר המג׳לס, חמידרזא חאג׳י־באבאי, אמר כי אם יצוא הנפט של איראן ייעצר, גם מדינות אחרות באזור לא יוכלו להמשיך לייצא כרגיל. ג׳וואן הציג את הדברים תחת העיקרון של ״כולם או אף אחד״, כלומר, ביטחון האנרגיה במפרץ מוצג כמערכת אחת שבה לא ניתן לבודד את איראן משאר המדינות.
אותו מסר מופיע גם באזהרת משרד החוץ האיראני למדינות המפרץ. לאחר התקיפות שעליהן דיווחה איראן נגד מתקנים אמריקאיים באזור, קרא המשרד למדינות השכנות למנוע מארצות הברית להשתמש בשטחן לביצוע פעולות נגד איראן. המשרד הבהיר כי אם הדבר לא ייעשה, מתקנים בשטחן עלולים להפוך ליעדים לתגובה איראנית. גם כאן מרחיב הנרטיב הרשמי את הגדרת האחריות: לא רק הכוח האמריקאי נתפס כצד לעימות, אלא גם המדינה המארחת אותו.
מול הקו הזה, בעיתונות המתונה יותר עולה שוב השאלה כמה זמן ניתן להשתמש בהורמוז כמנוף לחץ, מבלי שהמנוף עצמו יתחיל לפעול נגד איראן. החשש המוצג שם הוא ששיבוש ממושך של השיט יעלה את עלויות הביטוח, התחבורה והסחר, יפגע גם ביצוא האיראני ויעניק למדינות נוספות אינטרס להתאגד נגד המציאות שטהרן מנסה לכפות.
הפיקוח הגרעיני הופך מתהליך טכני לתנאי ביטחוני
בזירה הגרעינית, האירוע המרכזי של הבוקר היה ההצהרה המשותפת של איראן, רוסיה וסין במועצת הנגידים של סבא״א. שלוש המדינות קבעו כי חזרה מלאה לפעילות האימות של הסוכנות אינה יכולה להתבצע כל עוד נמשכים האיומים הצבאיים על איראן, ודרשו הפסקה מוחלטת של הפעולות הצבאיות ומתן ערבויות אמינות לכך שמתקני הגרעין לא יותקפו שוב.
במסגור האיראני, אין מדובר בנסיגה מן המחויבויות הגרעיניות, אלא בשינוי התנאים שבהם ניתן לקיים אותן. טהרן טוענת כי אי אפשר לצפות ממנה לאפשר פיקוח שגרתי על מתקנים שהותקפו או נמצאים תחת איום, כאילו המציאות הביטחונית לא השתנתה.
קו זה הופיע גם במסמך שהגישה הנציגות האיראנית בווינה. איראן חזרה וטענה כי כל עוד לא הוסר איום התקיפה, אין אפשרות מעשית לחזור לשגרת הפיקוח שהתקיימה בעבר. במקביל, היא דוחה דרישות שלדבריה נשענות על החלטות שאיבדו את תוקפן ועל מנגנון החזרת הסנקציות, שהיא אינה מכירה בלגיטימיות שלו.
כך מקבל הפיקוח משמעות חדשה בשיח האיראני. הוא כבר אינו מוצג רק כעניין של מצלמות, ביקורים ודוחות טכניים, אלא כחלק ממשוואה ביטחונית: אם מתקנים מפוקחים יכולים להיות מותקפים, הרי שמבחינת טהרן עצם הגישה אליהם הופכת לעניין המחייב ערבויות.
אולם גם בתוך איראן נשמעות אזהרות מפני הקשחה בלתי מבוקרת של השיח הגרעיני. רסול מונתאג׳ב־ניא, איש דת ופוליטיקאי רפורמיסטי העומד בראש מפלגת ״ג׳ומהוריית״, הזהיר בח׳בר אונליין מפני הצהרות פומביות לא זהירות על שינוי הדוקטרינה הגרעינית או על נשק גרעיני. לדבריו, שיח כזה עלול לספק ליריביה של איראן חומר תעמולתי, להרחיק את רוסיה וסין ולהגביר את הלחץ הבינלאומי. הוא לא שלל לחלוטין אפשרות של שינוי עתידי בדוקטרינה, אך דרש שהדיון יתנהל באופן מקצועי ולא באמצעות הכרזות ציבוריות מוקדמות.
מכאן שהוויכוח הפנימי כבר אינו מתמקד רק בשאלה ״פצצה – כן או לא״. הוא עוסק גם בשאלה אם עצם האיום בשינוי הדוקטרינה מחזק את ההרתעה, או דווקא פוגע בעמימות שאיראן מנסה לשמר.
רוסיה וסין מעניקות גיבוי, אך בעיתונות שואלים מה האינטרס שלהן
הגיבוי הרוסי והסיני לעמדה האיראנית בסבא״א זכה למקום משמעותי בסיקור, אך לא כל כלי התקשורת מפרשים אותו באותו אופן. הם־מיהן פרסם ניתוח המציג את היחסים עם מוסקבה ובייג׳ינג מנקודת מבט חשדנית יותר. לפי המאמר, איראן עלולה למצוא את עצמה כנושא למשא ומתן בין המעצמות, ולא בהכרח כשותפה מלאה המכתיבה את תוצאותיו.
העיתון טוען כי לרוסיה ולסין עשויים להיות אינטרסים משלהן בהמשך העימות בין איראן לארצות הברית. ככל שוושינגטון משקיעה משאבים רבים יותר במפרץ, מוסקבה ובייג׳ינג עשויות ליהנות משחיקת הקשב והמשאבים האמריקאיים בזירות אחרות. לפי אותו קו מחשבה, הסכם ישיר בין טהרן לוושינגטון עשוי אף לצמצם חלק מן ההשפעה הרוסית והסינית באיראן.
זהו נרטיב שונה מאוד מזה של כיהאן. בעיתון השמרני, האיום המרכזי אינו התלות במעצמות המזרח, אלא דווקא ״המחנה הפרו־מערבי״ בתוך איראן, המוצג כמי שמחליש את עמידתה ומסייע ליריביה. כיהאן מדגיש את סכנתו של ״טור חמישי״ ודורש מן הממשלה לתת דין וחשבון גם על מנהלים ושרים שאינם ממלאים את תפקידם כראוי.
שני המחנות מסכימים כי איראן נתונה ללחץ חיצוני, אך מזהים את הסכנה הפנימית באופן שונה. בעיתונות השמרנית, הסכנה היא ויתור, פשרה או נאיביות מול המערב. בקולות המתונים יותר, הסכנה היא הסתמכות על שותפים הפועלים לפי אינטרסים משלהם, בזמן שאיראן עצמה משלמת את מחיר העימות.
רפורמת האנרגיה נוגעת בסוגיה רגישה במיוחד: אמון הציבור
בתוך איראן מתפתח אחד הוויכוחים המרכזיים סביב תוכניתו של פזשכיאן לשנות את מבנה סבסוד האנרגיה. הנשיא הציג מודל שלפיו צריכה בסיסית תמשיך ליהנות מסבסוד, בעוד צריכה מעבר לרמה מסוימת תתומחר קרוב יותר למחירה האמיתי. לדבריו, צמצום הבזבוז עשוי לפנות בין 30 ל־40 מיליארד דולר בשנה, שיופנו לרווחה, לתרופות, לבריאות ולייצור.
בתקשורת הרשמית מוצג המהלך כניסיון לחלק את הסבסוד באופן צודק יותר ולשים קץ למצב שבו צרכנים מבוססים נהנים מחלק גדול יותר מן ההטבה. פזשכיאן גם מנסה להקדים את הביקורת ומדגיש כי המטרה אינה למלא את קופת הממשלה, אלא להחזיר את החיסכון לציבור.
אולם במקביל, הוויכוח סביב הבנזין ממחיש עד כמה האמון במערכת נמוך. שר התקשורת לשעבר, מוחמד־ג׳וואד אזרי ג׳הרומי, תקף את המסרים הסותרים היוצאים מתוך הממשלה ודרש לקבל תשובה ברורה: האם איראן מייצרת מספיק בנזין או שקיים מחסור, האם צפוי שינוי במחיר ומהי בדיוק התוכנית.
בעיתונות האיראנית, שאלה זו כבר חורגת ממחיר הדלק. היא נוגעת ליכולתה של הממשלה לבקש מן הציבור לקבל רפורמה רגישה בתקופה של אינפלציה גבוהה ומלחמה, כאשר גרסאות שונות יוצאות מאותו מנגנון שלטוני.
הלחץ הכלכלי בא לידי ביטוי גם בנתוני הסחר. ראש איגוד היצואנים של ח׳וראסאן רזאווי העריך כי היצוא מן המחוז ירד בכ־25 אחוזים בחודשים האחרונים, וקשר זאת למלחמה, לסנקציות, לשער החליפין ולקשיים בהחזרת הכנסות מיצוא. הוא עצמו הסתייג וציין כי אין בידיו נתוני מכס עדכניים, ולכן המספר משקף את הערכת האיגוד ולא נתון ממשלתי סופי. עם זאת, עצם העלאת הנושא בעיתונות משקפת שוב את השאלה כיצד העימות החיצוני משפיע על הפעילות הכלכלית השוטפת.
גם התוכנית החדשה לגמלאים ממשיכה את אותו קו. ארנק אשראי חדש מאפשר להם להשתמש בחלק מן הקצבה עד עשרה ימים לפני מועד התשלום, כאשר הסכום מנוכה עם כניסת הקצבה לחשבון. במערכת הרווחה מוצג המהלך כהקלה בנזילות. אולם מבחינה חשבונאית, אין מדובר בתוספת הכנסה, אלא בהקדמת תשלום של כסף שאמור ממילא להגיע.
שני נרטיבים – אותו לחץ
התקשורת האיראנית של 19 בנובמבר מציגה שתי דרכים שונות לפרש את אותה מדיניות.
בנרטיב השמרני, הורמוז והפיקוח הגרעיני הם שני מנופי לחץ המוכיחים כי הלחץ על איראן אינו יכול להיות חד־צדדי. אם ארצות הברית פועלת מתוך מדינות המפרץ, גם אותן מדינות צריכות להביא בחשבון את המחיר. אם מתקני גרעין מותקפים, גם סבא״א אינה יכולה לצפות להמשך פיקוח רגיל. ככל שאיראן מצליחה להגדיל את המחיר המוטל על הצד השני, כך גדל כוח המיקוח שלה.
בכלי התקשורת המתונים יותר, השאלה אינה אם לאיראן יש מנופי לחץ, אלא כמה זמן ניתן להשתמש בהם מבלי לגרום לתוצאה הפוכה. הורמוז יכול להפעיל לחץ על הסחר העולמי, אך גם על היצוא האיראני. הגבלת הפיקוח יכולה להעלות את מחיר התקיפה, אך גם להגביר את החשדות הבינלאומיים. תמיכה רוסית וסינית יכולה לחזק את עמדת טהרן, אך אינה מבטיחה שהאינטרסים של מוסקבה ובייג׳ינג זהים לאלה של איראן.
גם בוויכוח הכלכלי מופיע אותו דפוס. הממשלה מציגה את שינוי תעריפי האנרגיה כרפורמה שנועדה לצמצם בזבוז ואי־שוויון. המבקרים אינם שוללים בהכרח את הצורך בשינוי, אלא שואלים אם הציבור יאמין שהכסף שייחסך אכן יוחזר אליו.
מסקנת הדסק
ההתפתחות החשובה של 19 בנובמבר היא המעבר מהצהרות כלליות על הרתעה לניסיון איראני לקבוע תנאים מעשיים בשלוש זירות במקביל: מי יוכל לעבור במצר הורמוז ועל פי אילו כללים, באילו תנאים יחזרו פקחי סבא״א לפעילות מלאה, ומהי אחריותן של מדינות המפרץ המארחות כוחות אמריקאיים.
לכל אחד מן המהלכים יש היגיון במסגרת אסטרטגיית המיקוח האיראנית, אך השילוב ביניהם מגדיל גם את הסיכון לטעות. אירוע בלתי מיוחס במצר עלול להתפרש כתקיפה איראנית. המשך הגבלת הפיקוח עלול להיתפס כהתקדמות בתחום הגרעין, גם אם טהרן מציגה אותו כתגובה ביטחונית. ושיח בלתי מבוקר על שינוי הדוקטרינה עלול לפגוע דווקא בתמיכה שמעניקות רוסיה וסין.
במקביל, הוויכוח על תעריפי האנרגיה, היצוא והאשראי לגמלאים מראה כי השאלה הפנימית נותרה זהה לזו שעלתה בעיתונות בימים האחרונים: לא רק כמה לחץ איראן יכולה להפעיל, אלא גם כמה זמן החברה והכלכלה מסוגלות לשאת את המדיניות הזאת.
איראן מנסה להוכיח שאי אפשר להגיע להסדר בלעדיה. האתגר הבא שלה יהיה להראות שיש לה גם דרך חזרה מן הלחץ שהיא עצמה מפעילה.