הצבא האיראני הודיע כי תקף מערכות אמריקאיות בבסיס עלי א-סאלם בכווית, והתקשורת השמרנית מציגה את הרחבת זירת העימות כהוכחה לכך שטהרן עדיין מחזיקה ביוזמה. במקביל, הנשיא מסעוד פזשכיאן מדבר במפורש על יציאה דיפלומטית ממצב של ״לא מלחמה ולא שלום״, ובעיתונות האיראנית מתרחב הוויכוח על מחיר הזמן: מצר הורמוז מוצג כמנוף הרתעה, אך גם כסיכון לכלכלה; משבר הגז מחריף לקראת החורף; ואסון אוטובוס העובדים באבדאנאן כבר הפך למחאה על אחריות המדינה.
התקיפה האיראנית בכווית אינה מוגבלת לגבולות הזירה
הכותרת הביטחונית של הבוקר הגיעה מסוכנות הידיעות אירנ״א, שפרסמה הודעה מטעם הצבא האיראני, ולפיה כלי טיס בלתי מאוישים מתאבדים תקפו מערכות פטריוט, משגרים וציוד אמריקאי בבסיס עלי א-סאלם בכווית. בהודעה הודגש כי התגובה האיראנית אינה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית, ובתקשורת הממסדית שולב האירוע ברצף התפתחויות שכבר כולל את הורמוז, קשם ובחריין. בפרסום עצמו לא הוצג תיעוד עצמאי של פגיעה, היקף הנזק או נפגעים. לפיכך, התקשורת האיראנית מספקת בשלב זה בעיקר את גרסתו הרשמית של הצבא ואת המשמעות שהוא מבקש לייחס לה: הרחבת טווח התגובה והצגת בסיסים אמריקאיים ברחבי המפרץ כחלק מן המערכה.
קו זה קיבל חיזוק גם בעיתונות השמרנית. ג׳וואן בחר להדגיש את הטענה כי רצון הציבור האיראני שיבש את חישוביה של ארצות הברית, לצד כתבות על כלי טיס אמריקאיים ועל חשיבותה של האחדות הלאומית. וטן-י אמרוז תיאר את האיומים האמריקאיים כביטוי למצוקה, והפנה את תשומת הלב למחיר שהמלחמה גובה, לטענתו, מן התקציב ומן המערכת הפוליטית האמריקאית. בשני המקרים המסר דומה: הרחבת הפעילות האמריקאית אינה מוצגת כהוכחה ליתרון אמריקאי, אלא להפך, כסימן לכך שוושינגטון נאלצת להשקיע יותר כוח ומשאבים בהתמודדות מול איראן.
גם התקיפה האמריקאית בקשם בלילה הקודם משתלבת באותו נרטיב. הרשויות במחוז הורמוזגאן אישרו כי הותקפו נקודות באי, אך הדגישו כי אזורי מגורים, מסחר ותשתיות חיוניות לא נפגעו, וכי המצב ״בשליטה״. השילוב בין הדגשת הנזק המוגבל בקשם לבין ההודעה על התקיפה בכווית יוצר בעיתונות הממסדית תמונה של מדינה שסופגת תקיפה מוגבלת, אך מסוגלת להגיב מחוץ לשטחה.
מתרחב הוויכוח על מחיר השימוש בהורמוז
הם-מיהן הציג הבוקר תמונה מורכבת יותר של הדיון במצר. העיתון אינו שולל את תפיסת הורמוז כמנוף הרתעה, ואף מכיר בכך שאיראן יכולה לייקר את עלויות השיט, הביטוח וההשקעות מבלי לסגור את המצר לחלוטין. עם זאת, הוא מציב לצד היתרון האסטרטגי גם את העלות: שיבוש ממושך של התנועה במצר יפגע ביצוא ובהכנסותיה של איראן עצמה, ועלול לעודד מדינות נוספות להתאגד לצורך הגנה על נתיבי השיט.
בכך מתרחק הוויכוח מהשאלה הפשוטה אם ״לסגור את הורמוז״ או להשאירו פתוח. בחלק מן השיח האיראני השאלה הופכת להיות כיצד להשתמש במצר באופן שיפעיל לחץ, מבלי להפוך אותו למקור נזק מתמשך לאיראן עצמה.
אותו קו הופיע גם באיסנ״א, בראיון עם הפרשן אמירעלי אבו אל-פתח. הוא העריך כי ארצות הברית עלולה להיקלע למלחמה ממושכת בהיעדר אסטרטגיית יציאה, אך הדגיש כי גם איראן אינה נהנית בהכרח מחלוף הזמן. לדבריו, מלחמת התשה עלולה לגרום לאיראן נזק כבד יותר, ולכן על המדינה לצמצם את פגיעותה במישורים הכלכלי, הצבאי והחברתי.
מסגור זה שונה מזה של כלי התקשורת הביטחוניים, אך אינו מבטל את רעיון ההרתעה. גם כאן נתפס הורמוז כמקור כוח. המחלוקת נוגעת למשך השימוש בו ולנקודה שבה מנוף לחץ מתחיל לגרום לשחיקה עצמית.
פזשכיאן מדבר על יציאה ממצב של ״לא מלחמה ולא שלום״
בערב שקדם לסקירה אמר הנשיא מסעוד פזשכיאן כי ממשלתו פועלת ברצינות ליציאה ״מכובדת״ ממצב של ״לא מלחמה ולא שלום״ באמצעות דיפלומטיה. הוא קשר את האפשרות להתקדם גם למצב הפוליטי בתוך איראן, והזהיר מפני מאבקים פנימיים והטחת האשמות העלולים להכשיל את המהלך.
ההצהרה אינה מוכיחה כי חלה פריצת דרך במשא ומתן, אך ניסוחה ברור יותר מן המסרים שנשמעו רק ימים קודם לכן. הנשיא אינו מסתפק עוד בדיבור כללי על שיחות או על ערוצי תיווך, אלא מגדיר את המצב הנוכחי כמצב שיש לצאת ממנו.
התקשורת האיראנית אינה מציגה בהכרח סתירה בין הדברים לבין התקיפה בכווית. במסגרת הנרטיב הממסדי, כוח ודיפלומטיה ממשיכים לפעול במקביל: הפעולה הצבאית אמורה להעלות את מחיר המשך העימות, ואילו הדיפלומטיה אמורה לתרגם את הלחץ לתוצאה פוליטית.
אולם בקרב הקולות הזהירים יותר מתחדדת השאלה אם הרחבת טווח הפעולה אכן מייצרת מרחב נוח יותר להסדרה, או דווקא מצמצמת אותו. מחוץ לחלון הזמן המרכזי של הסקירה פורסם באיסנ״א ראיון נוסף, שבו הוזהר מפני פרישה מן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ונקרא לשמור על הדלת הדיפלומטית פתוחה. גם כאן מדובר בעמדת פרשן ולא במדיניות ממשלתית חדשה, אך עצם הופעתם של קולות אלה מלמדת כי הוויכוח על ״דרך היציאה״ הופך לחלק לגיטימי יותר מן השיח הפנים-איראני.
גם כיהאן וג׳וואן מכניסים את האינפלציה לסיפור
העיסוק במחיר הפנימי אינו מוגבל לעיתונות הרפורמיסטית. כיהאן קרא לפיקוח פרלמנטרי ממשי על האינפלציה, ולא להסתפק בנאומים. ג׳וואן דיווח על לחץ שמפעילים חברי המג׳לס על נגיד הבנק המרכזי בנוגע למחירי מוצרי היסוד, לקשיי הייצור ולגירעון. בג׳וואן הודגש כי כל החלטה הנוגעת לקמח, לתלושי מזון ולדלק צריכה להיבחן לנוכח השפעתה על ״שולחן האוכל של הציבור״.
ניסוח זה משמעותי משום שהוא מגיע מן המחנה שממשיך במקביל לקדם נרטיב של עמידה וניצחון. כלומר, גם כלי תקשורת התומכים בקו הביטחוני אינם יכולים עוד להשאיר את האינפלציה מחוץ לסיפור.
במקביל, הדיון סביב הריבית נמשך. ראיון כלכלי שפורסם זמן קצר לאחר חלון הזמן המרכזי של הסקירה הציג את העלאת הריבית הבין-בנקאית ל-34 אחוזים ככלי שעשוי לסייע בטווח הקצר, אך אינו יכול לפתור את בעיית האינפלציה ללא שינויים בתקציב, באשראי ובפעילות הבנקים. זהו ניתוח מקצועי ולא החלטת מדיניות חדשה, אך הוא משתלב בשיח רחב יותר המסרב לראות בצעד מוניטרי יחיד פתרון לבעיה.
משבר הגז חריף אף יותר. מנכ״ל חברת הגז הלאומית אמר כי לאיראן עדיין חסרה יכולת ייצור בהיקף של כ-130 מיליון מטרים מעוקבים, שאבדה בעקבות התקיפות, וזאת נוסף על המחסור הכרוני שהיה קיים עוד קודם לכן. לפי תחזית החברה, בשיא החורף עלול המחסור הכולל להגיע ל-400–430 מיליון מטרים מעוקבים ביום, והממשלה מבקשת להפחית את הצריכה הביתית והמסחרית ב-10–20 אחוזים.
בעיתונות, נתונים אלה הופכים את השיח על ״חוסן״ למוחשי הרבה יותר. הוא כבר אינו מתייחס רק לשאלה אם איראן מסוגלת להגיב צבאית, אלא גם לשאלה אם יש די גז לחימום, לתעשייה ולייצור חשמל במהלך החורף.
גם הודעת הביטוח הלאומי מדגימה את אותו דפוס. מצד אחד, הוכרז על הסכם חדש לביטוח משלים לגמלאים, הכולל הרחבה של הכיסוי הביטוחי. מצד אחר, באותה הודעה נחשף חוב מצטבר של כ-31 טריליון תומאן לחברת הביטוח. כך, גם בשיח הרווחה מופיעות זו לצד זו הבטחה לשיפור והכרה בכך שהמערכת עצמה מגיעה להסדר החדש כשהיא נושאת חוב משמעותי.
באבדאנאן, תאונת עובדים כבר הפכה לשאלה פוליטית
אסון אוטובוס עובדי NGL, שכבר זכה לסיקור נרחב בימים הקודמים, קיבל כעת ממד נוסף. עסר-איראן דיווח כי מאות תושבים, ובהמשך כאלף לפי הערכתו, התאספו באבדאנאן בעקבות התאונה שבה נהרגו העובדים, וכי חלק מן הסיסמאות שנשמעו בהתקהלות קיבלו גוון פוליטי.
במקביל, הודיע תובע המחוז כי נפתחו הליכים נגד מנהל החברה ונגד מנהל רשות הדרכים. ואולם, באותה הודעה עצמה הזהיר מפני גורמים שינסו, לדבריו, ״לנצל״ את האירוע כדי להפר את הסדר הציבורי.
דפוס זה חוזר שוב ושוב בתקשורת האיראנית: מצד אחד, הכרה בכך שקיימת דרישה לגיטימית להטלת אחריות, ואף פתיחת הליכים משפטיים; ומצד אחר, ניסיון להציב גבול ברור בין הדרישה לאחריות לבין מחאה פוליטית.
הם-מיהן הרחיב את הדיון מעבר לאבדאנאן ופרסם מאמר על הקשר בין כוח לחוק בתוך איראן. העיתון טען כי גם בעלי כוח מקומיים מסוגלים לאיים על מבקרים או להשמיץ אותם, וכי מוסדות המדינה אינם תמיד מגינים במידה מספקת על החוק ועל האזרח. זהו טקסט פרשני, אך הוא מדגים כיצד אירוע מקומי של תאונת עבודה עשוי להשתלב בדיון רחב יותר על אמון, אחריות וסמכות.
בסוגיית הגרעין, הוויכוח מתמקד בעיקר בלגיטימציה
בסוגיה הגרעינית לא נרשם הבוקר שינוי טכני משמעותי. לא פורסמו החלטה חדשה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א), נתונים חדשים על העשרה או הודעה איראנית המצביעה על פריצת דרך.
במקום זאת, התמקדה התקשורת בנאומו של נציג איראן באו״ם, ע׳לאמחוסיין דרזי, שחזר על טענתה של טהרן בדבר מוסר כפול מצד המערב, והציב את ישראל במרכז הדיון על אזור חופשי מנשק להשמדה המונית. מבחינת המסגור האיראני, הטענה היא שהלחץ על תוכנית הגרעין של איראן אינו יכול להיחשב לגיטימי כל עוד ישראל נותרת מחוץ למסגרת דומה.
גם הפגישה בין עראקצ׳י לשר החוץ העומאני במוסקט, שפורסמה לאחר חלון הזמן המרכזי של הסקירה, ממשיכה את הדפוס שנצפה בימים האחרונים: ערוצי התיווך נותרו פתוחים, אך בפרסום לא הוצגה תוצאה מדינית קונקרטית.
לכן, גם בזירה זו משקפת העיתונות בעיקר מאבק על תנאי השיח, ולא שינוי במדיניות עצמה. טהרן ממשיכה לטעון לזכותה לעמוד מול לחץ חיצוני, ובמקביל אינה סוגרת את הערוצים שעשויים לשמש בעתיד להסדרה.
השעון מתקתק
בעיתונות הביטחונית, כל יום נוסף של עימות מוצג כהזדמנות להפגין יכולת: בסיס אמריקאי נוסף נכנס למפת התגובה, הורמוז נותר מנוף לחץ, והתקשורת מציגה את ארצות הברית כמי שנדרשת להשקיע משאבים הולכים וגדלים.
בעיתונות הזהירה יותר, אותו יום נוסף מוצג כעלות. עוד יום של אינפלציה. עוד יום לפני חורף עם מחסור גדול בגז. עוד יום שבו הביטוח הלאומי נושא בחובות. עוד יום שבו תאונת עבודה עלולה להפוך למחאה. לכן, השאלה שמופיעה בתדירות הולכת וגוברת בתקשורת האיראנית אינה אם המדינה מסוגלת להמשיך בעימות, אלא מה אמור לקרות בסופו.
מסקנת הדסק
הפער החשוב ביותר העולה מסיקור התקשורת האיראנית ב-18 בנובמבר אינו בין הצבא לבין פזשכיאן. למעשה, שניהם יכולים להשתלב באותה אסטרטגיה: הפעלת לחץ צבאי במקביל לניסיון להגיע להסדר בתנאים טובים יותר. הפער המשמעותי יותר הוא בין לוח הזמנים הביטחוני לבין לוח הזמנים האזרחי.
תקיפה ניתן לבצע בתוך שעות ולהציגה כהישג בבוקר שלמחרת. שחיקת שכר, מחסור בגז, חובות בתחום הביטוח ואובדן אמון אינם אירועים חד-פעמיים, אלא תהליכים מצטברים. העובדה שגם כלי תקשורת שמרניים כמו כיהאן וג׳וואן מציבים את האינפלציה ואת שולחן האוכל של הציבור במרכז הסיקור מלמדת כי מחיר המלחמה כבר אינו נושא שניתן להשאיר למחנה הרפורמיסטי בלבד.
השאלה המרכזית לימים הקרובים תהיה אם הצהרתו של פזשכיאן על ״יציאה מכובדת״ תתחיל לקבל תוכן ממשי בדמות צעדים, תיווך או מסלול מוסכם, או שתישאר בשלב ההצהרתי בזמן שהפעילות הצבאית מתרחבת. טהרן ממשיכה להציג יכולת להעלות את המחיר ליריביה. העיתונות האיראנית מתחילה לעסוק יותר ויותר בשאלה כמה זמן עוד ניתן להמשיך ולהעלות את המחיר גם מבית.