ב-11 וב-12 בנובמבר הציגה העיתונות האיראנית כמה נרטיבים שפעלו במקביל: הממסד הביטחוני הדגיש שאין משא ומתן תחת לחץ ושכל הסדר חייב לעבור דרך שבעת התנאים האיראניים; העיתונות הכלכלית עקבה דווקא אחר ירידת הדולר והעליות בבורסה על רקע ציפייה להסדרה; ובתקשורת החברתית בלטו שחיקת השכר, אשראי על חשבון קצבאות עתידיות ועדויות קשות על מכירת איברים בשל מצוקה כלכלית.
במישור המדיני: אין "משא ומתן תחת לחץ", אבל ערוצי המגעים נשארים בתמונה
הנרטיב המדיני של 11 בנובמבר נבנה סביב הכחשה. מוחסן רזאא'י, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, דחה את הדיווחים על משא ומתן פעיל או על פגישה בקטר והגדיר אותם "שקר מוחלט". לדבריו, איראן כבר העבירה שבעה תנאים והתגובה האמריקאית הראשונית לא סיפקה את טהרן. בכלי תקשורת המזוהים עם הממסד, ההכחשה שימשה לחיזוק המסר שאיראן אינה חוזרת לשולחן בשל לחץ אמריקאי ואינה מוכנה להציג את המשך המגעים כוויתור.
באותו בוקר הופיע בתקשורת האיראנית גם נרטיב פחות חד-משמעי. דיווחים שהתבססו על מקורות זרים טענו שראש ממשלת קטר קיבל חלון של שבועיים לקידום הבנה בין טהרן לוושינגטון, וכי עדיין קיימים פערים סביב סדר ביצוע הצעדים, הורמוז, הגרעין ושחרור נכסים. הדיווחים לא הוכיחו שקיימות שיחות ישירות, אך כן השאירו את התיווך הקטרי כחלק מרכזי מהתמונה.
ב-12 בנובמבר התחדד הפער עוד יותר. מוחמד באקר קאליבאף אמר בראיון לאל-ג'זירה שארצות הברית טרם מסרה תשובה רשמית ומוגדרת להצעה האיראנית, אך הבהיר שהצוות האיראני לא השתנה ושמנגנון המגעים ממשיך. הוא קשר את פתיחת הורמוז ואת התקדמות התהליך לביצוע שבעת התנאים האיראניים. כך, בתוך יומיים, העיתונות הציגה מצד אחד הכחשה של "משא ומתן", ומצד אחר אישור לכך שהעברת מסרים והמסגרת המדינית עדיין פעילות.
ההבדל בין שני הניסוחים נשמר גם במסגור התקשורתי. כלי תקשורת שמרניים הדגישו שהאמריקאים הם שצריכים לשנות עמדה ולהיענות לתנאים. כלי תקשורת כלכליים ומתונים יותר הקדישו מקום רב יותר לשאלה אם הערוץ הקטרי יכול לייצר רצף צעדים שימנע הסלמה נוספת.
הגרעין: ריבונות, פיקוח ומאבק על מי קובע את תנאי ההסדר
בסוגיה הגרעינית, העיתונות האיראנית התמקדה פחות בפרטים טכניים חדשים ויותר במאבק על ריבונות ועל תנאי הפיקוח. מכתבו של עבאס עראקצ'י לאו"ם, למועצת הביטחון ולסבא"א קיבל מקום נרחב לאחר שמחה על תוכנית הפרסים האמריקאית שמציעה כסף תמורת מידע על תוכנית הגרעין, מתקנים ואנשים הקשורים אליה. הנרטיב הרשמי הציג את המהלך האמריקאי כניסיון לעודד ריגול ולפגוע בביטחונם של מדענים ומתקנים.
במקביל, כלי תקשורת איראניים הדגישו את עמדת מוסקבה שלפיה ההחלטה על עתיד מלאי האורניום המועשר נמצאת בידי איראן. ההצעה הרוסית להעביר את החומר לרוסיה הוצגה כאפשרות שעדיין קיימת, אך לא כהסכמה שכבר התקבלה. מבחינת השיח האיראני, הנקודה המרכזית היתה שהחומר שייך לאיראן והחלטה על הוצאתו או השארתו אינה יכולה להיות מוכתבת מבחוץ.
גם השיח סביב סבא"א נשאר חשדני. בתקשורת הממסדית הופיע שוב הטיעון שלפיו מנגנוני פיקוח בינלאומיים עלולים לשמש להעברת מידע רגיש. מנגד, לא פורסם ביומיים האלה מידע שמוכיח שסבא"א העבירה מידע לארצות הברית. לכן בעיתונות האיראנית עצמה מדובר בעיקר בהצגת חשש ובניסיון להציב גבולות חדשים לפיקוח לאחר התקיפות.
הורמוז: בתקשורת השמרנית זהו קודם כל סמל לכך שהכוח עדיין בידי איראן
הורמוז המשיך להופיע כמעט בכל נרטיב ביטחוני. כלי תקשורת המזוהים עם משמרות המהפכה הדגישו טענות לשליטה איראנית במצר, להשמדת ציוד אמריקאי ולכך שהשיט עדיין תלוי בתנאים שטהרן מבקשת לקבוע. הטענות הצבאיות עצמן לא תמיד זכו לאימות חיצוני, אבל מבחינת המסגור האיראני הן שימשו להוכחת הטענה המרכזית: איראן עדיין מחזיקה בקלף שמאפשר לה לדרוש תנאים.
ב-12 בנובמבר הורחב הקו הזה גם ברמה הרעיונית. כיהאן קידם את רעיון "ההרתעה הפעילה", וג'וואן שאל אם הרתעה קונבנציונלית מספיקה. בשני המקרים הדגש היה על כך שהסדר אינו אמור להיוולד מהפחתת הלחץ האיראני, אלא להפך, מתוך ההבנה אצל היריב שהמשך המערכה יהיה יקר יותר.
ישראל שובצה בתוך אותו נרטיב כמי שלפי טהרן דוחפת את וושינגטון להמשיך בעימות. בחלק מכלי התקשורת השמרניים הוצגה ישראל כגורם שמנסה למנוע הסדר משום שהיא חוששת משינוי במאזן. בעיתונות מתונה יותר הופיע אותו נושא מזווית אחרת, כטיעון לכך שיש צורך לחזק את התיווך האזורי לפני שסבב נוסף ייצא משליטה.
בשווקים: הכותרות מתונות יותר מהמסרים הפוליטיים
לצד השפה הביטחונית, העיתונות הכלכלית הציגה ביומיים האלה תמונה אחרת. ב-11 בנובמבר נרשמה כניסה חריגה של הון פרטי לבורסה, והמדדים עלו בחדות. הדולר ירד במשך כמה ימי מסחר רצופים והמשיך להיחלש גם ב-12 בנובמבר. בדוניא-י אקתסאד נקשרו המהלכים לציפיות לחידוש המגעים ולהפחתת הסיכון להסלמה.
המסגור הכלכלי היה זהיר יותר מהמסגור הממסדי. לא נטען שהסכם קרוב, אלא שהשווקים מגיבים לאפשרות שהערוץ המדיני עדיין קיים. הירידה בדולר והעלייה בבורסה הוצגו כסימני שינוי בציפיות, ולא כהוכחה לכך שהמשבר הכלכלי נפתר.
גם מחיר הנפט הוצג בתוך אותה תנודתיות. דוניא-י אקתסאד קשר את העלייה המחודשת במחירי הנפט לרגישות סביב הורמוז ולחשש מהסלמה, ובמקביל הזכיר שהמחיר עדיין נמוך משמעותית מן השיא שנרשם בסוף אוקטובר. השיח הכלכלי מתאר אפוא שוק שמגיב מדי יום לאיתותים צבאיים ודיפלומטיים.
בחיי היום-יום: האינפלציה נשארת הסיפור המרכזי
הפער החריף ביותר בעיתונות של היומיים האחרונים הופיע בין הנתונים הפיננסיים לבין דיווחי החברה. הבנק המרכזי דיווח על אינפלציה שנתית עירונית של 71.4 אחוז, אינפלציה חודשית של 4.6 אחוז ועלייה של 83.5 אחוז לעומת החודש המקביל בשנה הקודמת. מרכז הסטטיסטיקה פרסם סדרה שונה עם שיעורים גבוהים מעט יותר. שני הגופים מודדים אוכלוסיות וסלים שונים, ולכן העיתונות אינה מאחדת בין המספרים, אך בשני המקרים מדובר בקצב התייקרות גבוה מאוד.
ב-12 בנובמבר בלט במיוחד הדיון בתוכנית האשראי למשקי הבית. החל מ-16 בנובמבר יוכלו משפחות לקבל אשראי בגובה של עד פי שניים מהקצבה החודשית ולהחזיר אותו מתוך שתי הקצבאות הבאות. בתקשורת הממשלתית הוצג המהלך ככלי לחיזוק כוח הקנייה. בעיתונות הכלכלית והחברתית אפשר לזהות נרטיב שונה: עצם הצורך להשתמש בקצבה עתידית כדי לממן רכישות בהווה משקף את הפער בין ההכנסה השוטפת לבין עלות החיים.
גם נתוני צריכת הבנזין קיבלו פרשנויות שונות. משרד הנפט ייחס את הירידה בצריכה למדיניות תמחור, ל-CNG ולפיקוח. דוניא-י אקתסאד הציג לצד ההסבר הזה גם את האפשרות שמשקי בית פשוט נוסעים פחות משום שהחזקת רכב נעשתה יקרה יותר. העיתון לא קבע מהו הגורם הדומיננטי, אך עצם הצגת שתי האפשרויות המחישה את ההבדל בין נרטיב של "ניהול ביקושים מוצלח" לבין נרטיב של "ירידה ביכולת לצרוך".
השיח החברתי נעשה קשה יותר
כתבת השטח של אילנ"א מ-11 בנובמבר היתה אחד הפריטים החריגים ביותר ביומיים האלה. הכתבים תיעדו ברחובות בטהרן מודעות למכירת כליות, כבד ומח עצם ושוחחו עם אנשים שתיארו חובות, מצוקת דיור וצורך בפיקדון לשכירות. אילנ"א לא הציגה את המקרים כמדגם ארצי ולא טענה שניתן לאמוד באמצעותם את היקף התופעה, אבל נתנה להם מקום משמעותי כסמל למצוקה של חלק מן השכבות החלשות.
באותו רצף הופיע גם דיווח על כך שוועדת השכר עדיין לא כונסה, למרות ההבטחה לדון מחדש בשכר. בעיתונות העובדים הנושא הוצג כחלק משחיקה ממושכת בכוח הקנייה ובאמון בהבטחות הממשלה. התמונה שעולה מן הסיקור אינה של מחאה ארצית חדשה, אלא של הצטברות תלונות סביב שכר, דיור, קצבאות ויכולת לממן הוצאות בסיסיות.
גם משבר הגז קיבל מקום בולט. דוברת הממשלה הזהירה שהגירעון בחורף עלול להגיע לכ-430 מיליון מטרים מעוקבים ביום. כלי התקשורת הציגו את המספר כאזהרה לקראת החורף וכחלק מן השיח על חיסכון בצריכה. בכך מתחבר נרטיב האנרגיה לנרטיב הכלכלי הרחב: המדינה מדברת על עמידות, אך גם מכינה את הציבור לאפשרות של מחסור.
שני נרטיבים שונים של "חוסן"
בסופו של דבר, ביומיים האחרונים נראו בעיתונות האיראנית שתי הגדרות שונות למושג חוסן. בכלי התקשורת השמרניים והממסדיים חוסן פירושו היכולת להחזיק את הורמוז, לשמר איום צבאי, להציב שבעה תנאים ולא להיכנס למשא ומתן שנראה כאילו נכפה מבחוץ.
בעיתונות הכלכלית והחברתית חוסן נמדד אחרת: בשכר, בכוח קנייה, בגז, ביכולת לנסוע, לשלם שכר דירה ולרכוש מזון בלי להשתמש בהכנסה העתידית. שני הנרטיבים מופיעים זה לצד זה באותה עיתונות, ולעיתים אפילו באותו יום. האחד מתאר את איראן כמי שמצליחה להעלות את המחיר ליריב. השני מתאר חברה שמנסה לצמצם את המחיר שהיא עצמה משלמת.
מסקנת הדסק
החשיבות של היומיים האלה אינה בשאלה אם יש או אין "משא ומתן", אלא בפער בין השפה הרשמית לבין האופן שבו יתר המערכת מתנהגת. ההנהגה מקפידה להכחיש משא ומתן תחת לחץ, אך המתווכים ממשיכים לפעול, קאליבאף מאשר שהמסגרת לא נסגרה, והשווקים מגיבים כאילו האפשרות להסדרה ממשית קיימת.
במקביל, ככל שהממסד מציג את הורמוז ואת שבעת התנאים כהוכחה לכוח מיקוח, כך מתחזק הצורך להראות לציבור מה אותו כוח משיג בפועל. ירידה בדולר יכולה לשפר ציפיות, אבל אינה מתקנת אינפלציה של יותר מ-70 אחוז. אשראי על חשבון קצבה עתידית יכול לספק הקלה זמנית, אבל אינו מגדיל הכנסה. ומודעה למכירת כליה אינה נתון מאקרו, אבל היא תזכורת חריפה לכך שהמחיר של מצב הביניים אינו נשאר רק במסכי המסחר.
לכן, המשתנה החשוב בימים הקרובים יהיה האם הערוץ המדיני יתחיל לייצר צעדים מוחשיים שהעיתונות האיראנית תוכל להציג גם כהישג חיצוני וגם כהקלה פנימית. אם לא, שני הנרטיבים האלה צפויים להתרחק עוד יותר זה מזה.
