התקשורת האיראנית מציגה הבוקר שתי תמונות שונות של אותה מדינה: משמרות המהפכה מדווחים על תקיפה בבחריין, העיתון המוביל באיראן, כיהאן, כבר מעניק לגיטימציה לדיון במכה מקדימה נגד ארה"ב, ועראקצ׳י ממשיך להציב את הורמוז והאורניום כחלק מתנאי ההסדר. במקביל, בכירה במשרד העבודה אומרת כי 95 אחוז מהעובדים מועסקים בחוזים, שכרם של עובדי תעשייה רחוק מאוד מאומדן המחיה, והפסקות חשמל מתוכננות חוזרות בשל מגבלות דלק לתחנות הכוח. השיח הביטחוני מדבר על המחיר שייגבה מן היריב; השיח האזרחי כבר שואל כמה עולה לאיראנים עצמם להחזיק את המצב הזה.
הקו הביטחוני באיראן: האפשרות של מכה מקדימה נגד ארה"ב
הקו הביטחוני של סוף השבוע ממשיך להקשיח. מעט לפני חצות הודיעו משמרות המהפכה כי טילים וכטב״מים איראניים תקפו שני מכ״מי פטריוט אמריקאיים בבסיסים בבחריין. ההודעה הציגה את הפעולה כתגובה לחדירת כלי טיס אמריקאיים למרחב האווירי האיראני. לא פורסם אימות חיצוני לפגיעה במטרות או להיקף הנזק, ולכן הסיקור האיראני מספק בראש ובראשונה את גרסת משמרות המהפכה ואת המשמעות שהם מבקשים לייחס לה: הזירה האזורית כולה נתפסת כחלק מן העימות, ולא רק שטחה של איראן.
גם תקרית אווירית נוספת קיבלה במה. איסנ״א דיווחה, בהסתמך על RT, כי מטוס F-35 אמריקאי הפעיל קוד חירום סמוך להורמוז ופנה לכיוון איחוד האמירויות, וכי מדובר באירוע שני בתוך 48 שעות. לא פורסמה סיבה לתקרית ולא הופיע אישור אמריקאי פומבי, אבל עצם ההבלטה שלה בתוך סוכנות איראנית מרכזית משתלבת בנרטיב שלפיו הלחץ שמפעילה איראן מתחיל להשפיע גם על פעילות הכוחות האמריקאיים.
כיהאן הלך צעד רחוק יותר. במאמר מערכת מהלילה הקודם העלה העיתון במפורש את השאלה מדוע איראן צריכה להמתין למכה הראשונה אם המלחמה ממילא נתפסת כוודאית. המאמר הזכיר בסיסים, כלי שיט ותשתיות של מדינות המזוהות עם ארצות הברית כמטרות אפשריות. אין מדובר במסמך מבצעי או בהוראה רשמית, אבל מבחינת השיח הפנימי מדובר בהרחבה ברורה של טווח הלגיטימציה: לא רק תגובה לאחר תקיפה, אלא דיון פומבי באפשרות של יוזמה מוקדמת.
מול הקו הזה, עראקצ׳י ממשיך להציג גרסה קשיחה אך מדינית יותר. הוא חזר ואמר שאיראן מוכנה לפתוח את הורמוז במסגרת מתווה מדורג אם ארצות הברית תמלא תחילה את התחייבויותיה ותנקוט צעדים בוני אמון. סגן שר החוץ כאזם גריבאבאדי הבהיר במקביל שאין עדיין משא ומתן פעיל, שהאורניום המועשר לא ייצא מאיראן ושמשלחת קטרית אכן ביקרה בטהרן. כלומר, בתוך העיתונות האיראנית ממשיכים להתקיים יחד שלושה מסרים: איום, תנאים ומתווכים.
מי מגדיר את ״האינטרס הלאומי״?
הביקורת הפוליטית הבולטת של הבוקר לא הגיעה מגורם אופוזיציוני אלא מתוך המערכת המפלגתית המורשית. עלי־מוחמד טאהרנז׳אד, חבר מפלגת מנהלי הבנייה, אמר לאיסנ״א כי יש בעלי תפיסות אידאולוגיות שמקדמים תוכניות שבהן האינטרס הלאומי אינו נמצא בעדיפות הראשונה. לדבריו, התבטאויות כאלה פוגעות באחדות ומטילות על המדינה עלויות דווקא בתקופה רגישה.
הניסוח חשוב משום שהוא אינו מערער על הצורך לעמוד מול לחץ אמריקאי או ישראלי. הוויכוח הוא על מי רשאי להגדיר מהי עמידה ומהו האינטרס הלאומי. בכך נכנסת אל תוך העיתונות המורשית מחלוקת רחבה יותר על הגבול בין אידאולוגיה, ביטחון ופרגמטיות.
גם המאבק סביב תיקון חוק משרד המודיעין משתלב באותה תמונה. לפי אקתצאד ניוז, גורמים קשוחים מפעילים קמפיין מסרונים נגד הצעה לשינוי החוק, והוויכוח מוצג כמאבק כוח בין מחנות בתוך הממסד. מאחר שנוסח ההצעה המלא לא פורסם, גם העיתון עצמו נמנע מלקבוע מה בדיוק ישתנה בתנאי המינוי. אבל עצם השיח מלמד שמצב החירום אינו מבטל מאבקי כוח פנימיים; הוא דווקא נותן להם שפה חדשה של ״נאמנות״, ״אחדות״ ו״אינטרס לאומי״.
המצב בשוק העבודה קשה הרבה יותר מהרטוריקה הביטחונית
הנתון החריף ביותר של הבוקר הגיע דווקא מסגנית שר העבודה ליחסי עבודה, פרוואנה רזאא׳י. לדבריה, 95 אחוז מהעובדים באיראן מועסקים בחוזים, רבים מהם לחודש, לשלושה חודשים או לחצי שנה, ולכן ניתן לסיים את העסקתם בקלות עם תום החוזה. היא הוסיפה שיש עובדי תעשייה במשמרות של 12 שעות שמקבלים כ־30 מיליון תומאן בחודש, בזמן שחישוב שכר לפי האינפלציה וצורכי משק בית בן ארבע נפשות היה מוביל, לדבריה, לטווח של 85 עד 100 מיליון תומאן.
האמירה הזאת מעמידה את שאלת השכר בצורה שקשה לרכך. מצד אחד, היא מתארת פער גדול מאוד בין ההכנסה בפועל לבין אומדן המחיה. מצד אחר, אותה בכירה מודה שגם מעסיקים רבים אינם מסוגלים לשלם את הסכומים שנדרשים כדי לסגור את הפער. בכך העיתונות מציגה לא רק בעיית שכר אלא מלכוד כפול: העובד אינו מרוויח מספיק, והמעסיק אינו בהכרח מסוגל להעלות את השכר בלי להיכנס בעצמו למצוקה.
ברקע עומדת יוזמת הפרלמנט לתקן את סעיף 41 בחוק העבודה ולקשור את שכר המינימום לאינפלציה שמפרסם הבנק המרכזי. ועדת הרווחה כבר אישרה עקרונית את המהלך, אך הפרטים טרם נקבעו. הפער בין יוזמת החקיקה לבין התמונה שמתארת סגנית השר ממחיש מדוע גם שינוי בנוסחת השכר אינו נתפס בעיתונות כפתרון אוטומטי. אם המפעלים חלשים והעסקה זמנית, עצם קביעת מספר גבוה יותר אינה מבטיחה יציבות.
גם תוכנית להעביר ישירות את שכר עובדי הקבלן במגזר הציבורי לחשבונותיהם חושפת בעיה מנהלית. לפי הנתונים שפורסמו, מתוך הערכה של כ־700 אלף עובדים רק כ־260 עד 270 אלף נרשמו במערכת. הרשויות מסבירות את הפער בקשיי דיווח ותיאום, אבל מבחינת העיתונות עצם העובדה שהמדינה אינה מחזיקה עדיין תמונה מלאה של כוח האדם שהיא מממנת הופכת לחלק מן השיח על יעילות המערכת.
רשת הביטחון מתרחבת, אבל גם היא פועלת תחת לחץ
לצד הביקורת על שוק העבודה, העיתונות מדווחת גם על צעדים שמטרתם להרחיב את ההגנה על אוכלוסיות פגיעות. חוזה הביטוח המשלים החדש לגמלאי הביטוח הלאומי נכנס לתוקף, עם גידול של 70 אחוז בהתחייבויות הכיסוי ותקופה של שלושה חודשים שבה ניתן להוסיף או להסיר מבוטחים.
במסגרת הרשמית מדובר בשיפור משמעותי ברמת הכיסוי. אבל גם כאן הוויכוח הרחב יותר אינו נעלם: ביטוח טוב יותר מסייע כאשר אדם כבר נזקק לטיפול, אך אינו מגדיל את ההכנסה החודשית ואינו פותר את פער השכר, השכירות או המזון.
בימים האחרונים הופיעו שוב ושוב באותה עיתונות פתרונות מהסוג הזה: אשראי לפני מועד הקצבה, הרחבת ביטוח, תשלום ישיר לעובדים, תלושי קנייה. כל אחד מהם יכול להקל נקודתית, אבל הדיון החברתי הולך ומתמקד בשאלה האם מדובר בבניית רשת ביטחון יציבה או בניסיון לאחות בכל פעם נקודה אחרת במערכת.
הפסקות החשמל מחברות את החזית לשקע הביתי
החל מ־1 באזר (22 בנובמבר) חוזרות הפסקות חשמל מתוכננות בשל מגבלות באספקת הדלק לתחנות הכוח. תוואניר הודיעה שהציבור יקבל התרעות באמצעות יישומונים וביקשה להפחית את צריכת הגז והחשמל.
גם כאן המסגור בעיתונות מעניין משום שהוא מעמיד זה לצד זה שני סיפורי אנרגיה שונים. בזירה האזורית הורמוז מוצג ככלי שבאמצעותו איראן יכולה להשפיע על אספקת האנרגיה ועל מחירי השוק העולמי. בתוך איראן, לעומת זאת, מגבלות בדלק לתחנות הכוח מחזירות את המחסור אל הבית ואל המפעל.
הפער אינו רק סמלי. הפסקת חשמל ביתית היא אי־נוחות, אבל עבור תעשייה היא יכולה להפוך לירידה בייצור, להפסדי שעות עבודה ולעלויות נוספות בדיוק בתקופה שבה הממשלה מדברת על חולשתם של המעסיקים ועל הקושי להעלות שכר. כך האנרגיה מופיעה בעיתונות האיראנית משני כיוונים: כמנוף גיאופוליטי וכמגבלה פנימית.
העיתונות האיראנית מציגה שתי הגדרות שונות לחוסן
בכלי התקשורת המזוהים עם המחנה הביטחוני, חוסן הוא היכולת להחזיק מעמד עד שהצד השני משנה את חישוביו. משמרות המהפכה מרחיבים את טווח התגובה, כיהאן דוחף לדיון ביוזמה מקדימה, ועראקצ׳י מציג את הורמוז כחלק ממסלול שבו ארצות הברית נדרשת לבצע את הצעד הראשון.
אבל בתוך העיתונות החברתית, הכלכלית והפוליטית המורשית מופיעה הגדרה נוספת לחוסן. שם הוא נמדד בשאלה אם לעובד יש חוזה שיחזיק יותר משלושה חודשים, אם השכר שלו מתקרב בכלל להוצאות של משפחה, אם החשמל נשאר דולק ואם המערכת מסוגלת לשלם לעובדים שהיא עצמה מעסיקה בלי מתווכים ובלי פערים ברישום.
הקולות האלה אינם בהכרח קוראים לוויתור על הקו הביטחוני. רבים מהם אפילו מדגישים את הצורך בעמידה מול לחץ חיצוני. אבל הם דורשים סדר עדיפויות אחר בתוך אותה עמידה.
מסקנת הדסק
ההתפתחות החשובה של 22 בנובמבר היא לא רק ההחרפה הצבאית אלא העובדה ששאלת החוסן הפנימי נכנסת עמוק יותר לתוך השיח הממסדי עצמו.
כשהנתון של 95 אחוז עובדים בחוזים מגיע מבכירה במשרד העבודה, כשהמדינה נאלצת להחזיר הפסקות חשמל מתוכננות וכשגם גורמים פוליטיים מתוך המערכת מזהירים מפני אידאולוגיה שאינה נותנת עדיפות לאינטרס הלאומי, קשה להפריד עוד באופן מלא בין החזית החיצונית לבין המצב בבית. מבחינת המחנה הקשוח, ככל שהלחץ על ארצות הברית גדל, כך משתפרים תנאי המיקוח. אבל מבחינת השיח האזרחי, ככל שהזמן עובר, המחיר נמדד בשכר, באנרגיה ובביטחון התעסוקתי.
לכן המשתנה החשוב להמשך אינו רק אם המתווכים יצליחו להניע משא ומתן, אלא אם ההנהגה תצליח לשכנע שהזמן שהיא מבקשת לקנות בזירה האסטרטגית אינו נשחק מהר יותר בזירה החברתית. איראן ממשיכה לטעון שהיא יכולה לחכות עד שהיריב ישנה עמדה. העיתונות שלה מתחילה לשאול אם גם העובד האיראני יכול.