במהלך טבח השבעה באוקטובר פלשו לישראל למעלה מ- 6,000 מחבלים עזתיים. מחציתם היו כוח מיומן, חמוש, ונמנו על הכוחות של ארגוני הטרור (חמאס, גא"פ וגדודי חללי אל-אקצא ועוד), ומחציתם היו מחבלים אחרים, תושבי עזה שלא היו, בהכרח, חברים בארגוני הטרור. חולית המחבלים שהגיעה לנקודה הכי רחוקה הגיעה עד העיר אופקים – 22 ק"מ מעזה.

בניגוד למוסכם בהסכמי אוסלו, ביהודה ושומרון (יו"ש) קיים כוח חמוש המונה פי עשרה בגודלו מכל המחבלים שפלשו מעזה, שרק ממתין להוראת תקיפה. מדובר בכוח מיומן ומאומן, המחזיק בעשרות אלפי נשקים, שרבים משורותיו כבר השתתפו בטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה והוא מתאמן על מתווה אחד בלבד, כנגד מדינת ישראל. מדובר במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (רש"פ).

להבדיל מהאזור שמוכנה "עוטף עזה," באזורים הסמוכים ליהודה ושומרון שוכן ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר של המדינה. במותניים הצרים של המדינה, שכונו בעבר על ידי שר החוץ לשעבר, אבא אבן, "גבולות אושוויץ" – מקלקיליה ביו"ש ועד לשפת ים התיכון, בשטח בו שוכנות כפר סבא, רעננה, הוד השרון, הרצליה, וריכוזי אוכלוסייה ותעשיה רבים אחרים, המרחק הינו 14 ק"מ בלבד מ"הקו הירוק" שנקבע בשנת 1949 ועד לים. בשטח העומד על 22 הק"מ, בדומה למרחק שאליו הגיעו מחבלי חמאס ב-7 לאוקטובר, מתגוררים מיליוני אזרחים שנמצאים תחת איום.

במלחמת הטרור שיזמה יאסר ערפאת, ושנמשכה מספטמבר 2000 ועד 2005, השתתפו מאות רבים ממנגנוני הביטחון של הרש"פ. מאז, כפי שיוצג במחקר זה, מנגנוני הביטחון של הרש"פ רק ביו"ש גדלו ב-400%, ועברו מכוח שיטור קטן, בעל אמצעי לחימה מועטים, לצבא מיומן, המצויד בעשרות אלפי נשקים, ואמצעי לחימה רבים נוספים.

בפי גורמי הרש"פ, מלחמת הטרור שיזמה ערפאת כונה "אינתיפאדת אל-אקצא." השם נבחר על מנת לרתום את ההמונים לטענת הכוזבת כאילו מדינת ישראל/היהודים פוגעים בהר הבית ובמסגדים הנמצאים עליו, ונדרש להגן עליו. באופן דומה, השם שנתנו גורמי חמאס לטבח השבעה באוקטובר הוא "עמליַת טוּפַאן אל־אַקְצַא“ או "מבצע מבול אל־אקצא." בחירת השם הדומה אינו מקרי. אלא, הוא מלמד ומסמל תובנה עמוקה הרבה יותר: אין באמת הבדל משמעותי בין הרש"פ, שנשלט על ידי פת"ח, לבין חמאס. שני הארגונים דוגלים בטרור ושניהם שואפים להשמיד את מדינת ישראל.

בהעדר פעולה דחופה ומשמעותית כדי לפרק את הסכנה, תרחיש "היפוך הקנים" – שם הקוד למצב ובו אנשי מנגנוני הביטחון של הרש"פ מפנים את נשקיהם כלפי אזרחי מדינה ישראל – בין אם כפעולה יזומה מצד הרש"פ ובין ואם כפעולות טרור עצמאיות כתוצאה מאובדן שליטה, עלול שוב להיגמר בטבח נוראי.      

הסכמי אוסלו – מהו כוח השיטור של הרש"פ?

בהתאם למוסכם בין ממשלת ישראל הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בהסכמי אוסלו[1], "המשטרה" של הרשות הפלסטינית – במקור  The Palestinian Authority Police Force – הייתה אמורה להיות כוח שיטור קטן שנועד לשמור על הסדר המקומי. אותה משטרה הייתה מורכבת מכוח שיטור וכוח מודיעיני, שיחד היו אמורים להילחם נגד הפשיעה הפלסטינית הרגילה מחד, ובארגוני המחבלים כגון חמאס, החזית העממית, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ושאר ארגוני הטרור, מאידך. לטובת המשימה אפילו הוסכם לחמש אותם בכמות מוגבלת של נשקים.

כהרגלו, ארגון אש"ף וכהרגלה של הרשות הפלסטינית (הרש"פ), מה שהחל בכוונות כנות, לפחות מהצד הישראלי, חיש מהר הפך מכוח שיטור צנוע, לצבא של מחבלים.

במקור, "המשטרה" של הרש"פ ביו"ש, על כל רכיביה, הוגבלה לשנים עשרה אלף (12,000) אנשים שצוידו ב-4,000 רובים, 4,000 אקדחים, 120 מקלעים (0.3 ו- 0.5) ו-15 רכבים ממוגנים.

במשך השנים, הרש"פ החליטה, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, להפוך את "המשטרה" הקטנה שבו משרתים "שוטרים", לגופים גדולים ומסועפים תחת השם הכולל "מנגנוני הביטחון" של הרש"פ, שבהם משרתים "חיילים." מכוח קטן מוגבל בהיקפיו, כיום, אותם מנגנוני הביטחון מונים על פי ההערכה, כשבעים אלף (70,000) חיילים. מכמות מוגבלת של נשקים, פתאום מדובר בכוח שמחזיק בעשרות אלפי רובים ואקדחים, שעובר אימונים צבאיים ממשיים, ומצויד בעשרות רכבים ממוגנים. חלק מהנשקים התקבלו באישור ממשלת ישראל, ואליו אחרים הוברחו ליו"ש או שהינם תוצר מקומי.

צל"פ – צבא לשחרור פלסטין

על פי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS), שיעור הפשיעה המדווחת ברשות הפלסטינית (ללא רצועת עזה ואזורי מזרח ירושלים הנמצאים תחת שליטה ישראלית) עמד בשנת 2024 על 1,335.6 עבירות פליליות לכל 100,000 תושבים.[2] שיעור זה נחשב לנמוך יחסית בהשוואה בין-לאומית, ומצביע על כך שהחברה הפלסטינית אינה מאופיינת בשיעורי פשיעה חריגים המצדיקים הקמתו של כוח מזויין רחב היקף לצורכי שיטור.

יתר על כן, כוח שיטור אזרחי אינו נדרש, מעצם טבעו, לעבור הכשרה צבאית מקיפה הכוללת אימוני שריון, ארטילריה, צליפה, מקלעים כבדים וצניחה. לצד זאת, כפי שיוצג בהמשך, מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית אינם פועלים, הלכה למעשה, כנגד ארגוני הטרור הפעילים בשטחה.

מכלול נתונים ועובדות אלה מוביל למסקנה שאין להתחמק ממנה: הישות שהוקמה אינה כוח שיטור, כי אם מערך צבאי לכל דבר ועניין – צבאה של הרשות הפלסטינית, המשרת בפועל את מטרות הטרור.

בדומה לקונספציה שהובילה את מדינת ישראל ב-6 לאוקטובר, 2023, התעלמות מאותו צבא טרור המהווה סכנה ממשית ומוחשית ותוביל אותנו לתסריט ידוע מראש. אם ישראל לא תפעל לפירוקו, או לכל הפחות להקטנתו באופן ממשי, לממדים שעליהם הוסכם, מיליונים מאזרחי המדינה מצויים תחת סכנה, ועלולים ליפול, פעם נוספת, קורבן לטבח שעלול לגמד את תוצאות טבח השבעה באוקטובר. 

המשטרה הפלסטינית על פי הסכמי אוסלו – סדר כוחות ואמל"ח

סעיף IV לנספח הראשון של הסכם הביניים,[3] הגדיר, תיחם, והגביל את האפשרות של הרש"פ להקים "משטרה פלסטינית."

על פי הפרק, תפקידי "המשטרה," שנשאו אופי שיטורי מובהק, היו:

• לשמור על הסדר הציבורי הפנימי בשטחי הרש"פ;
• להגן על הציבור, על רכושו ולהעניק תחושת ביטחון;
• לאמץ כל אמצעים נדרשים על מנת למנוע פשיעה;
• להגן על מתקנים ציבוריים, תשתיות, מקומות בעלי חשיבות מיוחדת, למנוע מעשי הטרדה ונקמה;
• להיאבק בטרור ולמנוע הסתה לטרור.

הפרק אף הגדיר את ששת[4] הזרועות השונות של "המשטרה," והם כללו כוחות משטרה, כוחות ביטחון ציבורי, כוחות ביטחון מסכל, כוחות השמירה על יו"ר הרש"פ (המשמר הנשיאותי, להגדרתם), כוחות מודיעין, וכוח חילוץ והצלה.

היקף הכוח הוגבל לשלושים אלף איש בסך הכל, שמתוכם, שנים עשר אלף היו אמורים להתפרס ביו"ש, והיתרה ברצועת עזה. על פי המוסכם, הרש"פ הייתה אמורה להעביר את כל שמות "השוטרים" לידי ישראל, ולישראל הייתה זכות הוטו על גיוסו, באם ישראל דרשה זאת. כך נכתב במקור[5]:

"The Palestinian side will notify Israel of any candidate for recruitment to the Palestinian Police. Should Israel object to the recruitment of any such candidate, that person shall not be recruited"

ביחס לציוד ולנשקים קבע ההסכם כי ביו"ש, כוחות "המשטרה" היו יכולים להצטייד ב- 4,000 רובי סער,[6] 4,000 אקדחים, עד 120 מקלעים, ועד 15 רכבים לשימוש בהתפרעויות.

למרבה הצער, אף סוכם שניתן להגדיל את כמות הנשקים והציוד, וזאת בהסכמת הצדדים. קביעה מוזרה הוסיפה, שהמונח "אמל"ח" שבסעיף, כולל נשקים, תחמושת ו"חומר נפץ," וזאת למרות שההסכם לא התייחס כלל לאפשרות ההחזקה של "חומר הנפץ," ומשכך, אף לא קבע מגבלות על היקף "חומר הנפץ" שיהיה בידי המשטרה.

ביחס לעיר חברון, נוסף סעיף VII לנספח, שקבע שלאחר נסיגת כוחות צה"ל מאזור H-1, הרש"פ תוכל להקים בעיר תחנות משטרה שיהיו מאוישות מאוישים בכוח של עד 400 שוטרים, שיהיו מצוידים בעשרים רכבים ו- 200 אקדחים.      

גידול הכוח במשך השנים

החריגה בגודל "המשטרה הפלסטינית" החלה מיד עם היישום של הסכם עזה-יריחו, בשנת 1994.[7] כך, על פי דו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית מחודש נובמבר 1995,[8] עוד לפני הכינון המלא של הרש"פ, היקף הכוח עמד כבר על 18,000 אנשים, למרות שהוגבל על פי ההסכם באותו שלב ל-9,000 איש בלבד.[9]

על פי דו"ח משנת 2021 של מכון PASSIA,[10] מכון מחקר פלסטיני עצמאי, למרות שגודל כוח המשטרה הוגבל בהסכמי אוסלו ל-30,000 אנשים (12,000 שוטרים ביו"ש ו-18,000 שוטרים ברצועת עזה), כבר בשנת 1997, לאחר יישום השלבים הנוספים בהסכמי אוסלו ב' והעברת יתר הערים הערביות הגדולות ביו"ש לאחריות פלסטינית וכינון מלא של הרש"פ, גדל היקף המשטרה לכ- 32,000 אנשים.[11]

בשנת 2001, הוערך שהיקף הכוח, ביו"ש ובעזה, עמד על כ-40,000 אנשים.[12] עד שנת 2003, גדל הכוח לכ- 52,000 אנשים.[13] בשנת 2006, נמצא שכוח גדל לכ- 61,051 אנשים.[14]

בשנת 2007, החלה הסדרה מחודשת של כוח "המשטרה." במסגרת הרה-ארגון זכו צבר הכוחות לשם הרשמי, של "מנגנוני הביטחון" של הרש"פ,[15] שהיו מורכבים מהמשטרה האזרחית (Civil Police), הביטחון הלאומי (National Security Forces), הביטחון המסכל (Preventive Security), המודיעין הכללי (General Intelligence), המודיעין הצבאי (Military Intelligence), ההגנה האזרחית (Civil Defense), ומשטרת  מכס (Customs police). 

בשנת 2009 גדל הכוח לכ- 62,096 אנשים, ובשנת 2010 גדל עוד יותר לכ-63,474 אנשים.[16]

בשנת 2011, גדל הכוח לכ- 63,515 אנשים.[17] בשנת 2014, נמצא שהכוח גדל עוד יותר, ועמד על 65,277 אנשים. בשנת 2016, לרש"פ היו 65,463 מקבלי משכורות ב"מנגנוני הביטחון."[18] בשנת 2018, עמד היקף כוח האדם "במנגנוני הביטחון" של הרש"פ על כ-65,829 אנשים.[19] כל הנתונים האלה, מתייחסים, אך ורק לכוחות הביטחון של הרש"פ, עליהם נוספו עשרות אלפי כוחות המזוהים עם  חמאס ברצועת עזה.

כלומר, כבר בשנת 2018, היקף הכוחות במנגנוני הביטחון, היה גדול פי חמש וחצי, 550% גדול יותר מההיקף שעליו סוכם.

הגידול המתמיד בהיקף צבא הטרור של הרש"פ

על פי דו"ח של מכון AMAN, גוף מחקר פלסטיני אחר, היקף כוחות מנגנוני הביטחון של הרש"פ גדל עוד יותר ממה שדווח על ידי PASSIA. על פי AMAN, כוחות הביטחון של הרש"פ גדלו מ-64,491 אנשים בשנת 2013  ל- 67,772 אנשים בשנת 2017.

השתלטות חמאס על רצועת עזה – מבחן מקבלי המשכורת

בקיץ 2007 לאחר קיום הבחירות וניצחון חמאס וסירובו של מחמוד עבאס לקבל את תוצאות הבחירות, השתלטו כוחות חמאס בצורה אלימה על שטח רצועת עזה וזאת לאחר כ-3 ימים בהם השליכו מהגגות אנשי כוחות ביטחון פלסטינים ומתנגדים וירו בפיקות הברכיים בכל מי שניסה להתנגד. חלק מתומכי הרש"פ ברצועה נסו לעבר הגדר כדי לקבל מקלט בישראל ולעבור לשטחי יהודה ושומרון.

לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הוקפא היקף הכוחות של "מנגנוני הביטחון" של הרש"פ בעזה, והוא עמד על 18,151 אנשים.[20] אותם שוטרים ואנשי מנגנון שנותרו בעזה המשיכו לקבל משכורת, אף מבלי לעבוד. כך, שהגידול בהיקף הכוחות נרשם רק ביו"ש.

על פי הנטען, חלק מהמשתתפים בטבח ה-7 באוקטובר היו בעלי תיעוד בדבר השתייכות למנגנוני הביטחון של הרש"פ. עם זאת, לא ברור האם מדובר במחבלים שנמנו על אותם ה- 18,151 אנשים, והדבר מחייב בחינה מעמיקה יותר שחורגת מגדרי מחקר זה.

בדו"ח חדש יחסית שפורסם על ידי ארגון DCAF,[21] נטען שעל פי מידע שנמסר לארגון על ידי הרש"פ באפריל 2023, היקף כוחות הביטחון של הרש"פ ביו"ש עמד על כ- 34,000. נתון זה, שמציג את המספר הקטן ביותר של כוחות ביטחון מזה 20 שנים, אינו מתיישב עם המציאות. הרי, אם מניין הכוחות במנגנוני הביטחון של הרש"פ היה יורד בשיעור כל כך גבוהה – כ- 25% – הדבר היה משתקף גם בירידה בהוצאות שהרש"פ משלמת למנגנוני הביטחון. על פי דו"חות ביצוע תקציביים שמשרד האוצר של הרש"פ מפרסמת באתר הרשמי שלו, היקף המשכורות שמשלמת הרש"פ למנגנוני הביטחון באמצעות משרד הפנים, עמד על 3.153 מיליארד ₪ בשנת 2017, ועל 3.078 מיליארד בשנת 2025. משכך, יש להתייחס בספקנות רבה נתונים שהוצגו בדו"ח של DCAF.

מיהם אנשים כוחות הביטחון של הרש"פ?

כאמור לעיל, כפי שהוסכם באופן מפורש בהסכמי אוסלו, למדינת ישראל הייתה אמורה להיות זכות ווטו[22] על גיוס של כל אדם לתוך מנגנוני הביטחון של הרש"פ. אף אם הסדר זה עבד בראשית הדרך, הרי שבהמשך, טושטשו הגבולות לחלוטין.

סוג פעולה זו בא לידי ביטוי בדרכים שונות. כך לדוגמה, אחת הזרועות של "המשטרה הפלסטינית," על פי הסכמי אוסלו הייתה המשמר הנשיאותי. ברם, בשל המעורבות העמוקה והשיטתית של אנשי המשמר הנשיאותי של ערפאת במלחמת הטרור שיזם ושהחלה בשלהי חודש ספטמבר לשנת 2000, בדצמבר 2001 הכריזה מדינת ישראל על "כוח 17," הרי הוא המשמר הנשיאותי, ועל "התנזים" כארגוני טרור.[23]

"משמעות המונח 'תנזים' היא 'הארגון', ושמו נועד לסמן את מרכזיותו בתנועת הפת"ח. פעילי התנזים היו אלו שהובילו את מתקפות הטרור עוד בטרם הצטרפותם של חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית ושאר ארגוני הטרור לזירה. מתוך התנזים – המהווה חלק אורגני ובלתי נפרד מתנועת הפת"ח – צמחו בהמשך 'גדודי חללי אל-אקצא', ששימשו באופן מובהק כזרוע הטרור של התנועה.

הפרת הסיכומים – הרגל

עם כניסתו של יאסר ערפאת לרצועת עזה ביולי 1994, נרשמה הפרה יסודית של הסכמי הביטחון כאשר תחת חסות החסינות של שיירתו הרשמית, הוברחו מבוקשים בכירים כשהם מוסתרים ברכבי הפמלייה. הבולט שבהם היה ג'יהאד עמארין, שצמח בשורות ה'תנזים' והוברח בניגוד מפורש לסיכומים עם ישראל. לימים, הפך עמארין למייסד ומפקד 'גדודי חללי אל-אקצא' ברצועה, תוך שהוא מנצל את מעמדו הרשמי במנגנוני הביטחון להכוונת עשרות פיגועי ירי ומטען קטלניים, עד לסיכולו הממוקד בשנת 2002.

הפרת הסכמי הביטחון מול ישראל העמיקה עם שילובם הממוסד של פעילי טרור בתוך מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. גורמים רשמיים באש"ף וברשות הפלסטינית אף נוהגים להתהדר בשיעור המעורבות הגבוה של אנשי כוחות הביטחון בביצוע פעולות טרור נגד ישראלים, וכן במספרם הרב של האסירים הביטחוניים הצומחים מתוך שורות המנגנונים.

כך לדוגמא, בכיר אש"ף, מחבל בעצמו, ג'יבריל רג'וב פעם התפאר בכך שלא פחות מ- 12% מהמחבלים הכלואים בבתי הסוהר של מדינת ישראל השתייכו לכוחות הביטחון של הרש"פ.[24] 

תקופת עבאס – אותה גברת בשינוי אדרת

מותו של ערפאת, בנובמבר 2004,  ועלייתו של מחמוד עבאס לא שיפר את המצב. אלא, דווקא עבאס הוא זה שהביא לגידול המשמעותי של מנגנוני הביטחון והכשרתם המחודש. הוא אף המשיך והעמיק את המדיניות של שילוב מחבלים בתוך המנגנונים.

עבאס הציג ומיתג את עצמו כאדם מתון, שדרכו שונה מזו של ערפאת. וכך, התמזל מזלו של עבאס להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, כאשר מלחמת הטרור שיזם ערפאת מיצתה את עצמה. מה שהחל במבצע "חומת מגן", במרץ 2002, המשיך בכיבוש הערים הגדולות ביו"ש על ידי צה"ל ועקירת תשתיות הטרור של הרש"פ ושל חמאס באמצעות הפעילות הענפה של כוחות צה"ל בשיתוף עם השב"כ.

במסגרת האווירה החיובית שנוצרה, ובתפקידו כאיש "הרפורמה", ולאחר לחץ אדיר מצדה של ארה"ב והקוורטט, דחף עבאס לקיום בחירות כלליות ברש"פ בראשית שנת 2006, שבה ישתתפו כל "הפלגים הפלסטינים" – שם קוד פלסטיני להשתתפות חמאס ושאר ארגוני הטרור.

עבאס הבטיח לממשל האמריקאי זכייה מובטחת של מפלגתו, פת"ח. למרות שקיבל לשם כך מילוני דולרים מהממשל האמריקאי, עבאס כשל, וחמאס השתלט, באמצעות הקלפי, על הרש"פ. תוצאה זו לא מצאה חן בעיני אף אחד. האמריקאים, האירופאים ואחרים, הפסיקו את המימון שלהם לרש"פ, ועבאס, לאחר תקופה ממושכת, נאלץ להדיח את ממשלת החמאס שנבחרה. הדחה זו גרמם לקרע ברור בצד הפלסטיני בין אנשי עבאס-פת"ח, ששלטו בשטחים שהיו נתונים לשליטת הרש"פ ביו"ש מחד, ולבין אנשי איסמעיל הניה-חמאס, ששלטו ברצועת עזה, מאידך.

הקרע לא היה על רקע אידאולוגי. גם פת"ח וגם חמאס המשיכו לאחז בחזון של השמדת מדינת ישראל. הוויכוח ביניהם היה רק על הדרך, על עוצמת השימוש בטרור ככלי להשגת החזון, ועל מי ישלוט במיליארדי הש"ח שהרש"פ גלגל מדי שנה, אם מתרומות מהקהילה הבינלאומית ואם מכספי המיסים שישראל גובה ומעבירה לרש"פ.[25]

וכך, במחצית שנת 2007, מדינת ישראל ועבאס מצאו את עצמם מול אויב משותף – חמאס. על מנת לרכז כוחות ומאמצים אל מול האויב המשותף הסכים ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, לכרות את "הסכם המבוקשים."

כאמור לעיל, במהלך מלחמת הטרור שהחל בספטמבר 2000 והמשיכה עד 2005, השתתפו מאות רבות של מחבלים מהזרועות השונות של פת"ח. ממשלת אולמרט, שהעדיפה לקדם שיחות והסדרה מול עבאס והרש"פ, החליטה שנכון לוותר על המשך המרדף אחר אותם מחבלים רצחניים, ושעדיף לפעול, בשיתוף איתם, מול האויב המשותף. וכך, במסגרת "הסכם המבוקשים," שהושג ביולי 2007, הוחלט שמדינת ישראל לא תפעל עוד למעצר אותם המחבלים, כל עוד הם נמנעים מהמשך עיסוק בטרור.

עבאס ניצל את ההזדמנות, לא רק לשווק את ההישג האדיר שהצליח לחלץ מאולמרט, אלא גם לפעול לשילוב של חלק מאותם המחבלים לתוך שורות מנגנוני ביטחון.[26] וכך, בהינף יד, המחבלים הרוצחים שהיו חלק ממערכה נגד ישראל, הפכו לדמויות מרכזיות במנגנוני הביטחון של הרש"פ.

מקרה זה אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק ממדיניות עקבית של שילוב מחבלים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים. דוגמה בולטת לכך התרחשה בשנת 2020. כחלק ממאמצי הרש"פ להסוות את תשלומי התגמול למחבלים (לאור הלחץ הבינלאומי ו"חוק הקיזוז" הישראלי), אישר עבאס להטמיע מחבלים משוחררים ישירות בתוך שורות המנגנונים.[27]

מהלך זה, שהמיר את "משכורות המחבלים" בשכר צבאי רשמי, יצר מצב אבסורדי שבו המשימה המבצעית של סיכול טרור ומעצר פעילי חמאס הופקדה בידיהם של פעילי פת"ח בעלי רקע פח"עי עשיר. בכך, למעשה, הפקיד עבאס את "השמנת בידי החתול," כשהוא מעניק למחבלים משוחררים סמכויות אכיפה ונשק בחסות החוק.

אימונים של מנגנוני הביטחון של הרש"פ בידי ארה"ב

לאחר היבחרו של עבאס בינואר 2005 ליו"ר הרש"פ, התלונן ראש הרש"פ בפני ישראל וארה"ב שמנגנוני הביטחון שהוא ירש מערפאת לא היו מספיק מיומנים או מצוידים על מנת להילחם נגד ארגוני המחבלים השונים. באותם הימים, עבאס עוד הצליח למתג את עצמו כמנהיג שונה מערפאת, שאינו דוגל בטרור. 

בכדי לתת מענה לתלונות של עבאס, ולאחר שכל הגורמים השונים הנוגעים בדבר נפלו שבי לשקריו, הוחלט להקים את המנגנון האמריקאי לתיאום ביטחוני עבור ישראל והרש"פ, ה- USSC.[28] 

בעקבות ניצחון חמאס בבחירות האחרונות ברש"פ, בשנת 2006, ובעקבות המשבר שנוצר אז, החלה ארה"ב לממן ולאמן את מנגנוני הביטחון של הרש"פ ביו"ש. על פי הנטען, האויב של ישראל – חמאס – הפך גם לאויב של הרש"פ, בשליטת פת"ח, וכך נוצר מצג השווא שאם רק ייבנה ברש"פ כוח חזק יותר, הוא יוכל להילחם באויב המשותף.

וכך, על פי דו"ח של המשרד לאחריות ממשלתית,[29] בתקופה שבין 2007 למאי 2010, ארה"ב תרמה 392 מיליון דולר לרש"פ עבור מנגנוני הביטחון.[30] 160 מיליון דולר שימש להכשרות, 89 מיליון דולר הוצא לרכש אמצעים אל-הרג, 99 מיליון דולר שימש לשיפוץ ולבניית מחנות, ועוד 22 מיליון דולר נתרם לצורך בניית יכולות במשרד הפנים של הרש"פ.[31] בדו"ח צויין, שהגם שאנשי המנגנון טענו לשיפור יכולות התיאום הביטחוני, הואיל ולא נקבעו מדדים שהיו ניתנים לכימות, לא היה ברור כיצד תרמה היוזמה להשגת מטרותיה.

הסיוע הביטחוני של ארה"ב לרש"פ ממשיך עד לעצם היום הזה, ובכלל זה, אף כחריג לחוק טיילור פורס.

חוק טיילור פורס, שנחקק במרץ 2018, מתנה את רוב הסיוע הכלכלי הישיר של ארה"ב לרש"פ בהפסקה מוחלטת של מדיניות התגמול למחבלים ('Pay for Slay'). אך הסיוע הביטחוני לרש"פ הוחרג, ולא נכלל בחוק. כך, מתוך התחייבות כוללת של כ-1.319 מיליארד דולר לאורך השנים, מומשו בפועל מעט פחות ממיליארד דולר.[32] המשך הענקת הסיוע יוצרת מצב שבו ארה"ב מוסיפה לתחזק את מנגנוני הרש"פ, חרף סירובה העיקש לחדול ממימון ישיר ותשלום תגמולים לפעילי טרור ומשפחותיהם.

אימונים של כוחות הביטחון הפלסטינים בידי אחרים

כחלק מהמגמה הכללית להכשיר את מנגנוני הביטחון הפלסטינים, עברו הכוחות, במהלך עשרים השנים האחרונות, בעיקר מאז 2005, אימונים והכשרות במסגרות שונות. אחת המסגרות המרכזיות היא EUPOL COPPS,[33] שמובל על ידי האיחוד האירופאי.

רשמית, התוכנית נועדה לתמוך ברפורמה ופיתוח של "המשטרה האזרחית" ולחזק את מערכת אכיפת החוק. למרות שהושקעו, במהלך השנים, עשרות מיליוני אירו, הציבור הפלסטיני אינו מרגיש את השינויים, כך על פי הסקרים התקופתיים של מכון לסקר דעת קהל PCPSR. מעבר לתחושות הציבור, הרי שכל אימת שעוסקים בעוד אחת מתוכניות הרפורמה של הרש"פ האינסופיות, ההתמקדות במערכת אכיפת החוק, על כל רבדיו, היבטיו וממגזריו, היא אחת המוקדים המרכזיים.  

הפיכת מנגנוני הביטחון של הרש"פ לכוח צבאי

הרש"פ מצידה אינה מסתירה את העובדה שהיא הקימה, הלכה למעשה, כוח צבאי. בטלוויזיה ובפרסומים אחרים, הרש"פ אפילו מתגאה בכך, ומציגה לראווה את פועלם של "צבא פלסטין."[34]  בסרטון אחד, אף התראיין גורם בכיר על רקע שם הגוף: המוסד לאימונים צבאיים כללים.

במסגרת זו, תרגיל הסיום של קורס הקצינים האחרון כלל מסעות ארוכים ואפילו תרחיש של עצירת רכב והוצאת יושביו על ידי חיילי הרש"פ – בדומה לתמונות חטיפת ישראלים ב-7 לאוקטובר.[35]

לצד האימונים הצבאיים שעוברים אנשי מנגנוני הביטחון של הרש"פ במתקנים שלהם, חלקם עוברים אימונים בידי גורמים עוינים אחרים.

כך למשל, במאי 2024, חשף[36] אתר "הקול היהודי" שקצינים רבים מכוחות הביטחון הפלסטינים עברו הכשרה צבאית, לכל דבר ועניין, באקדמיה הצבאית בפקיסטן. ההכשרה הכללה אימוני שריון, ארטילריה כולל אימונים בירי טילי כתף, ירי במקלעים כבדים, צליפה, צניחה ועוד.

בינואר 2025, היו לא פחות מ-49 צוערים של צבא הטרור באותם האימונים.[37] בהתייחסותם לאימונים אלה, משתתף אחד אמר[38] שהאימונים הכשירו אותו לעבור מאזרח לחייל. משתתף אחר מסר[39] שלאחר סיום האימונים וחזרתו ליו"ש, הוא יוכל לחלוק את הידע רכש עם "הכוחות בבית." משתתף אחר ציין[40] שהוא קיבל "מוטיבציה לחזור למדינה שלו, להגן על עמו, ולשרת את המדינה."

כוחות פלסטינים מתאמנים בצבא פקיסטאן[41]

בהמשך אף נחשף[42] על ידי ארגון "רגבים", שאחד מהאנשים של מנגנוני הביטחון שהשתתף בהכשרה בפקיסטאן, אחמד עלאונה, השתתף בעצמו בפיגועים רבים. על פי הנטען, עלאונה חוסל על ידי כוחות צה"ל במסגרת פעילות מבצעית נגד טרור בעיר ג'נין בספטמבר 2022.[43]

חשוב לציין, שגם כוחות חמאס עברו אימונים בידי צבא פקיסטאן, שאף הקים מחנה אימונים ברצועת עזה.[44]

מחבלי חמאס שעברו אימונים בצבא פקיסטאן[45]

התחמשות צבא הרש"פ באישור ממשלות ישראל

חוסר המהימנות הבסיסית של הרש"פ הוכח שוב ושוב, כאשר זו נמנעה בעקביות ממימוש חובתה המהותית להיאבק בטרור ככלל. הרש"פ בחרה לפעול, באופן ממוקד, רק נגד גורמים שאיימו על יציבותה הפוליטית, ועל שלטון פת"ח, בעוד שכלפי תשתיות טרור אחרות הופגנה אוזלת יד מכוונת. חרף זאת, ממשלות ישראל לאורך השנים המשיכו לאשר את התעצמותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, לרבות אספקת אמצעי לחימה וציוד רכב ממוגן וחדיש.

ההידרדרות במדרון החלקלק של הסיוע הביטחוני אינה תופעה חדשה. ראשיתה לפני שנים רבות, וסימניה ניכרים בשורה של החלטות עבר. להלן מספר דוגמאות בולטות:

• ביולי 2007, במקביל למצג השווא של עבאס כאילו מעוניין להיחלם בחמאס, ולצד הסכם המבוקשים שנזכר לעיל, ממשלת ישראל של אהוד אולמרט אישרה לרש"פ לקבל 1,000 רובים מירדן.[46] 

• במאי 2008, לצד ההצעה של אולמרט להקים מדינה פלסטינית בשטח גדול יותר מהשטח של רצועת עזה ויו"ש לפני מלחמת ששת הימים,[47] אישר אולמרט להעביר לרש"פ עוד 1,000 נשקים מסוג קלצ'ניקוב ועשרות אלפי כדורים.[48]

• בדצמבר 2016, אישור ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון של אביגדור ליברמן להעביר לרש"פ עוד חמישה כלי רכב משוריינים.[49] 

• במאי 2019, אישרה הממשלה, בראשות בנימין נתניהו, להעביר עוד עשרה כלי רכב משוריינים לרש"פ.[50] 

תמונות כלי הרכב המשוריינים שהועברו לרש"פ[51]

• בספטמבר 2023, ימים ספורים לפני טבח השבעה באוקטובר, בעוד המדינה עדיין שרויה עמוקות בקונספציה שחמאס מורתע, וניתן לעבוד עם הרש"פ, דווח שהרש"פ קיבלה 1,500 נשקים ועוד שמונה כלי רכב משוריינים, שנתרמו על ידי הממשל האמריקאי.[52]

חיילי הרש"פ עם נשקים ורכב משוריין חדש[53]

יש לציין, שלאחר פרסום הדיווח, ראש הממשלה נתניהו הכחיש שהועברו נשקים חדשים לרש"פ, וחידד שהעברת כלי הרכב המשוריינים נעשתה על מנת לממש התחייבות שניתנה על ידי הממשלה הקודמת.[54]

הקושי המשמעותי לגלות את מספר האישורים שניתנו על ידי ישראל לרש"פ להתחמש בנשקים ובציוד לחימתי חדש, ועל איזה היקפים מדובר, נובע מכך שגורמי הביטחון הישראלים אינם ממהרים לחשוף את המידע.

כך למשל, פניה מכוח חוק חופש מידע של ארגון "לביא" למשרד הביטחון ולצה"ל בניסיון לשאול כמה אישורים ניתנו וכמה נשקים הועברו באישור לרש"פ לא נענתה. צה"ל הפנה את הפונים למשרד הביטחון. משרד הביטחון הפנה את הפונים לפיקוד מרכז. פיקוד מרכז הפנה את הפונים ליחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). מתפ"ש לא השיב לפונים, ואף לא השיב לעיתונאים שפנו גם הם.[55]  

היות ולא באמת עולה על הדעת שאין לגורמי משרד הביטחון, ובכלל זה המשרד עצמו וגורמי צה"ל, כולל פיקוד מרכז ומתפ"ש, רישום ומעקב סדור של כל נשק שהועבר לרש"פ, של כל פריט של אמצעי הלחימה, ושל כל רכב משוריין, המסקנות מאי מתן המענה יכולות להיות מגוונות. 

המסקנה החיובית ביותר היא שבשל תקלה רישומית, מידע שהיה בנמצא, אבד בטעות. המסקנה השלילית ביותר, היא שהמידע קיים, אך מסירתו הייתה גורמת למבוכה לגורמי הביטחון ולגורמים אחרים. יש לחדד, שבשום שלב של הפניה, לא טענו המשיבים, כפי שהיו אולי יכולים לטעון, שהמידע קיים אך הוא חסוי. השתיקה בהקשר הזה הייתה רועמת.

התיאום הביטחוני

גרומים רבים, ובכללם, לעיתים, גורמי ביטחון, נוהגים להצביע על החשיבות של התיאום הביטחוני בין ישראל לבין הרש"פ. אותו תיאום ביטחוני מבוסס, על שיתוף הפעולה עם ומצד מנגנוני הביטחון של הרש"פ.

שבחים לחוד ומציאות לחד.

חרף המילים המעודדות, המציאות מלמדת שמנגנוני הביטחון של הרש"פ מסייעים לגורמי הביטחון הישראלים רק על מנת להיפטר מהיריבים הפוליטיים שלהם. כך, ארגון פת"ח, בראשות מחמוד עבאס, ששולט ברש"פ (לפחות ביו"ש) מאז הקמתה, שמח לשתף פעולה כדי לסייע לישראל לעצור פעילי חמאס וגא"פ, אך נמנע משיתוף פעולה בכל הקשור למחבלים מארגון פת"ח, החזית העממית, ושאר ארגוני הטרור החברים באש"ף.

מבחינת הפת"ח/הרש"פ, בכסות "התיאום הביטחוני," מאפשר הצגת כוונות כנות, כביכול, ביחס למאבק בטרור, וזאת אך ורק כאשר ישראל היא זאת שעושה את מעצר המחבלים בפועל. . במצב זה, הרש"פ/פת"ח מתחמקת ממילוי חובותיה האמיתיים, נמנעת מלהתחכך  מול האוכלוסייה הפלסטינית, ובד ובד משמיצה את מדינת ישראל בשל מעצר מחבלים.

כיסוי ה"תיאום הביטחוני" אף מאפשר קבלת כספים מתורמים זרים. 

החולשה, שלא לומר מצג שווא, של התיאום הביטחוני, אף נחשף פעמים רבות כאשר הרש"פ החליטה להקפיא את התיאום. כך למשל, במאי 2020, על רקע קידום "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, החליט עבאס להקפיא את התיאום הביטחוני. הגם שההקפאה נמשכה חודשים ארוכים, היא לא הביאה לעלייה בהיקף הטרור.

לעומת זאת, בשנת 2022, כאשר חודש התיאום הביטחוני והוא פעל במלוא מרצו, נרצחו 31 בני אדם על ידי מחבלים פלסטינים. בכך הפכה שנת 2022 לשנה הקטלנית ביותר, מאז 2014-2015. גם אז, גל פיגועי הדריסה והסכינאות, שבמהלכם נרצחו עשרות ישראלים, לא נמנע על יד התיאום הביטחוני, שהיה אז, כביכול, במיטבו.    

ההיערכות לתרחיש "היפוך קנים"

תרחיש הבלהות שבו מנגנוני הביטחון של הרש"פ ובכללם הגוף המכונה על ידה "צבא מדינת פלסטין"  משילים מעליהם את מצג השווא של שיתוף הפעולה ומפנים את כלי נשקם נגד ישראל, מוכר במערכת הביטחון תחת הכותרת "היפוך קנים."

אין מדובר בחשש תיאורטי בלבד, אלא בתרחיש הנסמך על תקדים היסטורי כואב: מלחמת הטרור (האינתיפאדה השנייה) שיזם ערפאת, שבה פעילי המנגנונים היו חוד החנית במתקפות שהובילו להירצחם של למעלה מאלף ישראלים.

המונח "היפוך קנים" כשלעצמו מגלם חלק ניכר מהתפיסה השגויה בנוגע למנגנוני הביטחון של הרש”פ. הביטוי מניח, כהנחת יסוד, שכלי הנשק של אותם מנגנונים מופנים כיום כלפי המחבלים הפלסטינים ומשמשים מגן עבור ישראל,  וכי כדי לסטות ממצב זה יידרש מהלך מכוון של "היפוך קנים." המציאות, כידוע, שונה בתכלית.

למרות שהרש"פ מחויבת להילחם נגד גורמי הטרור הפלסטינים, ולמרות שקיבלה את כל האמצעים הדרושים לשם כך, למעט מקרים בודדים, היא מעולם לא עשתה כן. לגישת הרש"פ, מאז הקמתה, ה"משטרה הפלסטינית," שעל הקמתה סוכם בהסכמי אוסלו, לא הייתה אלא "סוס טרויאני" , כפי שהודה פייסל אל חוסייני, על מנת לבנות את הצבא של מדינת פלסטין המתהווה.

ועם זאת, מדי פעם לפעם, עולה דיווח על דיון הקשור לתרחיש "היפוך קנים," וזאת בדרך כלל, בדיוני וועדת החוץ והביטחון של כנסת.

דיון כזה התקיים בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, בדצמבר 2023. אז דווח[56] שראש הממשלה אמר ש"הסכם אוסלו הייתה אם כל חטאת. ההבדל בין חמאס לרשות הפלסטינית הוא רק שחמאס רוצה להשמיד אותנו כאן ועכשיו והרשות רוצה לעשות את זה בשלבים. אנחנו משתפים איתם פעולה נגד חמאס כשזה משרת את האינטרס שלהם ושלנו ועד גבול מסויים. החלטנו לפני מספר חודשים שאנחנו לא רוצים שהם יקרסו כדי שחמאס לא יעלה גם ביו"ש." ראש הממשלה נתניהו הוסיף, "תרחיש היפוך הקנים מוכר לנו והוא נמצא על השולחן. אנחנו דנים עליו."

בעקבות הדיון לא דווח על צעדים אופרטיביים.

דיון נוסף בועחו"ב התקיים בדצמבר 2024,[57] לאחר שתועדו חיילי צבא הרש"פ מחזיקים בנשקי רפ"ג.[58]

גם בעקבות דיון זה, לא דווח על צעדים אופרטיביים של הממשלה או של גורמי הביטחון.  

היקף הסכנה – 22  ק"מ

כאמור לעיל, בטבח השבעה באוקטובר חוליית המחבלים שהגיע לנקודה הכי רחוקה, הגיעה לעיר אופקים, המצויה 22 ק"מ מרצועת עזה. בעוד שבאזור עוטף עזה היקף האוכלוסייה הישראלית היה קטן יחסית, בשטח מסביב ליו"ש לכיוון צפון, מערב ודרום של 22 ק"מ מתגוררים מיליוני אזרחים.

כך למשל, פריצה לכיוון צפון מהעיר ג'נין מסכנת את תושבי עפולה, יוקנעם וערים אחרות, מסכן כ-340,000 אנשים לפי הערכות שונות, כפי שמוצג בתרשים הבא:

פריצה מהעיר טול כרם, לכיוון מערב, תאפשר פגיעה הן את יישובי קו התפר והן בערים גדולות, ותסכן כ-500,000 אזרחים לפי הערכות שונות, כפי שמוצג בתרשים הבא:

פריצה לכיוון מערב מהעיר קלקליה, עלול לשתק לחלוטין את כביש 6 ואת הנוסעים בו בשעות העומס, מספר היכול להגיע לעשרות אלפים במקרה של עומס תנועה רב. פריצה מן הגדר לכיוון זה עלולה לסכן מעל שנים וחצי מיליון אזרחים לפי הערכות שונות, כפי שמוצג בתרשים הבא:

פריצה מהאזור המרכז והדרומי של יו"ש, מסכנת, בין היתר, את תושבי ירושלים, מודיעין, בית שמש, קריית גת, באר שבע, וישובים רבים אחרים שבהם מתגוררים כשני מיליון  אזרחים לפי הערכות שונות, כפי שמוצג בתרשים הבא:

חשוב להדגיש, שהתרחיש שהוצג לפני הקוראים בדו"ח זה אינו לוקח בחשבון גם פעולה לכיוון פנים יו"ש, פעולה שיכולה לסכן עוד מאות אלפים רבים הנוסעים על הכבישים והגרים בישובים השונים. הסיבה לכך אינה התעלמות מאותו סיכון, אלא רצון להתמקד בפריצה מעבר ל"קו הירוק," כדרך פעולה אפשרית וסבירה.

סיכום, מסקנות והמלצות

מהפרת הסכמים לבניית צבא טרור

הנתונים המוצגים במחקר זה מציירים תמונה חד-משמעית של קריסה טוטאלית של הפיקוח הביטחוני על הרש"פ. מה שהוגדר בהסכמי אוסלו כ"כוח שיטור" מוגבל (30,000 איש לכל היותר), הפך ל"מפלצת צבאית" המונה כיום כ-70,000 חמושים – חריגה של כ-133% מהסדר הכוחות המקורי בכללותו, ולמעלה מ-50,000 חמושים ביו"ש בלבד, וכ-400% גדול יותר מסדר הכוחות שהיה אמור להיות ביו"ש (12,000 שוטרים בלבד).

גם בתחום האמל"ח, המציאות רחוקה מהסיכומים: במקום 4,000 רובים ביו"ש, המנגנונים מחזיקים כיום בעשרות אלפי נשקים, רכבים ממוגנים ואמצעים צבאיים כבדים (כולל RPG וטילי כתף שתועדו), המיועדים למלחמה בשטח בנוי ובלחימה נגד צבא סדיר, ולא למשימות שיטור אזרחיות.

בדומה לעבר, צבא הטרור שבנתה הרש"פ עתיד להפנות את נשקיהם כלפי אזרחי מדינת ישראל. בשל אופיו של הכוח, גודלו, ויכולותיו, פלישה צפונה, מערבה ודרומה, של אותו צבא טרור תסכן מיליוני אזרחים. ממדי ההרס וההרג, בתוך יישובי הקו הירוק, שייגרמו מאותה פלישה עלולים להיות גדולים, ובאופן משמעותי, אפילו בהשוואה לזוועות על של טבח השבעה באוקטובר.

כפי שנוכחנו להבין על בשרנו מאירועי טבח השבעה באוקטובר, אמירות מרגיעות מצד גורמי הביטחון והערכות אופטימיות של  גורמי המודיעין והשב"כ, אינן מבטיחות דבר. כלל בסיסי הוא הן במאבק בטרור והן במלחמה, שהאויב שם דגש מיוחד על אלמנט ההפתעה, ולא ניתן למנוע כל התקפה.   

מסקנות אופרטיביות

• כישלון הפיקוח הישראלי: העובדה שגורמי הביטחון בישראל אינם מסוגלים (או אינם מעוניינים) לספק נתונים על כמות הנשק שאושרה להעברה לרש"פ, מעידה על אובדן שליטה ומדיניות של "עצימת עיניים" מכוונת.

• קונספציית התיאום הביטחוני: מדינת ישראל שבויה בקונספציה לפיה חיזוק המנגנונים הוא אינטרס ישראלי למלחמה בחמאס. בפועל, המנגנונים משמשים "חממה" למחבלים (כפי שמעידים הנתונים על 12% מהאסירים הביטחוניים המגיעים משורותיהם) ומתאמנים למתווה של "היפוך קנים" – מתקפה משולבת על יישובי מרכז הארץ ויו"ש.

• איום ה-22 ק"מ: המרחק הזעום בין מרכזי האוכלוסייה של ישראל לבסיסי צבא הטרור של הרש"פ (14-22 ק"מ), הופך כל התלקחות פוטנציאלית לאיום קיומי מיידי על מיליוני אזרחים, במודל העולה על היקף וקטלניות טבח השבעה באוקטובר.

המלצות למקבלי ההחלטות

לאור חומרת האיום, על ממשלת ישראל לאמץ אסטרטגיה של "פירוק ופירוז" במקום "הכלה וחימוש":

• פירוז מיידי של אמל"ח התקפי: הפסקת כל אישור להעברת נשק, תחמושת או העברת רכבים ממוגנים לרש"פ. יש לדרוש מהרש"פ החזרה מיידית של אמל"ח שחורג מהסכמי אוסלו (כגון מקלעים כבדים, RPG ואמצעי חבלה).

• צמצום כוח האדם: התניית כל סיוע כלכלי או אזרחי לרש"פ בצמצום סדר הכוחות של המנגנונים לרמה המקורית המוסכמת (12,000 ביו"ש).

• פיקוח ושקיפות: הקמת מנגנון פיקוח ישראלי עצמאי (לא דרך הרש"פ) שיבצע ביקורות פתע במחסני האמל"ח ובבסיסי האימונים. חשיפה בפני הציבור ובפני הכנסת של כל הנתונים ההיסטוריים ביחס לאישורים שניתנו  להעברות של כלי נשק לידי הרש"פ.

• סגירת בסיסי אימונים של צבא הטרור: יש לדרוש מהרש"פ לסגור, ובאופן מיידי, כל מתקן, בסיס אימונים, או מוסד, שתפקידו להעביר "אימונים צבאיים".

• שינוי תפיסת ההגנה ביו"ש ובקו התפר: הערכות מבצעית של צה"ל לתרחיש "היפוך קנים" לא כחשש תיאורטי, אלא כאיום המרכזי. בניית מכשולים פיזיים ותוספת כוחות משמעותית בקו התפר, תוך הנחה שביום פקודה, מנגנוני הרש"פ יהיו האויב הראשון שיפתח באש.

• הפסקת אימונים זרים: מצד אחד, דרישה דיפלומטית תקיפה מארה"ב ומהאיחוד האירופי להתנות את משך האימונים שהם ממנים ומבצעים למנגנוני הביטחון של הרש"פ, בכך שהרש"פ מצמצמת את גודל של מנגנוני הביטחון לשיעורים שהוסכמו בהסכמי אוסלו. מצד שני, פעילות להעמדה לדין, ולמצוי מלוא חומרת העונש, עם כל אדם מקרב מנגנוני הביטחון של הרש"פ שעובר אימונים צבאיים בחו"ל, ובכלל זה פקיסטן.

לסיכום, המשך ההתעלמות מהתעצמות "צבא הטרור של הרש"פ" הוא הימור מסוכן על חיי מיליוני ישראלים. הכתובת נמצאת על הקיר, במרחק של פחות מ-22 ק"מ מלב המדינה. הסכנה היא ממשית וקרובה לוודאי. בכדי למנוע אסון גדול משמעותית מטבח השבעה באוקטובר, שומה עלינו לנקוט יוזמה ולהקדים תרופה לספירת הקורבנות.

נספח א'