טהרן מציגה תוכנית של שבעה ימים להשבת הביטחון למצר הורמוז, אך עדיין לא מפרסמת כיצד היא אמורה לעבוד. במקביל שר הנפט מתפטר, מיליארדי דולרים מתקשים להפוך לכסף נגיש, התרופות מתייקרות ומורים מספרים שהמשכורת נגמרת בתוך עשרה ימים. הפער בין היכולת להכריז לבין היכולת לבצע הופך לסיפור המרכזי של איראן.
התוכנית לפתיחת הורמוז עדיין מחכה לפרטים
איראן נכנסת ל-5 באוקטובר עם שני לוחות זמנים שונים. כלפי חוץ, שר החוץ עבאס עראקצ'י מציג מסלול של שבעה ימים להשבת הביטחון למצר הורמוז. כלפי פנים, המשרד שמופקד על מקור ההכנסה המרכזי של המדינה ועל אחת המערכות הרגישות ביותר בזמן המלחמה עובר לניהול זמני לאחר התפטרות שר הנפט.
עראקצ'י אישר כי המשלחת האיראנית הציגה בעצרת האו"ם יוזמה שאמורה, אם תתקבל ותבוצע, לאפשר בתוך שבעה ימים פתיחה של המצר או לפחות השבת ביטחון מספק לשיט בו. הוא עטף את ההצעה במסר מוכר: איראן רצינית בדיפלומטיה בדיוק כפי שהיא רצינית בהגנה על עצמה, ואם ארצות הברית תבחר שוב במסלול הצבאי, התגובה האיראנית תהיה קשה יותר.
עצם קיומה של תוכנית עם לוח זמנים הוא שינוי חשוב. הבעיה היא שאין עדיין תוכנית שאפשר לקרוא. לא פורסם מה אמור לקרות בכל אחד משבעת הימים, מי מבצע את הצעד הראשון, מי בודק אם ההתחייבויות מולאו, מה קורה עם הסנקציות ומה בכלל ייחשב "פתיחה" של הורמוז. כלומר, יש יוזמה איראנית, אבל אין עדיין הסכם.
העמימות הזאת יכולה דווקא לשרת את טהרן. היא מאפשרת לה לומר לציבור שהיא הציעה מוצא מן המשבר, בלי לפרט מראש אילו ויתורים תצטרך לעשות. היא גם נותנת לארצות הברית ולמתווכים אפשרות לבדוק את ההצעה בלי שאחד הצדדים ייראה כמי שכבר התקפל. וזה בדיוק הקושי סביב הורמוז: מבחינת איראן, המצר הוא גם בעיה שצריך לפתור וגם הנכס שממנו היא רוצה לקבל תמורה. כדי להחזיר ודאות לשיט, היא צריכה לוותר לפחות על חלק מאי-הוודאות שנותנת לה כרגע כוח מיקוח.
הספינות עוברות בהורמוז, הסיכון נשאר
השיח הממסדי באיראן כבר אינו מתעקש שהשאלה היא רק אם המצר פתוח או סגור. הטענה החדשה מתוחכמת יותר: גם כאשר מכליות עוברות, הן יכולות לעשות זאת תחת סיכון ביטחוני, זמני המתנה ארוכים יותר, עלויות ביטוח גבוהות ומגבלות תפעוליות. במילים אחרות, טהרן אינה חייבת לעצור כל ספינה כדי לגרום לעולם לשלם.
זה גם מסביר את תוכנית שבעת הימים. איראן למעשה מציעה למכור מחדש את הוודאות שהפכה בעצמה למשאב נדיר. אם כיום כל מעבר בהורמוז כרוך בסיכון ובחוסר יכולת לחזות מה יקרה, החזרת השגרה יכולה להפוך למטבע במשא ומתן.
אבל כאן נוצר הפרדוקס. ככל שאיראן מצליחה יותר להפוך את הורמוז לבלתי צפוי, כך גדל הלחץ על מדינות אחרות למצוא דרך להסתדר בלעדיו. המנוף האיראני עובד רק כל עוד העולם עדיין רוצה לשלם כדי להסיר אותו.
שר הנפט עוזב בעיצומו של המשבר
בתוך איראן, ההתפתחות הבולטת היא התפטרותו של שר הנפט מוחסן פאכנז'אד ומינויו של חמיד בורד לממלא מקום. ההסבר הרשמי הוא אישי. לשכת הנשיא מסרה כי פאכנז'אד כבר ביקש בעבר לפרוש, בקשתו נדחתה, והפעם פזשכיאן נענה להתעקשותו. לא פורסם מידע שמוכיח מחלוקת פוליטית, חקירה או הדחה, ולכן אין בסיס להציג את ההתפטרות כטיהור או כעונש על כישלון. אבל גם התפטרות "מסיבות אישיות" אינה מתרחשת בחלל ריק.
משרד הנפט נדרש עכשיו לעשות כמעט הכול בו זמנית: לשמור על היצוא, לשקם תשתיות שנפגעו, להתמודד עם סנקציות, להכין את משק האנרגיה לחורף ולנהל את אחד הקלפים המרכזיים של איראן מול העולם. חמיד בורד מגיע מתוך המערכת וכיהן בעבר כמנכ"ל חברת הנפט הלאומית, כך שהבחירה בו משדרת רציפות מקצועית. אבל היא אינה פותרת את השאלה הפשוטה יותר: מדוע שר מכהן ביקש שוב ושוב לעזוב דווקא כשהמשרד שלו נמצא בלב המשבר.
הסתירה התודעתית ברורה. בחוץ איראן מציגה את הנפט ואת הורמוז כמנופי כוח. בבית, המשרד שאמור להפעיל את המנופים האלה נכנס לניהול זמני.
הכנסות של 7.9 מיליארד דולר שקשה להשתמש בהן
הנתון הכלכלי הבולט של הבוקר מסביר היטב את אחת הבעיות העמוקות של הכלכלה האיראנית. לפי ממצאים שפורסמו בשם בית המשפט לביקורת חשבונות, יתרות של הכנסות יצוא בשווי כ-7.9 מיליארד דולר מוחזקות בחשבונות תיווך, נאמנות וכיסוי הקשורים ל-18 בנקים איראניים.
הכסף לא "נעלם", וגם אין בסיס לומר שהוא הוחרם. אבל הוא גם אינו פשוט מונח בחשבון שאפשר להשתמש בו מחר בבוקר כדי לקנות תרופות, חומרי גלם או ציוד. זו המציאות של מערכת מסחר שנבנתה תחת סנקציות. כדי למכור, איראן משתמשת במתווכים, חשבונות כיסוי ומנגנונים פיננסיים מורכבים. כל שכבה כזאת מאפשרת לעסקה להתקיים, אבל גם מוסיפה זמן, עלות וקושי בפיקוח.
מכאן גם הגבול של מחיר נפט גבוה. איראן יכולה למכור חבית במחיר מצוין ועדיין להתקשות להפוך את התמורה לכסף נזיל. הבעיה איננה כמה המדינה מכרה. השאלה היא כמה מן הכסף שהיא הרוויחה היא באמת יכולה להוציא.
התרופות והחלב מתייקרים
הפער הזה מופיע כמעט מיד במערכת הבריאות. מנכ"ל ארגון ביטוח הבריאות טען כי 85 טריליון תומאן שיועדו לתוכנית "דארויאר" עדיין לא הועברו לביטוחים. לדבריו, המקורות שהוקצו לתרופות נשחקו, תנודות המטבע דורשות מימון נוסף והמדינה נאלצת לאשר העלאות מחירים כדי למנוע פגיעה בתעשיית התרופות.
זה לא אומר שכל מבוטח כבר איבד כיסוי או שכל תרופה התייקרה באותו שיעור. אבל זה כן מראה איפה המערכת נתקעת: כסף מוקצה בתקציב, אך אינו מגיע בזמן לגוף שאמור לשלם. בסוף השרשרת הזאת עומד המטופל בבית המרקחת.
אותה בעיה מופיעה גם במוצר בסיסי הרבה יותר: חלב. נציג ענף המחלבות הזהיר כי העלייה בדולר מייקרת אריזות, חלקי חילוף וציוד כמעט מדי יום. במקביל, האפשרות לייצא אבקת חלב במחיר משתלם יותר מושכת חומר גלם החוצה, בזמן שהצרכן האיראני עצמו מצמצם קניות בגלל הירידה בכוח הקנייה.
כך נוצרת כלכלה כמעט אבסורדית: המדינה זקוקה ליצוא כדי להכניס כסף, אבל היצוא יכול להפוך את המוצר לפחות נגיש בתוך איראן. הסבסוד נועד להגן על התרופות, אבל הכסף מתעכב. מטבע זר קיים במאזנים, אך קשה להשתמש בו. בסוף, המשפחה האיראנית אינה קונה "מאזן תשלומים". היא קונה חלב ותרופות.
המורים מדברים על השכר, הממשלה מכחישה גל התפטרויות
אחד הסיפורים החזקים יותר מגיע דווקא ממערכת החינוך. בשבועות האחרונים הופצו ברשת סרטונים של מורים שמציגים מכתבי התפטרות או מספרים שאינם יכולים עוד להמשיך במקצוע. הממשלה דחתה את הטענה שמדובר בגל רחב ואף טענה שחלק מן האנשים שהופיעו בפרסומים כלל אינם מורים.
אבל לצד הסרטונים האנונימיים יש גם עדויות מזוהות. סומייה שהריסוונד, מורה לפיזיקה עם 26 שנות ותק, סיפרה ששכרה נטו עומד על כ-29 מיליון תומאן ושהוא נגמר בדרך כלל בתוך עשרת הימים הראשונים של החודש. לדבריה, אירוח של אדם אחד, שכלל בשר, פירות וכיבוד, עלה לה יותר מעשרה מיליון תומאן.
זו עדות אישית, לא מדגם ארצי. אי אפשר להסיק ממנה שכל המורים נמצאים בדיוק באותו מצב. אבל גם אי אפשר לבטל אותה כ"שמועה" כאשר מדובר באשת מקצוע מזוהה עם 26 שנות ותק.
שר החינוך טען קודם לכן שהסיפור על גל התפטרויות הוא חלק מ"מלחמה קוגניטיבית ותרבותית" נגד המשטר. ייתכן שחלק מהסרטונים אכן היו מטעים או מזויפים. הבעיה היא שהכחשה כללית אינה עונה לעדות של מורה אמיתית שמספרת שהמשכורת שלה מחזיקה עשרה ימים.
ופה נמצא ויכוח רחב יותר באיראן. כאשר אזרח מספר על שחיקה בשכר, המדינה שואלת קודם אם הקול שלו אותנטי ואם הוא קשור למבצע תודעתי. העיתונות הביקורתית שואלת שאלה אחרת: גם אם מדובר במקרה אחד, מה הוא מספר על החיים במדינה.
מסקנת הדסק: הציבור מחכה לראות מה ישתנה
זה אולי החיבור המדויק ביותר בין כל הסיפורים של הבוקר. כלפי העולם, איראן מדברת על תוכנית של שבעה ימים. בתוך איראן, מורה ותיקה מספרת שהמשכורת שלה מחזיקה עשרה.
טהרן יכולה להציג לוח זמנים להשבת הביטחון להורמוז, אבל עדיין אינה מפרסמת את שלבי התוכנית. היא יכולה למכור סחורות במיליארדי דולרים, אבל חלק מן התמורה נשאר במערכת פיננסית מסורבלת. היא יכולה להקצות תקציב לתרופות, אבל גוף הביטוח אומר שהכסף לא הגיע. היא יכולה להפעיל מאות אלפי כיתות, אבל מורה עם 26 שנות ותק שואלת כמה עוד היא יכולה להרשות לעצמה להישאר בהן.
התוכנית המדינית של עראקצ'י אינה חסרת משמעות. להפך, עצם הניסיון לשים שעון על היציאה מהמשבר מראה שטהרן מבינה שגם היא משלמת על חוסר ודאות ממושך. אבל כדי שהמהלך יצליח, היא תצטרך לעשות שני דברים שהרבה יותר קשים מהצהרה: להפוך מנוף ביטחוני להסדר שאפשר לבדוק, ולהפוך הכנסות על הנייר לשירותים שהאזרח באמת מרגיש.
התפטרות שר הנפט מוסיפה עוד מבחן אחד. חמיד בורד מכיר את המערכת ויכול לספק רציפות, אבל ניהול זמני אינו מדיניות.
בסופו של דבר, הציבור האיראני לא ישפוט את כוחה של המדינה לפי גובה פרמיית הביטוח של מכלית בהורמוז. הוא ישפוט אותה לפי המחיר בבית המרקחת, במכולת ובתלוש השכר. איראן עדיין מחזיקה מנופי לחץ משמעותיים. השאלה היא אם היא תצליח להפוך אותם לתוצאה לפני שהחברה שלה משלמת את המחיר מהר יותר מכפי שהדיפלומטיה מצליחה להוריד אותו.
