טהראן עוברת לניהול כלכלי של שעת חירום, בזמן שעיראק כבר מחפשת דרכים לעקוף את הורמוז, האינפלציה מכרסמת בשכר והדיון בתוך איראן מתחיל לעבור משאלה של כוח לשאלה אחרת: כמה זמן עוד אפשר להשתמש באותו מנוף לפני שהוא מתחיל לעבוד נגדך.
מערך כפול: חירום כלכלי וניהול הסיכון במצר
איראן פתחה את הבוקר עם שתי תמונות שמשלימות זו את זו. בזירה הפנימית, הממשלה הודיעה כי עברה ל"מערך כלכלי חדש" המותאם ל"תנאים מיוחדים". בזירה האזורית, השיח סביב מצר הורמוז מתחיל להיות מפוכח יותר. האיומים לא נעלמו, וגם לא הניסיון להשתמש במצר כמנוף לחץ, אבל לצד שפת הכוח מופיעה כעת שאלה שלא היתה בולטת באותה מידה לפני כמה שבועות: מה קורה אם משתמשים במנוף הזה יותר מדי זמן.
המעבר אינו נסיגה מהורמוז. להפך. טהראן עדיין מבקשת לשלוט ברמת הסיכון, בתנאי המעבר ובמחיר שהעולם משלם על חוסר היציבות. אבל הדיון מתחיל לעבור מהיגיון של "פתוח או סגור" לניהול סלקטיבי יותר של השיט. הבעיה היא שככל שהמצב נמשך, מדינות אחרות לומדות להסתגל אליו.
במקביל, ממשל טראמפ ממשיך לדבר בשפה של הכרעה. הנשיא האמריקאי אמר כי כבר קיבל החלטה בנוגע לאיראן והציג בפניה דרך "קלה" ודרך "קשה", מבלי לפרסם מה בדיוק החליט או מה נדרש מטהראן. מבחינת איראן, עצם העמימות מאפשרת למסגר את הדברים כאיום נוסף. מבחינת המערכת האזורית, היא משאירה את כולם לחכות לצעד הבא.
הורמוז: המנוף חזק כל עוד אפשר להחזיר אותו לאחור
אלג'יריה הציעה לתווך במשבר סביב מצר הורמוז, אך בשלב זה מדובר בנכונות מדינית בלבד. לא פורסם מנדט, לא פורסם מתווה ולא ידוע אם טהראן או וושינגטון קיבלו את ההצעה.
ההתפתחות המעניינת יותר הגיעה דווקא מעיראק. לפי דיווחים, שני מיליון חביות נפט הועברו למכלית ענק מחוץ למצר, במהלך שנועד לאפשר מסירה ותמחור מחוץ לאזור הסיכון. עיראק גם מתכננת לרכוש מכליות נוספות שיאפשרו לה להרחיב את המודל.
על פניו, זה פתרון לוגיסטי. בפועל, יש לו משמעות אסטרטגית. ככל שעיראק, מדינות המפרץ וחברות ספנות יתרגלו להעברת מטענים בין אוניות, לצינורות יבשתיים ולמרכזי מסירה מחוץ להורמוז, הערך של המצר כמנוף איראני עלול להיחלש.
האיום עדיין מסוכן. עצם האפשרות שאיראן תוכל לשבש מעבר של נפט וסחורות ממשיכה להשפיע על ביטוח, תמחור ושרשראות אספקה. אבל אם העולם מתחיל לבנות מסלול עוקף, חלק מהמחיר עובר בהדרגה מטהראן עצמה אל המעמד האסטרטגי של הורמוז.
גם בתוך השיח האיראני כבר מופיעה האזהרה הזו. פרשנויות המזוהות עם הממסד מתחילות לתאר את המצר כמרחב שאינו פתוח לחלוטין ואינו סגור לחלוטין, שבו כלי שיט ממשיכים לעבור בשקט, בעלויות גבוהות יותר ותחת סיכון. לצד ההכרה בכוח האיראני, מופיעה גם מסקנה לא נוחה: חסימה ממושכת מדי עלולה להאיץ בניית נתיבים חלופיים ולהרגיל את השוק לחיות בלעדיה.
כאן נמצא גבולו של המנוף. הוא יעיל כאשר הוא מדוד, הפיך וניתן להסרה בתמורה לוויתור מן הצד השני. כאשר משתמשים בו ללא הגבלת זמן, הוא הופך לתמריץ להשקיע בחלופות.
מי יעשה את הצעד הראשון
הדיון הזה מתחבר גם לשאלה הדיפלומטית המרכזית: מי יזוז ראשון. בתוך איראן מתחזק הרעיון של צעדים קטנים, הדדיים ומוגבלים בזמן. למשל, הפסקת לחימה והקלה במצור בתמורה לפתיחת הורמוז ולחידוש השיחות על הגרעין. זו אינה הצעת ממשלה רשמית, אבל עצם הופעתה בשיח הכלכלי והמדיני מצביעה על ניסיון לצאת ממעגל שבו כל צד דורש מהאחר לבצע את מלוא הוויתור לפני שהוא עצמו עושה דבר.
אותה בעיה קיימת גם בתיק הגרעין. בין הרעיונות שעלו נמצאת אפשרות שרוסיה תחזיק בחלק ממלאי האורניום המועשר של איראן, לצד חידוש הפיקוח של סבא"א. אלא שגם כאן השאלות האמיתיות מתחילות אחרי הכותרת: למי יהיה שייך החומר, האם יוחזר, מתי, באילו תנאים, ומה יקבלו הפקחים בתמורה.
אין כרגע מתווה מוסכם. אבל עצם המעבר לשיח על פעולות קטנות שניתנות למדידה ולביטול חשוב. במקום עסקה אחת שאמורה לפתור הכול, השאלה הופכת להיות האם אפשר לבנות אמון באמצעות צעד ראשון קטן.
במקביל נרשם גם סימן מצומצם של נורמליזציה: טיסות בין איראן לעיראק אמורות להתחדש. זה לא הסדר אזורי ולא פריצת דרך, אבל הוא כן מדגים שגם בתוך מצב של עימות אפשר להחזיר פעילות אזרחית כאשר קיים תיאום נקודתי.
"מערך כלכלי חדש", אבל הציבור עדיין מחכה לפרטים
בזירה הפנימית, הממשלה מאמצת יותר ויותר את השפה של ניהול חירום. בישיבת התיאום הכלכלית נבחנו שוק המטבע, התקציב, סחר החוץ ומלאי מוצרי היסוד, והוצגה חבילה בת שבעה סעיפים. הבעיה היא שהציבור עדיין לא יודע מהם אותם שבעה סעיפים.
לא פורסמו העלויות, לוח הזמנים או מקורות המימון. פזשכיאן אמר כי הממשלה אימצה מערך חדש לניהול "התנאים המיוחדים" וכי היריב ניסה לפגוע בעורקים החיוניים של המדינה. השפה עצמה מעניינת: מטבע, יבוא, תקציב ורווחה אינם מתוארים עוד רק ככלכלה, אלא כחלק מחזית.
הממשלה מאותתת בכך שהיא אינה מצפה לחזרה מהירה לשגרה. אבל מבחינת האזרח, "מערך חדש" אינו תשובה עד שמופיעים מספרים: מה יקרה למחיר המזון, לחשבון החשמל, לאשראי לעסקים ולשכר.
הפגיעה בתשתיות מסבירה חלק מהלחץ. לפי משרד הנפט, המלחמה הוציאה זמנית מכלל פעולה כושר הפקה של כ-230 מיליון מטרים מעוקבים של גז ביום. חלק מן היכולת כבר הוחזר, ושיקום מתקנים בדרום פארס נמשך לקראת החורף. אלה נתונים ממשלתיים, אבל גם אם מקבלים אותם כפי שהם, הם ממחישים את היקף הנזק שאיראן נדרשת לנהל.
כשהחירום מגיע לשכר, למזון ולמרפאה
המספרים הכלכליים מסבירים מדוע הכרזה על "מערך חדש" לבדה אינה מרגיעה את הציבור. לפי נתוני האינפלציה שפורסמו באיראן, האינפלציה השנתית הגיעה בספטמבר ל-68.4 אחוזים, והעלייה לעומת החודש המקביל בשנה הקודמת ל-83.8 אחוזים. במחירי המוצרים נרשמה עלייה חדה אף יותר.
עבור שכירים, זה לא נתון מאקרו. מזון, תרופות ומוצרי יום-יום אינם רכישות שאפשר לדחות עד שהמצב המדיני יתייצב. שכר הבסיס המזערי עומד על כ-16.6 מיליון תומאן, וכ-25 מיליון לאחר תוספות. במקביל, סל המחיה הרשמי כבר הוערך במרס בכ-42.9 מיליון תומאן. גם בלי לקבל את ההערכות הגבוהות יותר של נציגי העובדים, הפער ברור: השכר מתקשה לעמוד בקצב שבו החיים עצמם מתייקרים. Pasted text
גם נתוני משקי הבית מצביעים על אותה שחיקה. ההכנסה הריאלית של משפחות עירוניות ירדה, ההוצאה הריאלית הצטמצמה, ובכפרים חלק מהמשפחות נאלצו להגדיל הוצאות למרות ירידה בהכנסה. קצבאות והעברות ממשלתיות יכולות לבלום נפילה זמנית, אבל הן אינן מחליפות צמיחה, השקעה ותעסוקה.
הלחץ מגיע גם למערכת הבריאות. נציגי גמלאים מדווחים על השתתפות עצמית גבוהה, התייקרות תרופות וחובות של מערכת הביטוח לבתי חולים ולבתי מרקחת. לא מדובר באומדן ארצי מלא, אבל התמונה מוכרת: כשהמדינה מתקשה לממן את המערכת, חלק גדול יותר מהעלות עובר אל החולה.
ובינתיים, הזהב ממשיך לספק את מדד החרדה היומי. גרם זהב 18 קראט הוצג סביב 26.23 מיליון תומאן, ומטבע אמאמי סביב 270.85 מיליון. אלה אומדני שוק, לא שער רשמי, אבל הם מראים היכן הציבור מחפש הגנה כאשר הריאל והשכר מאבדים כוח קנייה.
חברה שמאורגנת מלמטה ומפוקחת מלמעלה
במקביל לניהול הכלכלי, המשטר ממשיך לבנות את מנגנוני החירום שלו גם ברמת השכונה. קמפיין "ג'אן-פדא" הודיע על הקמת 10,000 יחידות הצלה וסיוע שכונתיות.
על פניו, זו התארגנות אזרחית חיובית: צוותים מקומיים שיכולים לפעול בזמן אסונות, תקיפות או משברים. אבל הקמפיין קשור גם להכשרות ביטחוניות וליכולת להפעיל כוח אדם במסגרת לאומית. הגבול בין חוסן אזרחי למוכנות ביטחונית נעשה מטושטש יותר.
התמונה משתלבת היטב ב"מערך הכלכלי החדש". המדינה מבקשת שהממשלה, המשק והשכונה יתפקדו כחלק ממערכת חירום אחת. זה עשוי לשפר את יכולת התגובה בשעת משבר, אבל גם מעמיק את נוכחותם של מנגנונים מאורגנים ומפוקחים בחיי הקהילה.
מחוץ לתקשורת המורשית, התמונה קשה יותר. ארגון זכויות האדם הרנ"א דיווח כי לפחות 59 בני אדם הוצאו להורג במהלך ספטמבר, לצד מאות מעצרים הקשורים לביטוי דעות ועשרות מחאות עובדים. אלה נתוני ארגון זכויות אדם ואינם מאומתים במלואם מול מערכת המשפט האיראנית, ולכן צריך להתייחס אליהם בזהירות. עם זאת, כמעט היעדרם מסדר היום המקומי הוא בעצמו חלק מן הסיפור: בזמן שהמערכת מדברת על חוסן והתנדבות, מנגנון הענישה כמעט אינו זוכה לאותו מרחב תקשורתי.
הערכת מגמה: איראן זקוקה למנוף שאפשר להפסיק להפעיל
השיח האיראני של תחילת אוקטובר עדיין אינו מצביע על פריצת דרך מדינית. טראמפ מאיים בלי לפרסם את החלטתו. אלג'יריה מציעה תיווך בלי מתווה. בתוך איראן עולים רעיונות לצעדים הדדיים, אך הם עדיין אינם מדיניות רשמית. גם שאלת האורניום והפיקוח רחוקה מפתרון. אבל השאלה שהמערכת שואלת מתחילה להשתנות.
פחות עוסקים בעצם יכולתה של איראן לחסום, להרתיע ולגבות מחיר, ויותר במחיר המצטבר של המשך השימוש בכוח הזה. המהלך העיראקי להעביר נפט מחוץ להורמוז מעניק לאזהרה הזו ממד ממשי. נתיבים חלופיים אינם עוד רעיון תיאורטי לעתיד.
אותו עיקרון פועל בתוך איראן. הממשלה יכולה להכריז על מצב חירום כלכלי, אבל בסופו של דבר הציבור ירצה לראות את שבעת הסעיפים, את מקור הכסף ואת ההשפעה שלהם על המזון, התרופות, האנרגיה והשכר. אינפלציה של יותר מ-80 אחוזים לעומת השנה הקודמת אינה נבלמת באמצעות שינוי במינוח.
איראן מבקשת להפוך את הסיכון שהיא מייצרת כלפי חוץ להקלה שאפשר לחלק פנימה. אלא שמנוף מדיני שוחק את עצמו כאשר העולם מתחיל לבנות מסלול עוקף, ומדיניות כלכלית שוחקת את אמון הציבור כאשר היא מוצגת כתוכנית ללא מספרים. השאלה המרכזית כעת אינה אם טהראן יכולה להמשיך להחזיק מעמד. היא אם היא יודעת מתי להפוך את העמידה לתוצאה.
