המועצה לדרום לבנון (Majlis al-Janoub) היא דוגמה בולטת לאופן שבו המערכת העדתית-מדינתית של לבנון הפכה לצינור פיננסי עבור קבוצות פוליטיות וצבאיות מסוימות.

המועצה הוקמה בשנת 1970, בתקופת נשיאותו של שארל חלו (Charles Helou) וראש הממשלה רשיד כראמי (Rachid Karami). הקמתה הייתה תגובה ישירה להסלמה במתיחות לאורך הגבול. בסוף שנות ה־60 חדרו מחבלים פלסטינים לדרום לבנון, עד שהאזור זכה לכינוי "פתחלנד" (Fatahland). כתוצאה מכך החל הדרום לסבול מתקיפות תגמול תכופות של צה"ל. האוכלוסייה השיעית בדרום הייתה זו שסבלה יותר מכל מחוסר היציבות, ודרשה מהמדינה להעניק לה הגנה וסיוע כספי. בעקבות זאת החליטה הממשלה להקים קרן ציבורית ייעודית ואוטונומית.

מבחינה חוקית, המועצה היא מוסד ציבורי הכפוף ישירות לנשיאות מועצת השרים. היא הוקמה כדי לעקוף את הבירוקרטיה האיטית של משרדי הממשלה ולאפשר העברת סיוע מהירה לדרום. בין סמכויותיה: הענקת פיצויים מיידיים לאזרחים שנפגעו בגופם או שרכושם ניזוק בעקבות פעולות צבאיות ישראליות; מימון סיוע חירום ושיקום – לרבות בניית בתים, בתי ספר, כבישים ורשתות מים מחדש; וכן ביצוע פרויקטי תשתית ארוכי טווח במחוזות הגבול הדרומיים שהוזנחו במשך שנים.

למרות שמדובר באופן רשמי בגוף מדינתי המתוקצב מקופת האוצר הלבנונית, מאז סיום מלחמת האזרחים בשנת 1990 נשלטה המועצה באופן מלא בידי יו"ר הפרלמנט נביה ברי ותנועת אמל שבראשותו. במסגרת השיטה העדתית שנקבעה בהסכם טאיף (1990), מוסדות ציבור הפכו בפועל לנחלות פוליטיות של מנהיגי העדות ומפקדי המיליציות לשעבר. המועצה לדרום לבנון הפכה ל"מכונת המזומנים" המרכזית של אמל ולכלי העיקרי שלה לחלוקת טובות הנאה פוליטיות.

במשך עשרות שנים עומד בראש המועצה כאבלאן כאבלאן (Kabalan Kabalan), איש עסקים בעל הון של מיליארדים, בכיר בתנועת אמל וחבר פרלמנט המייצג את אזור הבקאע, המקורב לנביה ברי. באמצעותו קובעת המועצה מי יקבל חוזי בנייה, אילו כפרים יזכו להשקעות בתשתיות ומי יהיה זכאי למענקים כספיים. שליטה זו מאפשרת לאמל לשמר בסיס בוחרים נאמן במיוחד בדרום, באמצעות משאבים הממומנים מכספי המדינה.

במהלך מלחמת האזרחים בשנות ה־80 ניהלו אמל וחזבאללה מלחמה עקובה מדם על הנהגת הקהילה השיעית, מלחמה שכונתה "מלחמת האחים". באותה תקופה שימשה המועצה לדרום לבנון את אמל ככלי להתמודדות עם מערך השירותים החברתיים של חזבאללה, שמומן בידי איראן, באמצעות מתן סיוע חלופי במימון המדינה. אולם לאחר שהבינו כי אף אחד מהצדדים אינו מסוגל לחסל את השני, יצרו השניים ברית פוליטית הדוקה. במסגרת הסכם זה נקבעה חלוקת עבודה: חזבאללה שולט בעימות הצבאי ובמערך הביטחוני, בעוד אמל אחראית להשתלטות על מוסדות המדינה ולחלוקת משאביה.

באמצעות הברית הזו, חזבאללה נשען על שליטתה של אמל במועצה כדי לממן את תשתית העימות שלו:

• מימון תשלומי "שהידים": חזבאללה עושה שימוש במועצה, הנשלטת בידי אמל, כדי להבטיח פיצוי מדינתי בסך 20 אלף דולר עבור כל הרוג למשפחות לוחמיו, ובכך מגן על משאביו הכספיים שלו.
• שיקום נזקי מלחמה: כאשר פעולות צבאיות הורסות כפרים או צירי לוגיסטיקה בדרום, המועצה משמשת למעשה כ"פנקס הצ'קים" של המדינה לצורך שיקום התשתיות. פרויקטים אלה תומכים באופן בלתי נמנע באותם יישובים ובאותן רשתות שבהם חזבאללה מאחסן ומפעיל אמצעי לחימה טקטיים.

באמצעות פעילותו תחת מעטפתו המנהלית של נביה ברי, חזבאללה נהנה מהיתרונות הכספיים והמבניים של קרן מדינתית בשווי מיליוני דולרים, תוך שהוא שומר על יכולת מלאה להכחיש כל מעורבות ישירה בפני ביקורות מנהליות. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, מדינת לבנון היא זו שמשלמת פיצויים עבור כל לוחם חזבאללה שנהרג בעימות עם ישראל (ובעבר גם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה) – אותו חזבאללה שהמדינה מנסה כיום לשכנע להתפרק מנשקו.

מנקודת מבט זו ניתן להבין את תשובתו של מפקד צבא לבנון, רודולף הייכל (Rudolph Heykal), לשאלתו של הסנאטור לשעבר לינדזי גרהאם, כאשר אמר כי בהקשר הלבנוני חזבאללה אינו נחשב לארגון טרור.

אין להתעלם גם מהאופן שבו מתבצע הטיפול בלוחם פצוע או במשפחתו של "שהיד". כאשר לוחמי חזבאללה נפצעים, או כאשר בני משפחותיהם זקוקים לטיפולים רפואיים מורכבים, הם מופנים כמעט באופן בלעדי למערכת הבריאות הפרטית של חזבאללה. מערכת זו מנוהלת בידי אגודת הבריאות האסלאמית (Al-Haya al-Sihhiyah al-Islamiyah) וכוללת מרכזים רפואיים גדולים, ובהם בית החולים אל-רסול אל-אעזם (Al-Rasoul al-A'zam) שבפרברי הדרום של ביירות.

מבחינת הלוחם או בני משפחתו, הטיפול ניתן ללא כל עלות. הוא מתבצע במסגרת קרן השהידים או קרן הפצועים של חזבאללה, המבטיחות כיסוי מלא של ההוצאות. כאן באה לידי ביטוי ההשתלטות הפוליטית על משרד הבריאות הלבנוני.

במשך שנים הקפיד חזבאללה להציב בראש משרד הבריאות את אנשיו או בעלי בריתו הפוליטיים הקרובים. תחת הנהגתם הרחיב המשרד את הסכמי המימון ואת תקרות התקצוב (saqf mali) דווקא עבור בתי חולים המזוהים עם חזבאללה. בכל פעם שהעימותים מסלימים, משרד הבריאות מפרסם הנחיות רשמיות שלפיהן כל פצועי המלחמה יטופלו במלואם על חשבון המדינה הלבנונית.

מציאות זו תואמת את ההערכה שלפיה חזבאללה הוא שמנהל את בתי החולים, בעוד שמשלמי המסים בלבנון הם שנושאים בעלויות. קרן השהידים וקרן הפצועים פועלות כמתווכות מנהליות, ומבטיחות למשפחות גישה מהירה, איכותית וחינמית לטיפול. אולם התשלומים בפועל עבור ניתוחים מורכבים, תרופות וטיפולים ממושכים מועברים מקופת המדינה באמצעות תקציבי משרד הבריאות.

כך מצליח חזבאללה להגשים את יעדו הפוליטי המרכזי: להצטייר בעיני בסיס התמיכה שלו כספק שירותים נדיב ואחראי, תוך שהוא מונע ממשאביו הכספיים שלו, ומהסיוע האיראני, להישחק בשל הוצאות רפואיות עצומות. במקביל הוא כופה על המדינה הלבנונית, המצויה בפשיטת רגל, לסבסד את העלויות הרפואיות של מלחמה פרטית.

בסופו של דבר, ממשלת לבנון נראית כבדיחה עצובה: אותה ממשלה שמנסה להשתחרר מזרועותיו של "התמנון" החונקות אותה, היא גם זו שמשלמת פיצויים ללוחמי חזבאללה שנהרגים במלחמה נגד ישראל, ונושאת בעלויות הטיפול הרפואי של אותו ארגון ממש, המבקש להפיל את המשטר הלבנוני.