הסכם המסגרת התלת-צדדי, שנחתם ב-26 ביוני 2026 בוושינגטון הבירה, קובע תהליך מדורג לסיום מצב המלחמה ותיאום נסיגה צבאית ישראלית לצד פירוק נשק של קבוצות חמושות שאינן מדינתיות. במונחים מעשיים, המשמעות היא פירוק חיזבאללה בסופו של דבר, אף על פי שהארגון אינו מוזכר בשמו. אין ספק שההסכם הוא הישג דיפלומטי משמעותי. עם זאת, הקיימות שלה בעולם האמיתי מתמודדת עם אתגר מיידי ופוטנציאלי קיומי.
הניגוד בין האופטימיות הטקסית בוושינגטון לבין המציאות הצבאית בשטח מדגיש את ההימור הגבוה שננקט על ידי כל הצדדים. המצב הפך למתוח עוד יותר כאשר חיזבאללה דחה במהירות את ההסכם, ואחריו מספר פלגים פוליטיים לבנוניים שהכריזו על התנגדות והזהירו מפני חידוש סכסוך פנימי. האזהרה החריפה ביותר הגיעה מנביה ברי, יו"ר הפרלמנט ומנהיג עמל, המיליציה השיעית השנייה בגודלה בלבנון, שהכריז שלבנון נמצאת כעת על סף מלחמת אזרחים.
החולשה הבסיסית של המסגרת היא שזו מסתמכת על תהליך רציף שהיעד העיקרי שלה, חיזבאללה, כבר דחה. דקות לאחר טקס החתימה, חבר הפרלמנט של חזבאללה חסן פדלאללה דחה את ההסכם, והכריז כי הארגון יתנגד ליישומו ו"יתחזק חזק יותר בנשקיו." למעשה, ההסכם מחייב את ממשלת לבנון לאכוף מדיניות נגד ארגון חמוש היטב המושרש עמוק בתוך המדינה הלבנונית עצמה. על פי ההסכם, ישראל תסיג את כוחותיה מאזור הביטחון הדרומי רק לאחר שכוחות הביטחון הלבנוניים (LAF) יאשרו כי חזבאללה וקבוצות חמושות לא-מדינתיות אחרות פורקו מנשקם ושהתשתיות הצבאיות שלהם פורקו.
הנשיא ג'וזף עאון, ראש הממשלה נוואף סלאם ובעלי בריתם הפוליטיים מבינים היטב את הסיכונים. בעוד שהם שואפים להשיב את הסמכות הריבונית של המדינה כפי שנדמה בהסכם, הם חסרים הן את היכולת הצבאית והן את ההון הפוליטי הדרוש לכפות אותה מבלי לסכן קריסה לאומית. האזהרות שההסכם עלול להצית מלחמת אזרחים משקפות את האיזון העדתי השברירי של לבנון. כדי שצבא ליברללה יישם את סעיף 4 בהסכם, המונופול הבלעדי של המדינה על השימוש בכוח, ויפרק את התשתית הצבאית של חיזבאללה, ידרוש ממנה לעימות פנימי ישיר ומדמם. פקודה לצבא לנטרל בכוח את חיזבאללה עלול לפצל את שורותיו לפי קווים עדתיים, בדיוק הדינמיקה שהציתה את מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975.
נוכח מה שחיזבאללה רואה ככישלון אסטרטגי משפיל, כל הגשרים בין הנשיא עאון ל"צמד השיעי", חזבאללה ואמל, נראים כמנותקים. חזבאללה צפוי לשאוף תחילה להפיל את הממשלה על ידי כפיית שרים שיעים להתפטר. במקביל, היא עשויה להגביר את ההתקפות נגד כוחות ישראליים הפועלים באזור הביטחון הדרומי, ואולי אף מעבר לכך, בניסיון לעורר תגובה צבאית ישראלית רחבת היקף. הסלמה כזו עלולה ללחוץ על וושינגטון לרסן את ישראל מחשש שהלחימה הרחבה יותר תסכן את מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן, ובסופו של דבר תכריח את ישראל לסגת מעמדותיה הנוכחיות בדרום לבנון.
כפי שציין מזכיר המדינה מרקו רוביו, הסכם וושינגטון מייצג "את תחילת ההתחלה." הוא מציג חזון אידיאלי לאחר המלחמה אך אינו מספק מנגנון אמין ליישום שמונע את טביעת לבנון לסכסוך פנימי. אלא אם כן הקהילה הבינלאומית תמצא דרך לנטרל את הווטו הפוליטי והצבאי של חיזבאללה מבלי לפצל את המדינה הלבנונית, סביר להניח ש-14 הנקודות בהסכם יישארו תכנית דיפלומטית ולא מציאות מבצעית.
