יום אחרי יום השנה לג׳ינה אמיני, פעילים מדווחים על שביתה ב-13 ערים; המשטר מציג 31 מיליון מתנדבים, אלף גדודים והסלמה בהורמוז. בין חנויות סגורות בכורדיסטן לבין תרגיל המוני בטהרן, מתחדד המאבק על השאלה מי באמת מייצג את הרחוב האיראני.
שתי תמונות של הרחוב האיראני
הבוקר מציגה איראן שתי תמונות מנוגדות של הרחוב. מצד אחד, דיווחי פעילים על סוחרים ובעלי חנויות ששבתו ב-13 ערים, בעיקר באזורי הכורדים, לציון ארבע שנים למותה של ג׳ינה מהסא אמיני. מצד אחר, כמעט שתיקה מוחלטת של התקשורת האיראנית המורשית סביב השביתה וסביב יום השנה, ובמקומם הבלטה של הלילה ה-200 לעצרות התמיכה במדינה.
הפער הזה אינו רק בין תעמולה לאופוזיציה. הוא משקף מאבק עמוק יותר על השאלה מי רשאי לייצג את החברה האיראנית. השביתה, אם היקפה המדווח נכון, משתמשת בהיעדרות: חנויות סגורות, רחובות שקטים, סירוב להשתתף בשגרה. הממסד משיב בנוכחות: עצרות מצולמות, רישום שמי, הכשרות ביטחוניות ונתוני השתתפות עצומים שאינם מלווים בביקורת חיצונית.
יום לאחר יום השנה לאמיני, המשטר אינו מסתפק עוד במחיקת המחאה מן הכותרות. הוא בונה מולה מודל חלופי של אזרחות: ציבור נאמן, רשום, ממוין ומוכן להתגייס.
מ-31 מיליון שמות לאלף גדודים
דובר קמפיין "ג׳אן-פדא", סאסאן זארע, הודיע כי בקמפיין השתתפו כ-31 מיליון בני אדם. לדבריו, 26 אחוזים מהם הביעו נכונות לפעילות צבאית וביטחונית, 20 אחוזים לסיוע והצלה, 20 אחוזים לשירותים חברתיים, 17 אחוזים לפעילות תרבותית ותקשורתית ו-13 אחוזים לתמיכה כספית מתמשכת.
החלק החשוב יותר בהודעה אינו המספר עצמו. הנתון של 31 מיליון משתתפים כבר פורסם בעבר, ולכן אין כאן בהכרח זינוק חדש בהצטרפות. החידוש הוא הניסיון להפוך מאגר הצהרות ישן למסגרות בעלות משימה, שרשרת ארגונית והכשרה. זארע הודיע על הקמת אלף גדודים, בתיאום עם הכוחות המזוינים, שיקבלו הכשרה בתחומי ביטחון ציבורי, תצפית מודיעינית, רחפנים זעירים ומערכות הנישאות על הכתף.
גם הטענה שמכסת אלף הגדודים התמלאה בתוך פחות ממאה דקות נשענת על נתוני המארגנים בלבד. לא פורסמו טופסי הרשמה, הגדרות חברות או ביקורת עצמאית. ובכל זאת, עצם המסגור חשוב: קמפיין שהחל כאמצעי להצגת סולידריות בזמן מלחמה מקבל כעת תכונות של מאגר כוח אדם חצי-צבאי.
ליום שישי מתוכנן בטהרן תרגיל של 313 אלף "ג׳אן-פדאיאן". הסדרי התנועה שפורסמו לאורך צירי דמאוונד, אנקלאב ואזאדי מאשרים היערכות רשמית לאירוע גדול, אך אינם מאשרים מראש את מספר המשתתפים שיגיעו בפועל.
כאן נמצא החידוש הפוליטי. מבחינת המשטר, מדובר בגשר בין לגיטימציה חברתית לביטחון פנים. מבחינת הציבור, השאלה היא האם ההתנדבות תישאר באמת וולונטרית, ומה יקרה כאשר מקום עבודה, רשות מקומית או מוסד לימודים יתחילו למדוד השתתפות.
השביתה שהעיתונות המקומית לא ראתה
מנגד, הרנ״א דיווחה כי בעלי עסקים שבתו בסננדג׳, סאקז, מהאבאד, באנה, דיבאנדרה, פיראנשהר, בוכאן, אושנוויה, קורווה, מריוואן, אורמיה, כרמאנשאה וכאמיאראן. האתר צירף סרטונים המתיימרים לתעד רחובות וחנויות סגורות בכמה מן הערים, וטען שכוחות הביטחון חסמו את הדרכים לבית העלמין אייצ׳י ומנעו ממשפחת אמיני ומאזרחים להגיע לקברה.
התיעוד מחזק את ההערכה שהתקיימו השבתות מקומיות, אך אינו מאפשר לאמת באופן עצמאי את היקפן בכל 13 הערים, את שיעור ההשתתפות או את מניעיו של כל בעל עסק. חלק מן המידע מבוסס על דיווחי כורדפא, ולא נמצא אישור של רשות איראנית, גוף מסחרי מקומי או כלי תקשורת מורשה. לכן נכון לתאר זאת כדיווח פעילים המגובה בחומר חזותי חלקי, לא כשביתה ארצית מאומתת.
הנגאו דיווח גם כי אחמד חאג׳יפור נעצר באושנוויה בידי אנשי מודיעין משמרות המהפכה והועבר למקום לא ידוע. גם לדיווח זה לא נמצא אישור רשמי או בלתי תלוי נגיש.
השתיקה המקומית חשובה לא פחות מן האירועים עצמם. כלי התקשורת המורשים אינם מתווכחים עם גרסת הפעילים ואינם מציגים גרסה נגדית על היקף המסחר. הם פשוט מעבירים את סדר היום למרחב אחר: 200 לילות של נאמנות, אלף גדודים ותרגיל של מאות אלפים. כך נוצרים שני מרחבים מקבילים, אחד שבו זכר אמיני עדיין מסוגל לסגור שווקים, ואחר שבו הרחוב מוצג
גם בתוך הממסד מזהירים מפני נוכחות מלאכותית
דובר משרד החוץ אסמאעיל בקאאי פרסם מסר המפאר את הלילה ה-200 של עצרות הרחוב. עצם קיומן של עצרות מתמשכות מתועד היטב, אך לא פורסמו נתוני נוכחות שמאפשרים לראות בהן מדגם של החברה האיראנית.
אפילו בתוך העיתונות התומכת בהמשך העצרות נשמעת הסתייגות. מאמר שפורסם מחדש בח׳בר אונליין הזהיר מפני שחיקה, פגיעה בפרנסת סוחרים, רעש והפיכת האירועים לטקס מכני. הוא התריע במיוחד מפני מכסות השתתפות, תחרות בין ארגונים על מילוי תמונת המצלמה והישענות על הוראות ממשלתיות.
גם פעיל תקשורת שמרני, מוחמד מוהאג׳רי, הזהיר כי בכמה מן ההתכנסויות נעשה שימוש בהשפלות נגד בכירים פוליטיים, לעיתים בהובלת אנשי דת ומדקלמי קינות. לדבריו, התנהלות כזאת פוגעת באמון הציבור ובמעמד הדת.
אלה אינם קולות אופוזיציוניים. הביקורת שלהם נועדה לשמר את ההתגייסות, לא לפרק אותה. אבל היא חושפת את החולשה המרכזית של הפרויקט: ככל שהמדינה מנסה להפוך נוכחות אזרחית למדידה וממושמעת, כך גובר החשש שהנוכחות תאבד את ערכה כהוכחה לתמיכה אותנטית.
בהורמוז, הכותרת מקדימה את האימות
במקביל למאבק על הרחוב, הזירה הימית ממשיכה לספק חומר לתודעה האיראנית. דיווח באיראן טען כי פוקס ניוז "אישרה" פגיעה בכלי שיט אמריקאי בקרבת מצר הורמוז. בגוף הידיעה התמונה מצומצמת יותר: שני מקורות ללא שם טענו שכלי שיט שעליו שהו אנשי צוות אמריקאים הותקף בכטב"מים ובטיל, וכי כמה אנשים נפגעו קל או שאפו עשן.
לא נמסרו שם כלי השיט, הדגל, הבעלים, מיקומו המדויק או אופי ההתקשרות עם ארצות הברית. גם דיווח מקצועי בתחום הימי נשען על אותם מקורות ואינו מהווה אימות נפרד. עד שעת הסגירה לא נמצא אישור פומבי תואם של פיקוד המרכז האמריקאי.
האירוע עשוי להתברר כאישור חלקי לטענות איראניות על פגיעה בכלי שיט, אך לפי החומר הזמין ניתן לאמת רק שפורסם דיווח אמריקאי המיוחס לשני מקורות. המעבר בכותרת האיראנית מן המילה "דיווח" ל"אישור" הוא חלק מן המאבק התודעתי: כל פרט חיצוני הופך במהירות לראיה לכך שטהרן שולטת בקצב האירועים במצר.
סין מספקת מטרייה מדינית, לא המחאה פתוחה
שר החוץ עבאס עראקצ׳י סיכם את ביקורו בסין כמוצלח וטען שהחלטות המתקבלות כעת ישפיעו על המאזן האסטרטגי העתידי באזור. הוא הדגיש את השותפות האסטרטגית ואת ארבעת עקרונות השלום שהציג נשיא סין.
ההודעה הסינית הרשמית היתה זהירה יותר. היא הביעה התנגדות לשימוש בכוח, הבטיחה המשך תיאום עם איראן וקראה לבניית ארכיטקטורת ביטחון אזורית משותפת, כוללת ובת-קיימא. היא לא העניקה גיבוי מפורש לכל צעדי איראן בהורמוז, ולא אימצה את טענת טהרן לזכות לקבוע חד-צדדית את תנאי המעבר.
סין מעניקה לאיראן משקל מדיני חשוב מול ארצות הברית ובמוסדות הבינלאומיים. עם זאת, האינטרס הסיני כולל גם יציבות אנרגטית, מסחר רציף והימנעות מהסלמה. טהרן מדגישה את ה"שותפות"; בייג׳ינג מדגישה את ה"יציבות". ככל שהעימות בהורמוז נמשך, הפער בין שני המונחים עשוי להתגלות כמשמעותי.
הכיס האיראני: דולר רשמי חדש, זהב ישן וסיוע מוגבל
בזירה הכלכלית נפתחה ההרשמה לקרן הדולרית הראשונה בשוק ההון האיראני, "מאנא מלת". לפי הדיווח, יוצעו 990 אלף יחידות במחיר עשרה דולרים ליחידה, ברכישה מזערית של מאה דולר ובאמצעות חשבון מטבע בבנק מלת. הכספים יישארו חסומים עד לקבלת רישיון הפעילות.
המהלך אינו מבטל את הדולריזציה של החיסכון. הוא מנסה להעביר אותה מן הארון הביתי אל מערכת מפוקחת. המדינה מכירה בכך שהציבור רוצה לשמר ערך במטבע זר, ומציעה לו לעשות זאת דרך מוסד שביכולתו להפנות את הכסף למיזמים יצואניים.
אותו היגיון הופעל קודם גם בניירות הצמודים לזהב. הבוקר הוצג גרם זהב 18 קראט בכ-23.5 מיליון תומאן, ומטבע אמאמי בכ-235 מיליון תומאן. אלה נתוני שוק מאוגדים ללא מתודולוגיית דגימה מלאה, ולכן יש לראות בהם אומדן ולא מחיר רשמי.
במקביל הועבר תשלום המזומן החודשי לכ-28.2 מיליון בני אדם בשלושת עשירוני ההכנסה הנמוכים. המספר הגדול מדגים את היקף התלות ברשת התמיכה הממשלתית; הקרן הדולרית מדגימה את חיפוש ההגנה בקרב מי שמחזיקים מטבע זר. שתי המדיניות פונות לשכבות שונות, אך נובעות מאותה בעיה: חוסר היכולת של הריאל לבדו להעניק למשקי הבית תחושת יציבות.
הערכת מגמה: מן הרחוב הסמלי למדינה המגייסת
יום השנה לאמיני לא נעלם מאיראן; הוא נדחק אל מחוץ למערכת המידע המורשית. השביתה המדווחת מלמדת שהזיכרון עדיין מסוגל לייצר פעולה קולקטיבית, לפחות בחלק מן הערים הכורדיות. העדר אימות בלתי תלוי מחייב זהירות לגבי ההיקף, אך השתיקה המקומית אינה מפריכה את הדיווח. היא ממחישה את גבולות הדיון.
תגובת המשטר רחבה יותר מצנזורה. הוא מציב מול החנות הסגורה עצרת מצולמת; מול קריאת השביתה מאגר של 31 מיליון שמות; מול זיכרון המחאה אלף גדודים ותרגיל של 313 אלף איש. זוהי תנועה ממדידת נאמנות לארגונה המבצעי.
עם זאת, המספרים עצמם עדיין אינם מוכיחים יכולת. רק התרגיל ביום שישי יאפשר לבחון כמה מתוך 313 אלף המשתתפים המוצהרים אכן יגיעו, ורק לאורך זמן יתברר אם אלף הגדודים הם מערך פעיל או מסגרת תעמולתית. אזהרות מתוך המחנה הממסדי מפני מכסות, כפייה ושחיקה מלמדות שגם תומכי הפרויקט מבינים את הסיכון.
המשטר האיראני מנסה להפוך מלחמה חיצונית למנגנון חדש של לגיטימציה פנימית. הצלחתו לא תימדד רק במספר הכבישים שייסגרו בטהרן, אלא ביכולתו לשכנע שהנוכחות ברחוב היא בחירה. כל עוד חנויות נסגרות לזכר אמיני והעיתונות אינה יכולה אפילו לדווח על כך, שאלת ההסכמה הציבורית נותרת פתוחה.
