איראן ביקשה להפוך את הישגיה במצר הורמוז למנוף מדיני ולהציג את עצמה ככוח שאי אפשר לעקוף בעיצוב הסדר האזורי החדש. אלא שדחיית הפסגה בעומאן, בעקבות דרישות לשינויים מצד מדינות המפרץ, חשפה את גבולות ההשפעה של טהראן: שכנותיה מוכנות לדבר איתה, אך אינן מוכנות לקבל מנגנון שבו איראן מכתיבה לבדה את כללי השיט. במקביל, המשך הפגיעות בכלי שיט, הסנקציות על ערוצי הכסף דרך טורקיה והלחץ הגובר על משקי הבית באיראן מבהירים כי גם בזירה האזורית וגם מבית, טהראן עדיין רחוקה מהישג יציב.
הפסגה שלא התקיימה חשפה את גבולות המנוף האיראני
פגישת שרי החוץ שנועדה להתקיים בסלאלה ב-14 בספטמבר היתה אמורה להיות הרגע שבו ההסדר שגיבשו איראן ועומאן סביב מצר הורמוז מקבל הכרה אזורית. בטהראן כבר החלו להציג את המפגש כהוכחה לכך שמדינות ערב הבינו כי אי אפשר לנהל את המפרץ בלי לקבל את מקומה המרכזי של איראן.
אלא שהפגישה נדחתה.
שר החוץ העומאני בדר אל-בוסעידי הודיע כי "לטובת הקונצנזוס, הפגישה האזורית שנקבעה למחר בסלאלה נדחתה". הוא הוסיף שעומאן נותרת מחויבת לדיאלוג שתומך ביציבות ובשיתוף פעולה ארוך טווח. משרד החוץ האיראני אישר שההחלטה התקבלה לבקשת כמה ממדינות האזור, אך לא פורסם מועד חלופי.
הניסוח הדיפלומטי אינו מסתיר את המחלוקת. איראן ועומאן רצו להביא את שרי החוץ לשולחן לאחר שכבר גיבשו ביניהן עקרונות למסדרון שיט, לפינוי מוקשים ולניהול התנועה. חלק ממדינות המפרץ ראו בכך ניסיון להעמיד אותן בפני עובדה מוגמרת. סעודיה, למשל, ביקשה תיקונים להסכם מחשש שהכללים החדשים ישפיעו לאורך זמן על כל חברות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ.
בחריין הציגה את ההתנגדות הברורה ביותר. היא הודיעה שלא תשתתף במפגש עם איראן לפני חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, ודרשה שכל מנגנון חדש יתבסס על אמנת האו"ם למשפט הים, יאושר בידי ארגון הימאות הבינלאומי ויבטיח מעבר לכל כלי השיט "ללא אפליה, אגרות או היתרים".
זו אינה מחלוקת טכנית על רוחב המסדרון. איראן רוצה שהשיט יתנהל מתוך הכרה בכך שהיא בעלת הסמכות לקבוע את הנתיב ואת תנאי המעבר. בחריין דורשת מנגנון שבו הזכות לשיט נובעת מן המשפט הבינלאומי, לא מאישור איראני. קבלת התנאים של מנאמה היתה משאירה לאיראן תפקיד בפינוי מוקשים ובתיאום בטיחות, אך שוללת ממנה את הזכות להחליט מי יעבור, מתי וכמה ישלם.
גם כשמדברים על הסדר, אוניות ממשיכות להיפגע
דחיית הפסגה התפרסמה לצד תזכורת לכך שהמצר עדיין רחוק מלהיות מרחב בטוח. כלי שיט מסחרי איראני נפגע סמוך לאי קשם. אדם אחד נהרג ושלושה נפצעו. במקביל, דווח בנפרד על כלי שיט שנפגע מקליע בעת מעבר במצר. עדיין לא ברור אם מדובר באותה תקרית, וזהות התוקף לא נקבעה.
האירוע מסביר מדוע מדינות המפרץ אינן מוכנות להסתפק בהצהרה איראנית על פתיחת מסדרון. חברות ספנות ומבטחים זקוקים למפה ברורה, למנגנון התרעה, לאחריות במקרה של פגיעה ולהוכחה שהנתיב נבדק בפועל. כל עוד כלי שיט ממשיכים להיפגע ואין גורם מוסכם החוקר את התקריות, מעבר בפיקוח איראני אינו נתפס בהכרח כפתרון. עבור חלק מן השכנות, הוא עלול להפוך את התלות באיראן לעיקרון קבוע.
בחריין גם קשרה בין הדיון במצר לבין התקיפות נגד תשתיות באזור, ובהן הפגיעה בצינור הנפט הסעודי מזרח-מערב. היא לא הציגה ראיה פומבית לאחריות איראנית ישירה, אך סירבה להתייחס להורמוז כאל סוגיה ימית מבודדת. טהרן מבקשת לדבר על מסלולים, מוקשים והיתרים. מדינות המפרץ רוצות לדבר גם על טילים, כטב"מים ופעילותם של ארגונים הנתמכים בידי איראן.
בטהראן חוגגים, ואז מזהירים מפני מלכודת
התקשורת הרשמית באיראן סיפקה שתי גרסאות כמעט הפוכות לאותו אירוע. מצד אחד, הופיעה פרשנות שראתה במפגש המתוכנן בעומאן "תפנית ערבית לעבר טהרן". לפי הקו הזה, המלחמה הוכיחה למדינות ערב שאי אפשר להרחיק את איראן מן המשוואה הביטחונית, וכעת הן נאלצות להכיר במעמדה.
מצד שני, הקו הנוקשה יותר תקף את עצם הניסיון להגיע להסדר. תחת הכותרת "עומאן שומרת על האינטרסים של אמריקה, פגישת מוסקט היא מלכודת", נטען כי אסור לאיראן לוותר על המנוף שהשיגה במצר תמורת הבטחות עמומות.
המחלוקת הזו חושפת את השאלה האמיתית בתוך המחנה השלטוני: מה עושים עם תוצאות המלחמה. זרם אחד מבקש להפוך כוח צבאי להסדר מדיני וכלכלי שיקבע את מרכזיותה של איראן. הזרם האחר חושש שהדיפלומטיה תחזיר את השיט לשגרה לפני שארצות הברית ומדינות המפרץ שילמו מחיר מספק. דחיית המפגש מספקת תחמושת לשניהם: אפשר לטעון שמדינות ערב עוד לא הסתגלו למציאות החדשה, ואפשר גם לטעון שהמתווכים מעולם לא התכוונו לקבל את תנאי איראן.
עיראק פותחת את הגבול, אבל הצפון נשאר זירת עימות
במקביל למשבר הימי, הגבול היבשתי עם עיראק חוזר בהדרגה לפעילות. מושל ח'וזסתאן הודיע כי תנועת הנוסעים במעברי שלמצ'ה וצ'זאבה שבה לשגרה. חידוש תנועת המטענים צפוי להיות הדרגתי ותלוי בהיערכות בצד העיראקי. עבור איראן, פתיחת המעברים חשובה למסחר, לנסיעות ולעולי הרגל. היא מעניקה לה נתיב יבשתי פעיל בשעה שהתנועה הימית עדיין מוגבלת.
אך אותו מרחב עיראקי הוא גם זירת חיכוך. התקבלו דיווחים על פיצוצים באזור בסיסים של ארגוני אופוזיציה כורדיים-איראניים בסולימאניה, חלבג'ה, שהרזור וזרגויזה. בתקשורת האיראנית תוארו הארגונים כבדלניים וטרוריסטיים, בהתאם לשפה הרשמית של טהראן. חלק מן הדיווחים דיברו על טילים וכלי טיס בלתי מאוישים, אך ציינו שמקורם אינו ידוע. לא פורסמה נטילת אחריות איראנית, ולכן אין בסיס לקבוע מי ביצע את התקיפות.
עיראק ממשיכה לשמש עבור איראן גם עורק וגם נקודת חיכוך. אותו גבול שמעביר נוסעים וסחורות מפריד בין שטח איראני לבין ארגונים שטהרן רואה בהם איום ביטחוני. חידוש התנועה האזרחית אינו פותר את המאבק על הנוכחות הצבאית והפוליטית בצפון עיראק.
טורקיה לא הפסיקה לסחור, אבל הכסף האיראני כלוא
במקביל, טהרן מתמודדת עם מגבלה אחרת, שקטה יותר אבל משמעותית מאוד: הכסף שמגיע ממכירת אנרגיה לטורקיה אינו הופך למזומן חופשי. הפרסומים באיראן יצרו תחילה רושם שאנקרה אסרה על חברותיה לסחור עם איראן. דבריו המלאים של שר האוצר הטורקי מתארים תמונה שונה: טורקיה אינה מעבירה לאיראן מזומן בתמורה לגז, אלא שומרת את הכסף בחשבון נפרד ומפוקח במסגרת הסדר עם ארצות הברית.
המשמעות היא שאיראן יכולה להשתמש בכסף הזה בעיקר לרכישת מוצרים המותרים במסגרת הסנקציות, כמו מזון ותרופות. שר האוצר הטורקי הסביר זאת כך: "כאשר איראן רוכשת מוצרים המותרים במסגרת משטר הסנקציות, הכסף שהצטבר בחשבון הנפרד משמש לתשלום עבור העסקאות האלה".
אספקת הגז עצמה לא הופסקה. איראן סיפקה לטורקיה חלק משמעותי מיבוא הגז שלה גם ב-2025 וגם במחצית הראשונה של 2026. הבעיה של טהרן אינה רק מכירת האנרגיה, אלא היכולת להפוך את ההכנסה למטבע שניתן להעביר, להשקיע או להשתמש בו לרכישות שאינן מוחרגות מן הסנקציות.
הלחץ גבר לאחר שארצות הברית הטילה סנקציות על בנק בטורקיה ועל שתי חברות בת, בטענה שסייעו להעברת כספים עבור כוח קודס ולמערכת האיראנית. אלה טענות הממשל האמריקאי, לא ממצאים של הליך שיפוטי פומבי, אך מבחינת בנקים וחברות בטורקיה המסר ברור. הם אינם צריכים לחסום כל עסקה כדי לצמצם פעילות עם איראן. מספיק שהסיכון לגישה למערכת הדולר יעלה, והלקוח האיראני יהפוך יקר ומסוכן יותר.
כך יכולה איראן להמשיך לייצא גז, אך לקבל תמורתו חשבון קניות מוגבל במקום הכנסה נזילה.
הממשלה מתחילה את החיסכון בדלק במשרדים שלה
בתוך איראן, הממשלה מנסה לשדר שהחיסכון מתחיל מלמעלה. מסעוד פזשכיאן הורה למוסדות המדינה לקבוע"יום ללא רכב“ אחד בכל שבוע. באותו יום אמורים העובדים והמנהלים להגיע באוטובוס או במטרו. המשרדים נדרשו גם לאפשר עבודה מרחוק במשרות מתאימות, במיוחד לעובדים המתגוררים מחוץ לעיר, ולהחליף כלי רכב ממשלתיים ישנים בדגמים חשמליים, היברידיים או מונעי גז.
הצעד נועד לשדר דוגמה אישית של המדינה, אך השפעתו תלויה בשאלות מעשיות: האם התחבורה הציבורית מסוגלת לקלוט את העובדים, האם תהיה אכיפה במוסדות הממשלה, והאם יש בכלל תקציב, כלי רכב זמינים ותשתית טעינה או גז להחלפה מהירה של צי הרכב.
עבור רוב בעלי המכוניות הפרטיות נשמרה המכסה של 60 ליטר בחודש במחיר 1,500 תומאן ועוד 50 ליטר במחיר 3,000 תומאן. אבל המחיר במדרגה השלישית, הנרכשת באמצעות כרטיס תחנה, הוכפל מ-5,000 ל-10,000 תומאן לליטר. כלי רכב ממשלתיים ומיובאים, מכוניות הרשומות באזורי סחר חופשי ומכונית שנייה ומעלה אינם נהנים מאותם תנאים.
התגובה המעשית של הציבור היתה זינוק במספר הבקשות לכרטיסי דלק, מכ-12 אלף ביום ל-36 עד 40 אלף. זו אינה בהכרח התנגדות פוליטית מאורגנת. זו תגובה של משק בית שמבין כי גם בלי ביטול המכסה, טעות ברישום או היעדר כרטיס עלולים להכפיל את מחיר התדלוק.
גם מחירי הזהב מספרים סיפור דומה. גרם זהב 18 קראט נסחר סביב 23.48 מיליון תומאן ומטבע אמאמי סביב 237 מיליון תומאן. אלה נתוני שוק משתנים ולא שער רשמי אחיד, אך הם מלמדים שהביקוש להגנה מפני שחיקת הריאל ומפני חידוש הלחימה לא נעלם.
שנת הלימודים מתחילה מול קופה ריקה
פתיחת שנת הלימודים הופכת גם היא למבחן כלכלי. משרד החינוך דיווח כי יותר מ-91 אחוזים מן התלמידים השלימו את הזמנת ספרי הלימוד וכשמונה אחוזים טרם עשו זאת. לפי המשרד, חלק גדול מן החסר קשור לתלמידי כיתות הכניסה ולמי שהרישום או בחינות ההשלמה שלהם עדיין לא עודכנו. הנתון אינו מוכיח ששמונה אחוזים מהתלמידים נשרו, אך הוא כן משאיר קבוצה גדולה שמעמדה עדיין אינו מוסדר ערב פתיחת השנה.
כתבות שטח מציבות את הנתון הרשמי בתוך חיי המשפחות. אב לשני תלמידי בית ספר יסודי סיפר שהוציא כמעט 12 מיליון תומאן על ציוד ותלבושת, עוד לפני תשלומי בית הספר. לפי חישוב שפורסם, סל בסיסי לתלמיד בכיתה א' יכול להגיע לכ-4.5 מיליון תומאן.
מוכר בחנות כלי כתיבה תיאר יום שבו הלקוחות נכנסים, בודקים מחירים ומחזירים את המוצרים למדף: "אנשים באים, שואלים מחיר והולכים. מאז הבוקר רק שני לקוחות קנו". לדבריו, הקונים מתעניינים פחות באיכות ומבקשים את המוצר הזול ביותר.
מנהלת ארגון סיוע הזהירה כי הנשירה נפוצה במיוחד בקרב השכבות החלשות וכי ילדים שאינם נשארים בבית הספר מגיעים לשוק העבודה. האומדנים הארציים אינם מבוססים על מסד נתונים פומבי מלא, ולכן מוקדם לנקוב במספר ארצי מוסכם. אבל התמונה מן החנויות מוחשית מאוד: משפחות אינן מוותרות מיד על הלימודים, אלא מצמצמות ציוד, דוחות רכישות ומחפשות סיוע. אצל חלקן, רצף הוויתורים מסתיים בכך שהילד מתחיל לעבוד.
המאבק על המלחמה נכנס לתוך המחנה השלטוני
הקריאות לאחדות אינן עוצרות את העימות בתוך הממסד. עצרות לילה של תומכי הקו הנוקשה מפנות יותר ויותר סיסמאות נגד בכירים איראנים. הנשיא לשעבר חסן רוחאני הפך ליעד מרכזי לאחר שקרא להביא את המלחמה לסיום מכובד והגן על המשא ומתן ככלי מדיני.
גם יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף, שר החוץ עבאס עראקצ'י והנשיא פזשכיאן הותקפו בעבר בידי אותם חוגים. הוויכוח כבר אינו עוסק רק בשאלה אם איראן רשאית לנהל משא ומתן. הוא עוסק ברגע שבו צריך להמיר כוח צבאי בתוצאה פוליטית.
רוחאני ואנשי המרכז חוששים שהמשך העימות ישחק את הכלכלה בלי להעניק לאיראן הישג נוסף. המחנה הנוקשה רואה בעצם הדיבור על סיום מכובד סימן לכך שהממשלה עומדת לוותר על מנוף הורמוז לפני שהצד השני נכנע.
לצד המאבק הפומבי הגיע דיווח חמור יותר מזירת זכויות האדם. ארגון הרנ"א דיווח כי חסין רסולי-נסב, שנעצר בעקבות מחאות ינואר בשאנדיז, נידון למוות בבית דין מהפכני במשהד בגין מוחארבה, הצתת מוסדות דת ופגיעה ברכוש ציבורי. מקור המקורב למשפחה אמר: "במהלך המחאות בשאנדיז עלו באש מסגד ומרכז ללימודי קוראן, והתיק של חסין נפתח בקשר לאירועים האלה".
הדיווח לא קיבל אישור פומבי נגיש ממערכת המשפט האיראנית, ולכן יש לייחס אותו בזהירות להרנ"א ולא להציגו כקביעה מאומתת. הוא בכל זאת מצביע על הפער בין הוויכוח המותר בתוך האליטה לבין היחס למי שנחשד בהשתתפות במחאה. בכירים מתווכחים בעיתונים על משא ומתן, בעוד תיקי מפגינים מתנהלים הרחק מן העין הציבורית.
מסקנת הדסק: איראן כפתה את הדיון, לא את התוצאה
איראן יכולה לרשום לזכותה הישג ברור: היא הוכיחה שאי אפשר לנהל את מצר הורמוז בלי להתחשב בכוחה, במיקומם של המוקשים וביכולתה להשפיע על התנועה. מדינות המפרץ משוחחות זו עם זו בתדירות גבוהה, עומאן משקיעה הון מדיני בתיווך ומחירי האנרגיה מגיבים לכל שינוי בשיחות.
אבל הפסגה שנדחתה מבהירה מה איראן עדיין לא השיגה. שכנותיה אינן מוכנות לקבל הסדר שבו טהרן מעניקה היתרים, גובה תשלומים או מחליטה איזה כלי שיט רשאי לעבור. הן רוצות להיות שותפות לקביעת הכללים, וחלקן דורשות להעביר את ההסדר למסגרת בינלאומית שתצמצם את שיקול הדעת האיראני.
המבחן הבא יהיה מעשי מאוד: האם ייקבע מועד חדש, מי יסכים להגיע, האם סעודיה תקבל את הנוסח המתוקן והאם בחריין תרכך את סירובה. במצר עצמו יהיה צורך לראות מעבר סדיר של אוניות, ירידה בתקריות ושינוי במחירי הביטוח. בלי אלה, הסכם איראן-עומאן יישאר מסמך שמסדיר את היחסים בין שתי מדינות, לא את השיט במפרץ.
גם בבית נדרשת תוצאה ולא הצהרה. יום ללא רכב במשרדי הממשלה אינו מפצה נהג שנאלץ לקנות דלק במחיר המדרגה השלישית. נתון של 91 אחוזי הזמנת ספרים אינו עוזר למשפחה שאינה יכולה לממן מחברות ותלבושת. מכירת גז לטורקיה אינה מספקת מטבע חופשי כאשר התמורה נשארת בחשבון מפוקח.
טהרן הצליחה להביא את שכנותיה אל סף שולחן המשא ומתן. העובדה שהכיסאות נשארו ריקים מלמדת כי פחד מכוחה של איראן עדיין אינו הסכמה לקבל את מרותה.
