מכלית בוערת במצר הורמוז, עימות מחודש סביב תוכנית הגרעין ועלייה נוספת בדולר מסכמים את הכיוון שאליו צועדת איראן: יותר לחץ כלפי חוץ, ופחות מרחב תמרון בבית. משמרות המהפכה מבקשים להציג את המתרחש במצר כהוכחה לשליטה איראנית, בעוד ארצות הברית מאשימה את טהרן בתקיפת ספנות מסחרית; במקביל, האיום בפרישה מאמנת הגרעין חוזר למרכז השיח. אלא שמאחורי הפגנת הכוח האזורית מצטברת מציאות אחרת – שחיקת הריאל, יוקר מחיה, עבודה ללא ביטחון סוציאלי ומערכת חינוך שמעבירה יותר ויותר מן הנטל אל האזרחים.
מכלית אחת, שתי גרסאות מנוגדות
הבוקר האיראני נפתח בניסיון להפוך מכלית בוערת להוכחה של ריבונות. משמרות המהפכה הודיעו כי מכלית-העל אל-גאיה ניסתה לעבור באזור אסור מדרום למצר הורמוז, פגעה במוקשים ימיים ועלתה באש. בהודעה נקבע גם שהמצר חסום ונמצא ב"שליטה חכמה" של חיל הים של משמרות המהפכה.
הגרסה האמריקאית הפוכה כמעט לחלוטין. לפי פיקוד המרכז, המכלית לא נפגעה ממוקש אלא מטיל איראני בחודש שעבר, ולאחר שנותרה מושבתת מול עומאן נפגעה פעם נוספת מכטב"ם איראני בסוף השבוע. מרכזי המידע הימיים אישרו כי כלי שיט באזור נפגעו מקליעים או מחימוש לא מזוהה, וכי נשקפת סכנה גם ממוקשים, אך לא פרסמו אימות עצמאי לגורם שהצית את אל-גאיה.
לכן אפשר לומר בזהירות: המכלית נפגעה, והשיט בהורמוז נותר מסוכן מאוד. אי אפשר לקבוע מן המידע הפומבי אם הגורם הישיר היה מוקש, טיל או כטב"ם.
הפער בין הגרסאות אינו טכני בלבד. בגרסה האיראנית, הספינה הפרה כללים שטהרן כבר קבעה ונפגעה מסכנה שעליה הוזהרה. בגרסה האמריקאית, איראן תקפה במכוון כלי שיט מסחרי ולאחר מכן ניסתה להציג את התוצאה כתאונה. במילים אחרות, השאלה היא אם העולם אמור לראות באיראן רשות המפקחת על נתיב ימי, או צד לוחם המפעיל כוח נגד ספנות אזרחית.
גם בלי הכרעה מלאה, המנוף האיראני ממשי. התנועה בהורמוז נמוכה משמעותית לעומת התקופה שקדמה לעימות, ובימים האחרונים דווח על כמה תקיפות נגד ספינות. כלי שיט רבים עדיין תלויים במעבר מאובטח או בתיאום שאינו דומה לשיט מסחרי רגיל.
מכישלון הפסגה להצבת תנאים חד-צדדית
דחיית המפגש האזורי בעומאן לא הביאה את טהרן לרכך את עמדתה. מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מוחסן רזאאי, הודיע כי לא יתקיים משא ומתן עד שימולאו תנאיה של איראן. הוא קשר במפורש בין הקו הזה לבין שינוי מאזן הכוחות בשוק הנפט ובמצרים הימיים.
המסר משלים את דברי הנשיא מסעוד פזשכיאן מהערב הקודם, שטען כי אין סיבה לפתוח מחדש את ההבנות הקיימות בין איראן לארצות הברית וכי הדרישות האיראניות לא השתנו. כלומר, במקום לגייס את מדינות המפרץ לאישור הסדר מוסכם, טהרן מדגישה כעת שהעובדות בשטח כבר השתנו ושעל הצדדים האחרים להתאים את עצמם.
העיתונות השמרנית הציגה את דחיית המפגש כהוכחה לכך שהמהלך העומאני היה "מלכודת" ושסעודיה פעלה בשליחות ארצות הברית. זהו מסגור אידיאולוגי, לא הוכחה למניעיה של ריאד, אך הוא מספק למחנה המתנגד להסדרה הצדקה להמשיך בקו נוקשה.
במקביל, השיח הכלכלי סביב הורמוז חושף מחלוקת אמיתית בתוך איראן. מצד אחד נטען כי לאחר הפגיעה בצינור מזרח-מערב הסעודי אין אפשרות מעשית לעקוף את הורמוז בלי לשלם מחיר כבד. מצד שני, מופיעה גם עמדה הפוכה: סגירה ממושכת של המצר דווקא תאיץ השקעות בנתיבים חלופיים. השאלה אינה רק אם איראן יכולה לחסום או לשבש, אלא אם השיבוש הזה ירתיע את האזור או ידחוף אותו להפחית את תלותו בטהרן לצמיתות.
הורמוז ובאב אל-מנדב הופכים למערכת לחץ אחת
במקביל למתיחות בהורמוז, דווח על שיגורי טילים וכטב"מים מתימן לעבר ח'מיס מושייט, אבהא וטאיף. מקורות סעודיים דיווחו על 13 פצועים, בעוד דובר הכוחות החות'יים טען לפגיעה בתשתיות צבאיות ובמחסנים. היקף הנזק הצבאי שעליו הצהירו החות'ים לא אומת באופן עצמאי.
משרד החוץ האיראני הדגיש כי טהרן אינה מתערבת בהחלטות החות'ים. זו העמדה הרשמית של ממשלת איראן, אך היא אינה אימות חיצוני למידת עצמאותו של הארגון. במקביל, כלי תקשורת המזוהים עם הממסד חוגגים את התוצאה האסטרטגית של הלחץ התימני ומציגים את הורמוז ובאב אל-מנדב כחלק מאותה משוואה.
הפער הזה מאפשר לטהרן ליהנות מן הלחץ בלי לקבל אחריות רשמית עליו. הוא גם מקשה על הפיוס האזורי: מדינות המפרץ אינן נדרשות רק להידבר עם איראן על כללי מעבר בהורמוז, אלא להתמודד עם הסלמה מקבילה מתימן שפוגעת בתשתיות ובערים סעודיות.
וינה: מניעת הוויזה מעניקה לטהרן טיעון, לא פתרון
בזירת הגרעין קיבלה איראן אירוע שקל להציגו כהוכחה לאפליה. אוסטריה מנעה מראש הארגון האיראני לאנרגיה אטומית, מוחמד אסלאמי, להשתתף בוועידה הכללית של סבא"א בווינה. המשלחת האיראנית טענה שהצעד מפר את זכויותיה של מדינה חברה ואת התחייבויות אוסטריה כמדינה המארחת.
אוסטריה מסרה כי ועדת הסנקציות של מועצת הביטחון לא אישרה החרגה מאיסור הנסיעה, לאחר התנגדות אמריקאית. איראן ורוסיה דוחות את תוקפן של הסנקציות המחודשות ואת עצם סמכות הוועדה, בעוד ארצות הברית טוענת שלא היה מקום לאפשר נסיעה לבכיר המסומן בידי האו"ם כל עוד אין שיתוף פעולה מהותי בסוגיות הפיקוח.
האירוע מחזק את טענת טהרן כי המנגנון המקצועי הפך לכלי פוליטי, אך הוא אינו פותר את הבעיה המקצועית עצמה: לסבא"א עדיין אין גישה מלאה לאתרים שנפגעו ואין יכולת לאמת את מצב מלאי האורניום המועשר.
במקביל, 130 חברי פרלמנט חתמו על קריאה להתחיל בהליך יציאה מן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. זו אינה החלטת מליאה, אינה חוק ואינה הודעת פרישה, אבל היא מלמדת שהאיום לעזוב את מסגרת הפיקוח כבר אינו נמצא רק בשולי הדיון.
הסתירה הפנים-איראנית בולטת. פזשכיאן טוען שתוכנית הגרעין נועדה למטרות שלום ושחברותה של איראן באמנה מוכיחה כי אינה מבקשת נשק גרעיני. זמן קצר לאחר מכן, מחוקקים מן המחנה הנוקשה קוראים להתחיל בהליך פרישה מאותה אמנה. טהרן מבקשת ליהנות מן הלגיטימציה של חברות במסגרת הבינלאומית, אבל חלקים במערכת כבר מדברים בשפה של יציאה ממנה.
הדולר מגיב מהר יותר מהסיוע הממשלתי
בזירה הכלכלית, התגובה לכישלון המסלול העומאני היתה כמעט מיידית. הדולר החופשי נסגר סביב 234,260 תומאן, עלייה של 2,780 תומאן ביום אחד. העלייה נקשרה לסיכון המדיני הגובר לאחר דחיית המפגש, לצד תנודות בזהב העולמי.
בבוקר שלאחר מכן הוצג גרם זהב 18 קראט סביב 23.28 מיליון תומאן, ומטבע אמאמי סביב 235 מיליון תומאן. אלה נתוני שוק משתנים ולא שער רשמי אחיד, אך הם מלמדים שהציבור ממשיך לחפש הגנה מפני שחיקת הריאל.
מול השחיקה הזו הבטיח פזשכיאן להגדיל את שווי כרטיסי הסבסוד האלקטרוניים למזון ולגבש צעדים בתחומי הבריאות והמחיה של הגמלאים. הבעיה היא שלא פורסמו סכום, מועד ביצוע או מקור תקציבי. לכן זו בעיקר הצהרה פוליטית שמכירה בלחץ הציבורי, לא תוכנית שאפשר לחשב באמצעותה את השינוי בהכנסה הפנויה.
הבטחת הסיוע מגיעה בזמן ש-47 חברי פרלמנט חתמו על יוזמת הדחה נגד שר הכלכלה, על רקע האינפלציה, מחירי מוצרי היסוד והפגיעה בכוח הקנייה. פרשנות שפורסמה בתוך איראן טענה כי החלפת שר כשלעצמה אינה פותרת מגבלות בנקאיות, גירעון תקציבי ופיחות. מבחינה פוליטית, עם זאת, היא מעניקה למחוקקים כתובת אנושית לכעס הציבורי.
מתחת למדדים: עבודה בלי ביטוח וחינוך שאינו באמת חינם
מתחת לכותרות הגדולות על הורמוז, גרעין ודולר, מופיעה שכבה חברתית עייפה יותר. מומחים לשוק העבודה מתארים התרחבות של תעסוקה יומית, זמנית ומקוונת ללא חוזה וללא ביטוח. לפי אחד מהם, המגזר הלא-רשמי כבר גדול מן השוק הרשמי, ומגבלות האינטרנט פגעו במיוחד בהזדמנויות של צעירים, בוגרי אוניברסיטאות ונשים. לא הוצג בסיס נתונים ארצי שמוכיח את היחס המספרי הזה, אך עצם האבחנה מלמדת כיצד מומחים בתוך איראן מבינים את השינוי: יותר אנשים עובדים, אבל פחות אנשים מוגנים.
דיווח נוסף עוסק בפער בין החוק לבין המציאות בבתי הספר. שכר לימוד בבתי ספר ממשלתיים אסור לפי החוק, אך התקציב המועבר למוסדות אינו מספיק אפילו לתשלומי מים, חשמל וגז. התוצאה היא גביית תשלומים מן ההורים תחת כותרות של "תרומה" או "הוצאות נלוות".
שני הדיווחים מתארים אותו מנגנון. המדינה שומרת על הבטחה רשמית: עבודה מוסדרת, חינוך חינם, תמיכה במזון. בפועל, היא מעבירה למשפחה את האחריות להשלים את החסר. המשק הלא-רשמי ובקשות התשלום בבתי הספר הם הגרסה החברתית של הנתיב הימי הלא-רשמי בהורמוז: המערכת ממשיכה לתפקד, אבל לא לפי הכללים שהיא עצמה מפרסמת.
המלחמה אינה משככת את המאבק הפנימי
גם המלחמה אינה מצליחה להשתיק את העימות הפנימי. איש הדת מוחסן גרוויאן טען כי מוקדי כוח מנסים להכשיל את ממשלת פזשכיאן וממשיכים למעשה את המאבק של בחירות 2024. הוא הגדיר זאת כניסיון הדומה להפיכה בתוך המערכת. זו עמדה אישית חריפה ולא מידע מוכח על מזימה מאורגנת, אך עצם פרסומה בעיתונות מורשית מלמד עד כמה התרחבה השפה שבה תומכי הממשלה מתארים את יריביהם.
מחוץ לתקשורת המורשית דווח על מעצר שני תושבי סננדג' לאחר שזומנו בקשר לקריאה לשביתה ביום השנה למותה של ג'ינה מהסא אמיני. לפי הדיווח, השניים הועברו למקום לא ידוע. לא אותר אישור של הרשות השופטת או מקור איראני רשמי, ולכן מדובר בדיווח פעילים בלתי מאומת.
הפער בין שני סוגי הדיווחים מגדיר את גבולות השיח. ביקורת על השר, על הנשיא, על הסבסוד או אפילו על הצנזורה יכולה להופיע בעיתונות. פעילות מחאה עצמאית ופעולות מנע ביטחוניות נשארות ברובן מחוץ לסיקור המקומי.
הערכת מגמה: יכולת השיבוש גדלה, יכולת ההסדרה מצטמצמת
איראן הוכיחה שהיא יכולה להפוך את הורמוז לנתיב שבו כל מכלית תלויה באבטחה, בתיאום ובשיקול פוליטי. היא גם נהנית מן העובדה שהעימות בתימן מעלה את הסיכון לנתיבי אנרגיה חלופיים. אבל אותו כוח עדיין אינו מתורגם להסכמה אזורית.
דחיית המפגש בעומאן והגרסה האמריקאית על תקיפת אל-גאיה ממחישות את הבעיה. כדי שהסדר איראני יזכה בלגיטימציה, הוא צריך להיתפס כמנגנון שמפחית סכנה לכל כלי השיט. כאשר משמרות המהפכה מכריזים על אזורים אסורים, מוקשים ושליטה חד-צדדית, מדינות האזור עלולות לראות בהסדר המבוקש הכרה בזכות איראנית לבחור מי יעבור, ולא חזרה לחופש שיט.
בגרעין פועלת אותה דינמיקה. מניעת הוויזה מאסלאמי מעניקה לטהרן טענה משכנעת בדבר פוליטיזציה, אך האיום לפרוש מן האמנה רק מגביר את החשש שמסגרת הפיקוח תיחלש. איראן צוברת טיעונים נגד יריביה, בלי לפתור את השאלות המקצועיות שמופנות אליה.
בבית כבר ניכרת העלות. הדולר עלה, הממשלה מבטיחה להגדיל את הסיוע בלי לפרט את הסכום, עובדים נדחקים לתעסוקה ללא ביטוח ובתי ספר ממלכתיים נשענים על כספי הורים. כוחה של איראן לגבות מחיר מן העולם אינו מבטיח שהמחיר לא ייגבה קודם מאזרחיה.
