בשיחה שנערכה לאחרונה עם טאקר קרלסון, העיתונאי השמרני סאגר אנג׳טי, שבילה שנה מלימודיו בתיכון בבית הספר האמריקני בדוחה שבקטאר, סיפק הודאה בלתי מכוונת. בדיון על עבדול אל-סייד, המועמד לסנאט במישיגן המזוהה עם DSA, ציין אנג׳טי כי הקמפיין של אל-סייד נעשה ״כמעט טראמפיסטי״: דגלי ארה״ב, אזהרות מפני מלחמות זרות, הבטחות שכספי המסים של הבוחרים יפסיקו לזרום ״לחו״ל״. קרלסון הסכים שזה ״ממש טראמפיסטי״. בזמן שקרלסון זלזל במתנגדיו של אל-סייד, לא הוא ולא אנג׳טי, ששניהם מגדירים את עצמם שמרנים, נראו מרוצים מכך שמועמד מן השמאל הקיצוני, העוין את ישראל, למד לדבר בשפתו של הימין האמריקני, בעודו ממשיך להיות מזוהה עם סוציאליזם ועם האחים המוסלמים. אנג׳טי כינה זאת ״התפתחות אידאולוגית״.
אולם השיטה של אל-סייד אינה התפתחות. זהו מיתוג מחדש ואריזה מחדש.
בשנת 1961, מחקרו של סטפן פוסוני עבור ועדת המשפט של הסנאט האמריקני, Wordsmanship: Semantics as a Communist Weapon (״אמנות המילים: סמנטיקה כנשק קומוניסטי״), זיהה כיצד תנועות קומוניסטיות החזיקו בשני אוצרות מילים: לקסיקון פנימי נוקשה בקרב המאמינים, ולקסיקון חיצוני ״איזופי״ שנשאל מן השפה המוסרית של קהל היעד עצמו — ״שלום״, ״דמוקרטיה״, ״שחרור״, ״זכויות אדם״. אוצר המילים הופעל כלפי מי שאינם קומוניסטים כדי לנטרל התנגדות, בעוד שהתוכנית הבסיסית נותרה קבועה. המילים השתנו; היעד לא השתנה.
האחים המוסלמים פועלים על פי אותו עיקרון בדיוק, ואף אומרים זאת במסמכיהם שלהם. ״מזכר ההסבר על היעד האסטרטגי הכללי של הקבוצה בצפון אמריקה״ משנת 1991, שהוגש כראיה במשפט מימון הטרור של קרן ארץ הקודש, מתאר את פעילות האחים במערב כ״התיישבות״ וכ״תהליך ג׳יהאדיסטי-ציוויליזציוני״, שיש לקדמו במו ידיה של התנועה עד שחברת היעד תשתנה מבפנים, בעוד שבטווח הקרוב הארגונים הפונים לציבור מטעמה משתמשים באוצר המילים של זכויות אזרח, פלורליזם ומאבק באפליה. אסטרטגים של האחים המוסלמים, ובהם יוסוף אל-קרדאווי, הבחינו בין ״שלב של חולשה״, שבו הטפה ובניית מוסדות מקבלות עדיפות על פני עימות גלוי, לבין שלב עתידי של עוצמה. הליבה הדוקטרינרית נותרת בעינה; רק צורת ההצגה משתנה.
הטכניקה האיזופית שפוסוני תיעד בתעמולה הסובייטית — שפה של זכויות אדם העוטפת יעד פוליטי קבוע — היא אותה טכניקה הנראית ב״מסמך העקרונות הכלליים״ של חמאס משנת 2017, המסתמך על ״זכויות אדם והמשפט הבינלאומי״ כדי לדרוש ״זכות שיבה״ שמשמעותה תהיה פירוקה הדמוגרפי של ישראל, ובה בעת מכנה ״התנגדות״ מזוינת זכות המובטחת על פי נורמות בינלאומיות.
ההתכנסות בין DSA ה״אדומה״ לבין האחים המוסלמים ה״ירוקים״, שאליהם מצטרף כעת ״חום״ — ״שמאל ווק״ הסובלני כלפי אנטישמיות — דומה למה שתואר בעבר בצרפת כברית האדומה-ירוקה-חומה. מרקסיסטים רדיקליים מספקים כיסוי מוסרי, רשתות בקמפוסים ומסגור של ״מדכא/מדוכא״ כדי להגיע לציבורים רחבים; התארגנות אסלאמיסטית, ובכלל זה קבוצות הסברה כגון MPower Change של לינדה סרסור, מספקת גושי מצביעים ממושמעים, תשתית ארגונית וכעת גם מועמדים בבחירות. כל צד שואל באופן אופורטוניסטי את אוצר המילים של האחר, ואף את לבושו: אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בחיג׳אב בתפילות עיד אל-אדחא בברונקס לצד ראש העיר ממדאני; קאת׳י הוקול בכיסוי ראש בעת סיור במרכז תרבות אסלאמי שבועות לפני יום השנה ה-25 ל-11 בספטמבר; וסגנית מושל מינסוטה והמועמדת לסנאט פגי פלנגן — קתולית, כמו הוקול — בחיג׳אב בשוק הסומלי כרמל במיניאפוליס, בעת שהגנה על הקהילה הסומלית על רקע שערוריית הונאה במדינה. אף אחת משלושתן אינה מוסלמית; כל אחת כינתה זאת סולידריות. המבקרים כינו זאת כפי שזה נראה בבירור: התרפסות בפני גוש מצביעים שהמפלגה זקוקה לו.
המצע של DSA עצמו קורא לקיצוץ דרסטי ב״תקציב הצבאי המנופח״ ולהסטת כספים מ״שליטה אימפריאלית״ לצרכים מקומיים; מארגנים מוסלמים המזוהים עם DSA ממזגים במפורש מסורת אסלאמית עם אנטי-מיליטריזם ואנטי-אימפריאליזם. כאשר רשידה טליב, אילהאן עומאר, זוהראן ממדאני ואל-סייד מתכנסים סביב אותו תסריט — הפסיקו לממן צבאות זרים, ובמיוחד את זה של ישראל, והפנו את הכסף לדיור, בריאות ובתי ספר — וחלקים מימין ״אמריקה תחילה״ מריעים, ההתכנסות הזו ראויה לבחינה, לא לשבח. יותר ויותר, פרשני ״ימין ווק״ מהדהדים טיעונים שבבסיסם הם אנטי-מערביים: הם מטילים ספק באותן מחויבויות יסוד — להגנת בעלות ברית, להגנה על אינטרסים אמריקניים בחו״ל ולהקרנה אמינה של עוצמה אמריקנית — שלשתי התנועות יש סיבות נפרדות לרצות בהחלשתן.
הנוסחה של אל-סייד מכוונת לשתי מערכות יחסים מסוימות. בנוגע למצרים, ארץ המוצא של משפחתו, הוא מקדם את הפסקת ״המימון הצבאי הזר״, שמשמעותה תהיה נסיגה מן התמיכה בממשלת א-סיסי, שדיכאה באלימות את האחים המוסלמים לאחר 2013 — בדיוק התוצאה שלרשתות המזוהות עם האחים המוסלמים במערב יש תמריץ לרצות בה, כשהיא עטופה כאנטי-מיליטריזם. בנוגע לישראל, אותה נוסחה — אל-סייד כינה את הסיוע הצבאי לישראל ״השימוש הגרוע ביותר בכספי המסים שלנו״, תוך שהוא מציג אותו כמאפשר ״רצח עם״ נגד ילדי עזה — תחליש את השותפה הביטחונית האזורית היחידה המסוגלת לרסן את שלוחות איראן, את חמאס ואת חיזבאללה, עם השלכות שרשרת על כל שותפה ערבית של ארה״ב המסתמכת על ההרתעה הישראלית. ״לא עוד מלחמות זרות״, כאשר הוא מיושם באופן סלקטיבי על קהיר וירושלים, אינו אי-התערבות; זו תוצאה מדינית שבמקרה תואמת אינטרסים אסטרטגיים אסלאמיסטיים, המוגשת באוצר המילים של הימין האמריקני.
אל-סייד ואחרים משלימים את המסר באמצעות טיעון מקומי: שהפסקת המימון ל״מלחמות זרות״ תתקן את בתי הספר באמריקה. הטיעון אינו שורד מפגש עם התקציב. כספים פדרליים מהווים בערך 11–13% מהכנסות בתי הספר מכיתות גן עד י״ב; היתר מגיע ממקורות של המדינות (~45%) ושל הרשויות המקומיות (~43%), בעיקר ממסי רכוש וממסי מדינה. החינוך הציבורי הוא, מעצם תכנונו, באחריות המדינות והרשויות המקומיות; הביטחון והחינוך ממומנים מזרמים פיסקליים שונים ואינם מצויים ביחסי סכום-אפס הדוקים. הטענה עצמה היא המחשה בקנה מידה קטן לכלל של פוסוני: כוחן המשכנע של מילים עולה על תוכנן העובדתי.
