ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון, שהותירו את הפרשנים ברחבי העולם מבולבלים מכל אמירה והצהרה נגדית, היו בעלות משמעות פילוסופית גדולה בהרבה מהתוכן העובדתי שלהן.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז כי ארצות הברית מוכנה לפתוח במתקפה מכרעת נגד איראן, ולהעמיד את ישראל במצב כוננות מרבית, מחיל האוויר ועד השב"כ ואזרחים המוכנים להגיע למקלטים וממ"דים. שעות לאחר מכן, הוא הכריז על מה שתיאר כ"מסגרת לשלום" הן בנוגע למצר הורמוז והן לתוכנית הגרעין של איראן.
איראן דחתה מיד את ההודעה. התקשורת הממלכתית, כולל אירנ"א ופארס, הציגה את ארצות הברית כמבולבלת ומובסת. אבל המראה הזה יכול להטעות.
טראמפ, יחד עם ישראל, נשארים מוכנים לתקוף כאשר יגיע הרגע האסטרטגי. איראן נחלשה מאוד, אך אינה יכולה פשוט לנטוש את הנושא של משמרות המהפכה האסלאמיים, שממשיכים לשלוט במה שנותר מהמשטר, גם אם שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י היה מעדיף דרך אחרת.
שום דבר ממה שקרה לא מציל את איראן, משפיל את טראמפ או מאלץ את ישראל לסגת. לכל היותר, טראמפ עצר סכסוך ממושך יותר, אולי מסיבות שכוללות גם את יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, אך העימות עצמו לא הסתיים.
מטוסים אמריקאיים ממשיכים להגיע לישראל. מצר הורמוז נשאר מוקד פוטנציאלי למתיחות. לא ניתן לשלול התקפות נוספות על מדינות המפרץ. ייתכן שיעובר הזמן, אולי אפילו עד לאחר הבחירות האמצעיות בארה"ב, אך המאבק האסטרטגי נמשך. אותו הדבר חל גם על הדיון החוזר על פריצת דרך עם חמאס.
למרות הכרזות חוזרות והשערות אופטימיות, לא השתנה דבר מהותי. קו הביטחון של ישראל בתוך עזה נשאר יציב. צה"ל ממשיך לחפש תשתיות חמאס, מחסני נשק ופעילי טרור. בינתיים, לא קמה שום ממשלה פלסטינית "טכנוקרטית" אמינה, כי אף מנהיג פלסטיני לא נפרד בפומבי ובאופן חד-משמעי מחמאס.
תושבי קהילות עוטף עזה מבינים את המציאות הזו. רבים מודים בגלוי שאם חמאס יישאר כוח צבאי, הקיבוצים שרק לאחרונה החלו להתאושש יתרוקנו שוב. המצב, עם זאת, נותר מעורפל כמשהו עמוק יותר משניתן להסביר רק במונחים צבאי.
ישראל העניקה לעולם את המונח קונספציה, הגישה האסטרטגית המסוכנת שמשכנעת את מקבלי ההחלטות להאמין שמה שהם רוצים שיהיה נכון ולא את מה שהמציאות מראה בשטח. גם כאשר ברור שהשלום מחוץ להישג היד, עדיין יש פיתוי לחזור על שפת השלום, להציג אותה כמחזה פוליטי ולשכנע את עצמנו שניצחון צבאי בלתי אפשרי ושהמשא ומתן הוא האלטרנטיבה היחידה לפתרון אמיתי.
עם זאת, לפעמים ההיסטוריה מציעה מסקנה שונה.
עם משטרים כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן, וארגונים כמו חמאס, הדרך כבר מוגדרת מראש. הם אינם שותפים שמחכים לפריצת הדרך הדיפלומטית. היסודות האידיאולוגיים שלהם הופכים דו-קיום אמיתי לבלתי אפשרי. יסודות אלה עצמם רקובים מבפנים.
ההנחות שלנו, שעוצבו על ידי עשרות שנים של דיפלומטיה ונורמות בינלאומיות, נעות בקצב שונה מהקונפליקט הציוויליזציוני שמולו ניצב כיום המזרח התיכון.
קשה להאמין שטראמפ אינו מבין את המציאות הזו או שישראל איכשהו נרדמה במשמרת. המקלטים והממ"דים נשארים פתוחים. ההכנות הצבאיות נמשכות. הדיפלומטיה הציבורית עשויה לדשדש, אך התכנון האסטרטגי לא.
אם בסופו של דבר יש פתרון ארוך טווח, זה ידרוש יותר מהצהרות או הבנות זמניות. הדבר ידרוש לנטרל את האידאולוגיה המהפכנית של משמרות המהפכה האסלאמית, שממשיכה לשלוט באופן מכריע במה שנותר מהמשטר האיראני.
מאמר זה פורסם לראשונה ב-JNS ב-2 באוגוסט 2026.
