המתקפות המחודשות של המשטר האיראני נגד ספינות החוצות את מצרי הורמוז, שהובילו לתקיפות צבאיות אמריקניות נגד אתרי טילים, כטב"מים ומתקנים צבאיים חופיים של איראן, החריפו את האיומים הרב-זירתיים על ישראל. מתקפותיה האחרונות של הרפובליקה האסלאמית משקפות תזמון אסטרטגי, המחזק את מעמדה של טורקיה כמארחת פסגת נאט"ו באנקרה, ברגע שבו התחדשו מעשי האיבה בין המשטר האיראני לבין המערב. טורקיה ואיראן, שהן "יריבות-שותפות" – מעצמות אזוריות מתחרות בעלות אינטרסים חופפים – שיתפו פעולה בכל הנוגע להתגרות בישראל, בארצות הברית ובמערב, אף שטורקיה חברה בנאט"ו.
אחת מחברות נאט"ו בולטת במיוחד כגורם בלתי צפוי ומדאיג: טורקיה ונשיאה הניאו-עות'מאני, רג'פ טאיפ ארדואן. אף שטורקיה מזוהה רשמית עם המערב, פעולותיה משקפות יותר ויותר מדינה סוררת הנהנית מלגיטימציה מערבית: רטוריקה הקוראת למעשה לחיסול ישראל, אירוח רשתות של האחים המוסלמים ובהן חמאס, הרפתקנות צבאית ותחרות כלכלית המדירה את ישראל ומתחרה ברפובליקה האסלאמית. במובנים רבים, טורקיה ממקמת את עצמה כמתחרה האימפריאלית הסונית של הרפובליקה האסלאמית השיעית בטהראן. ארדואן הוא שחקן אסלאמיסטי שאפתן המבקש עליונות אזורית על חשבון האינטרסים של המערב, וביתר שאת על חשבון ביטחונן ויציבותן של ישראל ומדינות ערב. ב-6 ביוני הצהיר שר הפנים של טורקיה, מוסטפא צ'יפטצ'י, כי "אחרי דמשק, חלב וקרבאך, יום אחד נראה גם את שחרור ירושלים" – הצהרה העולה בקנה אחד עם חזונו רב-השנים של ארדואן להרחבת ההשפעה הטורקית מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים.
העימות של טורקיה עם ישראל משתלב בתמונה הסוערת הזאת, כפי שהוא בא לידי ביטוי בארדואן ובשר החוץ הקאן פידאן. כראש ארגון המודיעין הלאומי של טורקיה (MIT) במשך יותר מעשור, פידאן בנה את התשתית המבצעית של יחסיה של טורקיה עם חמאס ושיתף מודיעין עם איראן. גורמי ביטחון ישראליים דיווחו ב-21 ביוני 2026 כי זיהו חמישה פעילי חמאס שניהלו מטורקיה פעילות ביהודה ושומרון ובישראל. פידאן החריף את הרטוריקה שלו וכינה את ישראל "נטל שהאנושות אינה יכולה עוד לשאת". משרד החוץ הטורקי דחה לאחרונה את ההאשמות הישראליות וכינה אותן "קמפיין מתואם של דיסאינפורמציה", האשים את ישראל ב"רצח עם בעזה" ובמדיניות מערערת יציבות, ובמקביל טען כי אנקרה שואפת ל"שלום, יציבות ושגשוג" באזור. נתניהו הגיב בחריפות, כינה את ארדואן "דיקטטור אנטישמי" התומך בחמאס, וקרא לנשיא טראמפ לחסום מכירת נשק לטורקיה ול"רסן" את ארדואן.
ייתכן ש"אפקט ארדואן" תרם למתיחות ביחסים בין וושינגטון לירושלים. מבחינת הנשיא טראמפ, טורקיה נתפסת ככוח מייצב במזרח תיכון כאוטי ממילא – עמדה שהדגיש ב-7 ביולי 2026, עם הגעתו לאנקרה לפסגת נאט"ו, כאשר שיבח את ארדואן כ"מנהיג גדול, אדם חזק מאוד" בעל "צבא גדול", ואמר כי הגיע לפסגה במידה רבה "בגלל ארדואן".
לטורקיה יש הצבא השני בגודלו בנאט"ו – כוח מזוין המונה מיליון חיילים – והיא הקרינה עוצמה, ואפשר לטעון שגם יציבות, בסוריה, וכל זאת תוך הימנעות מהגינויים של המשטר האיראני, ובמידה רבה גם מהגינויים של העולם הערבי הרחב יותר, שלהם ישראל נתונה מדי יום. אולם טורקיה מוכרת אשליה. אנקרה מבססת את כוחה תוך שהיא מתיישרת עם קיצונים אסלאמיסטים, מארחת את חמאס וארגוני טרור פלסטיניים נוספים, משתפת פעולה עם קטר המזוהה עם האחים המוסלמים, ותומכת בגורמים עוינים בסומליה, בלוב ובסודאן, ברחבי אפריקה ולאורך מסדרון ים סוף האסטרטגי – במקום להתייצב לצד המערב.
מחלוקת ה-F-35: החרפת הסיכונים על רקע המתיחות בין ארצות הברית לישראל
הסתירות במדיניות ההגנה של ארצות הברית בולטות במיוחד. כאשר עמד לצד ארדואן ב-7 ביולי בפסגת נאט"ו באנקרה, אישר טראמפ כי "בוודאי ישקול" למכור לטורקיה את מטוסי ה-F-35, וכינה אותם "המטוס הטוב ביותר, בפער". בהתייחסו לסנקציות המונעות את המכירה אמר: "אנחנו נסיר את הסנקציות… אנחנו לא רוצים להטיל סנקציות על חברים."
ארדואן ציין במהלך הפסגה כי טראמפ הבטיח לו מכירה של לפחות חמישה מטוסי F-35. מהלך כזה יהפוך את האיסור שהוטל בשנת 2019, לאחר שטורקיה רכשה את מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400. הסיכונים הביטחוניים עמוקים. המכ"ם של מערכת ה-S-400 עלול לאסוף מודיעין קריטי על חתימת החמקנות של ה-F-35 – מידע שרוסיה תוכל לנצל או להעביר ליריבותיה, ובהן איראן, דבר המסוכן במיוחד על רקע המתקפות האחרונות על הספנות במצרי הורמוז.
עם זאת, כל שינוי אמריקני נתקל בתקרה משפטית ברורה: סעיף 1245 לחוק ההסמכה להגנה הלאומית לשנת הכספים 2020 (FY2020 NDAA) אינו מעניק לנשיא סמכות לפטור מהדרישות. הוא מחייב אישור כתוב ומשותף של מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה – 90 יום מראש – שלפיו טורקיה אינה מחזיקה עוד במערכת ה-S-400, צעד שאנקרה לא נקטה ואין כל סימן שתנקוט.
ייתכן כי וושינגטון תקדם גם עסקה בהיקף של כ-700 מיליון דולר למכירת מנועי סילון מדגם F-110, שנועדו להניע את מטוס הקרב החמקן הטורקי KAAN, המפותח באופן עצמאי.
מטוסים שיוצרו במקור עבור טורקיה עדיין מאוחסנים בארצות הברית. גורמים בממשל בוחנים דרכי עקיפה שונות, ובהן הפיכת מערכת ה-S-400 לבלתי שמישה, העברתה למדינה שלישית או משלוחה לאוקראינה – אף שגורמים אמריקנים ואזוריים מאשרים כי אף אחת מהאפשרויות הללו לא הניבה התקדמות בימים שקדמו לפסגת אנקרה.
מחוקקים אמריקנים משני צדי המפה הפוליטית דוחים את הרעיון. הסנאטור ג'ון קורנין (רפובליקני מטקסס) הגיב לדיווחים באומרו: "אני מקווה שזה לא נכון". הסנאטור מייק ראונדס (רפובליקני מדרום דקוטה) אמר באופן חד-משמעי: "אנחנו יודעים שזה לא יקרה עד שסוגיית מערכת ההגנה האווירית, ה-S-400, תיפתר".
ואילו הסנאטורית ג'ין שאהין (דמוקרטית מניו המפשייר), הדמוקרטית הבכירה בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, הביעה תמיכה מותנית בלבד, ורק לאחר שסוגיית ה-S-400 תוסדר. חברת בית הנבחרים דינה טיטוס (דמוקרטית מנבדה) ושלושה מחוקקים דמוקרטים נוספים מפעילים לחץ על הנהגת בית הנבחרים להגיש הצעת החלטה משותפת שתביע התנגדות, אם הממשל יחליט להתקדם עם העסקה.
הדיווחים מצביעים גם על חיכוכים בין וושינגטון לירושלים, כאשר לפי אחד מהם, גורם אמריקני מתח ביקורת על התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו במלחמה מול איראן ("הבטחות שלא התממשו"), בעוד שנתניהו ממשיך ללחוץ על טראמפ הן בנושא איראן והן בנושא המדיניות כלפי טורקיה. מדוע להיענות לטורקיה, ואף לקדם הבנות נוספות עם איראן, כאשר צעדים כאלה עלולים לפגוע בעליונותה הצבאית האיכותית של ישראל וביכולת הפעולה המשותפת של נאט"ו? עשיית עסקאות משיקולים נקודתיים אינה צריכה לגבור על קווים אדומים אסטרטגיים.
התחרות סביב מסדרון IMEC והשאיפות האזוריות
האתגר שמציבה טורקיה אינו מסתכם רק בתחום הגיאו-פוליטי, אלא מתרחב גם לגיאו-כלכלה.
מסדרון הודו-המזרח התיכון-אירופה (IMEC) תוכנן כדי לחזק את הקשרים האזוריים באמצעות נמל חיפה בישראל. טורקיה מקדמת חלופות למסדרון זה – ובהן "דרך הפיתוח" עיראק-טורקיה ונתיבי תחבורה חדשים העוברים דרך סוריה שלאחר אסד אל נמלי הים התיכון שלה – במטרה לדחוק את ישראל לשוליים, ובו בזמן למצב את עצמה כמרכז הסוני העיקרי באזור שבו איראן נחלשה.
כפי שציין חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, יוני בן מנחם, אנקרה רואה בישראל יריבה אסטרטגית, מאשימה אותה בערעור היציבות האזורית, ופועלת לקידום השפעה ניאו-עות'מאנית בסוריה ומעבר לה.
נאט"ו במאה ה-21: מוסד שאבד עליו הכלח?
התנהלותה המדאיגה של טורקיה מעלה שאלות יסוד בנוגע לנאט"ו עצמה. בדומה לאו"ם, נאט"ו היא יצירה של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שאינה מותאמת לאיומי הביטחון ההיברידיים של המאה ה-21: רשתות אסלאמיסטיות, מתקפות ב"אזור האפור" כגון שיבוש נתיבי שיט, וחתרנות אידיאולוגית.
ראוי לציין כי ביוני 2026, מטוסי F-16 טורקיים, שהוצבו בצפון קפריסין הכבושה מאז שנת 2024, יירטו ושיבשו בקשר את מטוסיהם של שרי ההגנה של יוון, צרפת והולנד, כאשר אלה היו בדרכם לניקוסיה להשתתף בפגישת האיחוד האירופי. המעשה נראה כניסיון לבחון את נחישותו של המערב.
במעשה נוסף שנתפס כעימות דיפלומטי, השמיעה טורקיה את מארש היניצ'רים העות'מאני המסורתי, "Ceddin Deden", במהלך קבלת הפנים הרשמית לראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטאקיס, בפסגת נאט"ו באנקרה – מהלך שנראה כפרובוקציה לאומנית החורגת מכללי הפרוטוקול.
לאור העוינות הזו, נראה כי נאט"ו העניקה לגיטימציה להתנהלות זדונית ואף חתרנית של אחת מחברותיה. מנגנון קבלת ההחלטות המבוסס על קונצנזוס מעניק כוח חריג לחברות סוררות. במקרה חסר התקדים הזה, טורקיה ממשיכה להחזיק במערכות ההגנה האווירית הרוסיות, מחזיקה בכיבוש צפון קפריסין, משמרת מתיחות רבת שנים עם יוון, ומארחת ארגוני טרור אסלאמיסטיים וגורמים קיצוניים נוספים – וכל אלה פוגעים בלכידות הברית וביסודותיה המוסריים והאסטרטגיים. ייתכן כי קואליציות גמישות ואמינות יותר, כגון ציר ישראל-יוון-קפריסין-הודו, לצד שותפות ערביות, יתגלו כיעילות וכאמינות יותר.
המלצות מדיניות
ישראל וארצות הברית חייבות להתמודד עם איומים אלה ללא דיחוי, כפי שקרא ראש הממשלה נתניהו. על וושינגטון לאכוף קווים אדומים בכל הנוגע להעברת מטוסי F-35, לקדם את מסדרון IMEC ואת החלופות לו תוך שילובה של ישראל, לחשוף את אירוח רשתות האחים המוסלמים על ידי טורקיה, וכן את דפוסי רדיפת המיעוטים לאורך ההיסטוריה שלה.
על נאט"ו ועל ארגונים בינלאומיים נוספים לנקוט צעדים עונשיים במידת הצורך, ועל וושינגטון לחזק מסגרות "מינילטרליות" (minilateral) העוקפות את מנגנון הקונצנזוס הבעייתי של נאט"ו. לטורקיה היה במשך שנים פוטנציאל להיות מנהיגה אזורית וכוח מייצב – כפי שהוכיחה בתקופת הממשלות הכמאליסטיות ובתפקידה ההיסטורי כדמוקרטיה בעלת רוב מוסלמי, שהיוותה דוגמה להפרדה בין דת למדינה.
אולם דרכה הנוכחית – ניצול תחושות קיפוח אזוריות, יישור קו עם קיצונים אסלאמיסטיים, ואיום על בעלת בריתה האמינה ביותר של המערב, תוך תחרות נגד אינטרסים מערביים משותפים – אינה מועילה לאיש. כפי שהזהיר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, התעלמות משאיפותיה של אנקרה תוביל לחוסר יציבות גדול אף יותר. נדרשים מבט מפוכח ופעולה נחרצת, לפני שברית מיושנת תאפשר את אותו כאוס שלשם מניעתו היא הוקמה מלכתחילה.
