המסר המרכזי העולה מפרסומי הבוקר באיראן הוא שהוויכוח על מצר הורמוז כבר אינו מתמקד רק בשאלה אם הוא פתוח או סגור. טהראן מבקשת להעביר את הדיון לשאלות עמוקות יותר: מי מוסמך לנהל את המעבר, מי ישלם על אבטחתו, ומי יפצה את איראן על נזקי המלחמה והזיהום הימי.

המאבק מתנהל גם סביב המספרים. הממשל האמריקני טוען כי זרימת הנפט מהמפרץ מתקרבת לרמה רגילה, אך נתוני תנועת האוניות והתחזית הרשמית של מינהל מידע האנרגיה האמריקני מצביעים על מעבר מוגבל מאוד. במקביל, איראן מציגה את השיחות עם יפן ופקיסטן כהוכחה לכך שהעולם נאלץ להכיר במעמדה החדש. בדיקה של ההודעה היפנית הרשמית מגלה תמונה שונה: טוקיו דורשת מעבר חופשי ובטוח ללא תשלומים נוספים ומבקשת מאיראן לרסן את החות'ים במצר באב אל מנדב.

הורמוז אינו פתוח, אבל גם אינו סגור לחלוטין

סוכנות הידיעות איסנ"א הציבה הבוקר במרכז הסיקור את הסתירה בין נתוני הממשל האמריקני לבין נתוני חברות המעקב אחר ספנות. שר האנרגיה האמריקני, כריס רייט, טען כי בממוצע של שבעה ימים עוברים דרך הורמוז קרוב ל-9 מיליון חביות נפט ביום. לדבריו, כאשר מוסיפים עוד 5 עד 7 מיליון חביות המוזרמות בצינורות ובמתקני יצוא שאינם תלויים במצר, היקף הזרימה הכולל מהמפרץ מגיע לכ-15 מיליון חביות ביום. הוא אף טען כי ביום ראשון יצאו מהאזור יותר מ-20 מיליון חביות.

ההשוואה דורשת זהירות. הנתון של 15 מיליון חביות כולל צינורות ומתקנים שמחוץ להורמוז, בעוד נתוני חברות הספנות מתייחסים לתנועה הימית במצר עצמו. למרות זאת, הנתונים הזמינים אינם תומכים בטענה שהמצב חזר לשגרה.

לפי חברת המעקב Kpler, ביום שני עברו בהורמוז שישה כלי שיט בלבד בשני הכיוונים, לעומת ממוצע של כ-11 כלי שיט בעשרת הימים שקדמו לכך. לפני המלחמה עברו במצר בדרך כלל בין 130 ל-140 כלי שיט מכל הסוגים ביום. מינהל מידע האנרגיה האמריקני העריך כי ברבעון השני של 2026 עברו בהורמוז כ-4.9 מיליון חביות נפט ונוזלים ביום, לעומת 21.6 מיליון חביות ברבעון האחרון של 2025. התחזית שלו מניחה שהמעבר יישאר מוגבל מאוד עד סוף אוגוסט ורק יתחיל להשתפר בהדרגה בספטמבר.

מנגד, חשבון מקוון המוצג בתקשורת האיראנית כ"נציגות לניהול נתיב המים של המפרץ" הודיע כי המצר יישאר סגור עד שארה"ב תקבל את תנאי איראן. מעמדו הרשמי של הגוף הזה אינו ברור, ולכן אין להתייחס להודעתו כאל החלטה משפטית מוסמכת. יתרה מכך, עצם מעברן של אוניות מוכיח שהמונח "סגור" משמש כאן גם כמסר פוליטי ולא כתיאור מוחלט של המצב.

התמונה המדויקת יותר היא של נתיב ימי שאינו סגור הרמטית, אך רחוק מאוד מפעילות רגילה. גם וושינגטון וגם טהראן משתמשות במונחים מוחלטים לצורכי השפעה: ארה"ב מבקשת להראות שהלחץ האיראני נשבר, ואיראן מבקשת להוכיח שהמעבר תלוי בהסכמתה.

טהראן מצרפת חשבון סביבתי למחיר פתיחת המצר

החידוש החשוב ביותר הבוקר הגיע מדברי דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאא'י. לדבריו, שיקום המערכת האקולוגית של מצר הורמוז, המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן צריך להיכלל בכל הסדר עתידי לניהול המצר.

בקאא'י התייחס לסרטונים שבהם נראתה לכאורה דליפת נפט סמוך לחופי האי קשם. קשם הוא אי איראני גדול במצר הורמוז, מול חופי מחוז הורמוזגאן. לפי הדיווח האיראני, זיהום נצפה בשלוש נקודות לאורך החוף ובחלקים מפני הים, והראיות הראשוניות מצביעות על אוניית מטען זרה כמקור אפשרי. מדובר בבדיקה ראשונית בלבד, וזהות האונייה והיקף הנזק טרם אומתו באופן עצמאי.

דובר משרד החוץ הרחיב את הטענה הרבה מעבר לאירוע בקשם. הוא דיבר על נזק סביבתי שנגרם במשך עשרות שנים מתנועת מכליות, מפעילות צבאית ומהמלחמה האחרונה. הוא נקב בנזקים של טריליוני דולרים והעלה את השאלה אם המדינות הצורכות אנרגיה, חברות הביטוח והמדינות שהשתתפו בלחימה צריכות לממן את השיקום. אין בשלב זה תיעוד מקצועי פומבי התומך בהערכת הטריליונים.

במקביל, אירנ"א העניקה בולטות למאמר אמריקני שפורסם באתר Responsible Statecraft, המזוהה עם מכון קווינסי בוושינגטון. המאמר טען כי קבלת מנגנון של אגרות מעבר עשויה להיות הדרך הזולה ביותר של ארה"ב לצאת מהמלחמה. כדוגמה הוצג מצר מלאקה בדרום מזרח אסיה, שבו בעלי אוניות משתתפים בקרן למימון בטיחות, ניווט, חיפוש והצלה והגנת הסביבה.

חשוב להדגיש שמדובר במאמר דעה ולא בהצעה רשמית של הממשל האמריקני. גם הדיווחים שלפיהם איראן דורשת תשלום בגובה 7 אחוזים מערך המטען טרם קיבלו אישור במסגרת הסכם פומבי.

הבחירה של אירנ"א להבליט את המאמר, לצד דברי בקאא'י, אינה מקרית. טהראן מנסה לשנות את אוצר המילים של המשבר. במקום לדבר רק על הסרת סנקציות ושחרור נכסים איראניים מוקפאים, היא מקדמת רעיון של הכנסה קבועה מהמצר. המונחים "אגרת ניהול", "קרן סביבתית" ו"אחריות משפטית" נועדו להעניק לגבייה העתידית מראה של הסדר אזורי לגיטימי, ולא של תשלום הנכפה באמצעות איום צבאי.

יפן דורשת מעבר ללא תשלום, והתקשורת האיראנית מצניעה זאת

השיחה בין נשיא איראן מסעוד פזשכיאן לראש ממשלת יפן סנאאה טאקאיצ'י ממחישה היטב כיצד התקשורת האיראנית עורכת מסרים דיפלומטיים.

אירנ"א דיווחה כי טאקאיצ'י בירכה על ההתקדמות בשיחות בין איראן לעומאן והביעה תקווה שהורמוז ייפתח במהירות. אולם בהודעה הרשמית של משרד החוץ היפני הופיע תנאי מרכזי שלא נכלל בדיווח האיראני: טוקיו הדגישה את חשיבותו של מעבר חופשי ובטוח "ללא עלויות נוספות". היא גם ביקשה מאיראן לדון בנושא עם הקהילה הבינלאומית ועם המדינות המשתמשות במצר.

ההשמטה משמעותית. הקורא האיראני מקבל רושם שיפן משלימה עם הסדר איראני-עומאני לניהול הורמוז. בפועל, יפן מתנגדת לתשלום נוסף ואינה מכירה בזכות חד צדדית של איראן לגבות אגרות.

הפער ניכר גם בנושא באב אל מנדב. זהו המצר הצר המחבר בין ים סוף למפרץ עדן ומשמש שער לנתיב המוביל דרך תעלת סואץ. חשיבותו גדלה מאז שסעודיה החלה להפנות יותר נפט לצינור החוצה את שטחה אל נמל ינבוע שבים סוף, כדי לעקוף את הורמוז.

לפי הגרסה האיראנית, ראש ממשלת יפן ביקשה מפזשכיאן להשתמש בהשפעת איראן כדי למנוע הסלמה בבאב אל מנדב. ההודעה היפנית הייתה מפורשת יותר: טאקאיצ'י הביעה דאגה מהכרזת החות'ים על מצור ימי נגד סעודיה ומהתקיפות נגד אוניות ומתקני נפט, וביקשה מאיראן לקרוא לחות'ים לנהוג באיפוק.

הגרסה האיראנית מרככת את הביקורת על החות'ים, אך בה בעת משתמשת בבקשה היפנית כהכרה במעמדה האזורי של טהראן. המסר המיועד לציבור הוא שאיראן אינה רק צד במלחמה, אלא כתובת שבלעדיה אי אפשר לייצב את שני צווארי הבקבוק הימיים החשובים באזור.

ילדי מינאב חוזרים לכותרות

בשיחה עם ראש ממשלת יפן הזכיר פזשכיאן גם את "תלמידי מינאב". זהו כינוי שהתקשורת והממשלה באיראן משתמשות בו לתלמידות בית הספר היסודי שג'רה טייבה בעיר מינאב, במחוז הורמוזגאן שבדרום איראן. בית הספר נפגע ב-28 בפברואר במהלך גל התקיפות האמריקני והישראלי, וילדות רבות נהרגו.

מספר ההרוגים שנמסר באיראן השתנה לאורך הזמן ולא אומת במלואו. ארה"ב וישראל לא קיבלו אחריות רשמית לפגיעה בבית הספר, אך בדיקות של תצלומי לוויין, סרטונים ושרידי זירת התקיפה הצביעו על אפשרות סבירה שהפגיעה נגרמה בתקיפה אמריקנית נגד מתחם סמוך של משמרות המהפכה. ארה"ב הודיעה שתבדוק את האירוע.

האזכור החוזר של ילדי מינאב נועד לעגן את טענת הפיצויים של איראן באירוע אזרחי קשה ומוכר. פזשכיאן מציג את איראן כקורבן שפעל בהתאם למשפט הבינלאומי, ואת ארה"ב וישראל כמי שפתחו במלחמה ופגעו באזרחים. כך מתחברים שלושה רכיבים של אותה עמדה: פיצוי על הרוגים, פיצוי על תשתיות ופיצוי על נזק סביבתי.

פקיסטן מתווכת, אך פריצת דרך עדיין לא הוכחה

שר החוץ עבאס עראקצ'י נפגש במשהד עם שר הפנים הפקיסטני מוחסן נקווי. משהד, בצפון מזרח איראן, היא העיר שבה נמצא קברו של האימאם השיעי עלי א-רזא, ונקווי הגיע אליה גם במסגרת ביקור דתי.

עצם המפגש אושר, אך ההודעה האיראנית לא מסרה פרטים על תוכן השיחה. פרסומים בפקיסטן טענו כי היה זה יום שני של שיחות וכי איסלאמאבאד מנסה להשיג הארכה של הסדר הפסקת האש, שמועדו הנוכחי אמור לפוג ב-17 באוגוסט. מקורות פקיסטניים אנונימיים אף טענו כי איראן וארה"ב הסכימו עקרונית להארכה, אך לא פורסם לכך אישור רשמי מצד וושינגטון או טהראן.

חבר הפרלמנט האיראני פדא חוסיין מאלכי העריך כי ביקורו של נקווי עשוי להבהיר אם ארה"ב מוכנה לקבל את התנאים האיראניים. זו הערכה פוליטית, לא הודעה רשמית על מסר אמריקני שהועבר.

לכן נכון להבחין בין העובדה לבין הפרשנות: פקיסטן אכן ממשיכה לפעול כערוץ תיווך מרכזי, והפגישות בדרג גבוה נמשכות. לעומת זאת, הטענה שהושגה הסכמה להארכת הפסקת האש עדיין אינה מאומתת.

בתוך איראן: מדינת האנרגיה מתכוננת למחסור בחורף

בעוד התקשורת האיראנית מציגה את הורמוז כמקור לעוצמה ולהכנסות עתידיות, פזשכיאן הזהיר כי איראן תוכל לעבור את החורף ללא משבר רק אם צריכת האנרגיה תפחת בכ-10 אחוזים.

הנשיא דרש נתונים מדויקים על צריכת מים, חשמל, גז ודלק, פיקוח על גופים ממשלתיים הצורכים כמויות חריגות והתקנה של 12 מיליון מונים חכמים עד סוף השנה האיראנית. לפי התוכנית, מחצית מהמונים ייוצרו באיראן ומחציתם ייובאו.

אין בכך הוכחה לקריסה קרובה של משק האנרגיה, אך זו הודאה ממשלתית ברורה בחוסר איזון מבני. איראן מחזיקה בעתודות נפט וגז מהגדולות בעולם, אך סובלת מתשתיות מיושנות, אובדן אנרגיה, השקעות חסרות, מחירים מסובסדים וצריכה גבוהה. היכולת לשבש את אספקת האנרגיה העולמית אינה מתורגמת בהכרח לאספקה יציבה לאזרח האיראני.

דלק, דיור ובנקים: כותרות של חוסר שליטה

בעיתון "אטלאעאת" בלט הבוקר סיפורה של תוכנית דלק במחוז כרמאן. סמוך לחצות פורסם כי ב-204 תחנות יימכר בנזין במחיר המוגדר כעלות הזיקוק המלאה, 87,200 תומאן לליטר. בתוך כשעה הודיעה חברת הפצת מוצרי הנפט כי יישום התוכנית הוקפא בעקבות התערבות מושל המחוז.

לא מדובר בהתייקרות ארצית, והתוכנית לא הופעלה בפועל. עם זאת, הפרשה המחישה את חוסר הבהירות בקבלת ההחלטות. גם לאחר ביטולה לא נמסר מי אישר את הניסוי, לאילו צרכנים נועד המחיר ומדוע ההודעה פורסמה לפני שהתקבל אישור סופי.

באותו אתר פורסמה הערכה שלפיה כדי שהלוואת דיור תממן כיום מחיר של 20 מטרים רבועים בדירה בטהראן, היא צריכה לעמוד על כ-3.8 מיליארד תומאן, עם החזר חודשי של לפחות 85 מיליון תומאן. זו הערכה עיתונאית ולא תוכנית אשראי ממשלתית, אך היא ממחישה את הפער בין מחירי הדיור להכנסות משקי הבית. לפי הכתבה, חלקו של הדיור באשראי הבנקאי ירד ל-2 עד 3 אחוזים בלבד.

כותרת אחרת טענה כי היקף ההלוואות הבעייתיות ב-22 בנקים הגיע ל-930 טריליון תומאן, עלייה של כ-40 אחוזים בשנה. הכתבה אינה מפנה ישירות למאגר הנתונים שעליו היא מסתמכת, ומופיעים בה גם פערים בין יחידות החישוב. לכן יש להתייחס למספר המדויק בזהירות. עם זאת, עצם פרסום הכתבה מעיד על חרדה גוברת מהקפאת מקורות אשראי בידי חברות גדולות וגופים ממשלתיים למחצה.

גם בגזרת העבודה נמשכת השחיקה. עובדי קבלן בחברת התקשורת האיראנית טענו כי חלק מהתשלומים המגיעים להם משנות 2024 ו-2025 עדיין לא הועברו, וכי הפרשי השכר מחודש פרוורדין, החודש הראשון בלוח האיראני, טרם שולמו. זאת אף שתעריפי הטלפון הקווי עלו השנה ב-45 אחוזים. הנתונים על הכנסות החברה נמסרו על ידי העובדים ולא עברו ביקורת עצמאית, אך התלונה משתלבת בגל רחב יותר של מאבקי שכר בקרב מורים, גמלאים, עובדי רשויות וצוותים רפואיים.

לא ויכוח בין מלחמה לשלום, אלא על קיבוע הישגים

אירנ"א פרסמה במקביל ריאיון עם סייד מורטזא כאמל נוואב, מזכ"ל אגודת הקדמה והצדק, שבו כינה את המתנגדים למשא ומתן "זרם ללא פתרון". לדבריו, איראן צריכה לשלב עוצמה צבאית עם דיפלומטיה שתעגן את הישגיה.

אין זו הכרזה ממשלתית, אבל עצם הבולטות שניתנה לדברים מצביעה על הקו שהממשלה מבקשת לקדם. המשא ומתן אינו מוצג כחלופה לטילים ולשליטה בהורמוז, אלא ככלי שנועד להפוך הישגים צבאיים להסדר מדיני, להכנסה ולמעמד מוכר.

השורה התחתונה

התקשורת האיראנית מנסה הבוקר לקבע רעיון חדש: הורמוז אינו עוד קלף זמני שנועד להביא להפסקת המלחמה, אלא נכס שממנו איראן מצפה להפיק סמכות, הכנסות והכרה בינלאומית גם ביום שאחרי.

הנתונים אינם מוכיחים שהמצר סגור לחלוטין, אך הם גם אינם תומכים בטענה האמריקנית שהפעילות חזרה לשגרה. טהראן מנצלת את הפער הזה כדי להעלות את המחיר: סיום המלחמה, שחרור כספים מוקפאים, פיצויים, מנגנון ניהול, תשלומי מעבר וכעת גם שיקום סביבתי.

הפער בין הדיווח האיראני לבין ההודעה הרשמית של יפן חושף את מגבלות הנרטיב. מדינות צרכניות האנרגיה מוכנות לדבר עם איראן, אך אינן בהכרח מקבלות את זכותה לגבות תשלום או לשלוט לבדה בנתיב בינלאומי. מבחינת ישראל, המשמעות היא שהורמוז הפך בטווח הקצר למוקד מיקוח חשוב לפחות כמו סוגיית הגרעין, ואיראן מנסה לחבר אליו גם את באב אל מנדב ואת השפעתה על החות'ים.

אלא שהעוצמה החיצונית מתקיימת לצד חולשה פנימית. אותה הנהגה הדורשת מהעולם לשלם על השימוש בנתיבי האנרגיה של האזור מבקשת מאזרחיה לצמצם צריכה, מתקשה לנסח מדיניות דלק עקבית ואינה מצליחה להבטיח דיור, אשראי ושכר בזמן. זהו הפער המרכזי של איראן הבוקר: שליטה גוברת בצוואר בקבוק עולמי, מול יכולת מוגבלת לפתור את צווארי הבקבוק של הכלכלה בבית.