היום הראשון של תעריף הבנזין החדש מחבר בין מחסור ממשי בדלק לבין ניסיונה של הממשלה לצמצם את הנזק הפוליטי. במקביל, איראן מציגה טיל נגד ספינות כהוכחה לדוקטרינה תקיפה יותר, סבא"א מודה שאין לה תמונה עדכנית של מלאי האורניום, וחסן רוחאני מכניס אל לב השיח הממסדי את השאלה שהמחנה הקיצוני מעדיף להשתיק: איך מסיימים את המלחמה.
תעריף הבנזין הוכפל, והממשלה מבטיחה שרוב הנהגים לא ירגישו
בחצות הלילה שבין 7 ל-8 בספטמבר השתנה המחיר בכרטיסי החירום של תחנות הדלק באיראן. מי שאין ברשותו כרטיס דלק אישי, או שכבר ניצל את מלוא המכסה החודשית שלו, ישלם מעתה 10,000 תומאן לליטר במקום 5,000. שתי מדרגות הסבסוד האישיות נשארו כפי שהיו: 60 ליטר בחודש במחיר 1,500 תומאן לליטר ועוד 50 ליטר במחיר 3,000 תומאן.
משרד הנפט בחר להציג את המהלך כהתאמה מוגבלת, לא כהעלאת מחיר רחבה. בהודעה הרשמית נכתב כי "יותר מ-85 אחוזים מהציבור לא יחוו כל שינוי בהוצאות הדלק שלהם". הטענה נשענת על כך שמכסה של 110 ליטר אמורה להספיק לרוב בעלי הרכב הפרטי, וכי רק כ-15 אחוזים מכלל הבנזין נמכרים באמצעות כרטיסי התחנות. הנתונים האלה מסבירים את המסר, אבל לא מבטיחים שההשפעה תישאר אצל מיעוט קטן של נהגים.
נהג שנוסע מעט אכן עשוי לא להרגיש כל שינוי. נהג מונית, שליח, בעל עסק קטן או משפחה המחזיקה רכב ישן וצמא לדלק נמצאים במקום אחר. נהגי המוניות המקוונות עדיין לא קיבלו מכסה חדשה, אף שהם בין הראשונים שצפויים לעבור את רף 110 הליטרים. הממשלה בוחנת שתי תשובות: הסבה במימון המדינה לרכב דו-דלקי, או הקצאת דלק לפי מספר הקילומטרים. בסיסטאן ובלוצ'סתאן כבר הוחל בפיילוט להסבת מכוניות של נהגי סנאפ לגז טבעי, בתנאי שהם נוסעים יותר מ-200 קילומטר ביום.
גם כלי רכב ממשלתיים הועברו לתעריף הגבוה עבור כל כמות הדלק שהם צורכים. זהו צעד שקל יותר להגן עליו מבחינה ציבורית, מפני שהוא מציג את המדינה כמי שמתחילה את החיסכון בעצמה. מבחינה תקציבית, הכסף עובר מכיס ממשלתי אחד לאחר. המבחן הפוליטי יגיע אם מחירי הנסיעות, המשלוחים וההובלה יתחילו לעלות והציבור יגלה שההתייקרות הגיעה אליו דרך מחיר השירות ולא דרך המשאבה.
המחסור הוא 10 מיליון ליטר ביום
מאחורי השינוי עומד פער שהממשלה כבר מתקשה לממן. בחמשת החודשים הראשונים של השנה צרכה איראן בממוצע כ-132 מיליון ליטר בנזין ביום, בעוד הייצור המקומי עמד על כ-122 מיליון. בעבר ניתן היה להשלים את המחסור היומי, כ-10 מיליון ליטר, באמצעות יבוא. הפגיעה בבתי הזיקוק, הירידה בהכנסות המדינה והקושי להכניס דלק דרך נתיבי הסחר הפכו את הפתרון הזה ליקר ומסובך יותר.
הכפלת התעריף בכרטיס התחנה אמורה לעודד נהגים להסתפק במכסה האישית, להשתמש בתחבורה אחרת או להקפיד יותר על צריכה. היא אינה מוסיפה ליטר אחד לבתי הזיקוק ואינה מטפלת במכוניות הישנות שצורכות יותר דלק. גם אם השימוש בכרטיסי התחנות יצטמצם במידה ניכרת, לא ברור שהחיסכון יתקרב לפער היומי שעליו מצביעה הממשלה.
הזיכרון של נובמבר 2019 נמצא בחדר גם כשבכירים אינם מזכירים אותו. אז העלאה פתאומית במחיר הבנזין הציתה מחאה ארצית ודיכוי קטלני. הפעם נשמרו שתי המכסות הזולות וההתייקרות הוגבלה לכרטיס התחנה, מה שמעניק לממשלה שכבת הגנה. מנגד, המהלך מתרחש בזמן מלחמה, לאחר שחיקה חריפה של הריאל ובמציאות שבה חלק גדול מן הציבור כבר מתקשה לממן הוצאות בסיסיות. הממשלה מתייחסת לדלק כאל בעיית צריכה; נהגים רבים רואים בו תנאי לעבודה.
הדולר נסוג מהשיא, לא מן המשבר
בשוק החופשי נמכר הבוקר הדולר בסביבות 222,100 תומאן, מעט פחות מכ-223 אלף תומאן בבוקר הקודם ורחוק במקצת מן השיא האחרון, כ-229 אלף. הירידה אינה מבשרת על התחזקות יציבה של הריאל. השער שפרסמה החלפנות של הבנק הלאומי עמד על כ-130,937 תומאן לדולר, והפער העצום בין המחיר הממשלתי למחיר שבו הציבור באמת יכול לרכוש מטבע ממשיך לשקף מחסור, הקצאה מנהלית וחוסר אמון.
גם הזהב נחלש מעט. גרם זהב 18 קראט נסחר בכ-23.06 מיליון תומאן ומטבע אמאמי בכ-231.01 מיליון. מדובר בירידה יומית של כ-1.2 אחוזים במחיר הזהב וכ-1.7 אחוזים במחיר המטבע, לאחר רצף עליות. אלה עדיין מחירים המתאימים לכלכלה שבה אנשים מחפשים הגנה מפני המטבע המקומי, לא לשוק שחזר לשגרה.
הרגישות הציבורית ניכרת גם בדברי מזכיר המטה לקידום המידות הטובות ומניעת הרע. הוא קרא לממשלה ללמוד מהחלטות כלכליות קודמות שהאיצו את האינפלציה, ובאותה נשימה דרש להסדיר את הרשתות החברתיות מפני שחדשות שליליות "מחדירות ייאוש". זהו ניסיון לחלק את האחריות בין המדיניות לבין האופן שבו מדברים עליה. כשמחיר הדולר גבוה בכ-70 אחוזים מן השער הממשלתי, קשה לשכנע אזרחים שהבעיה העיקרית היא הטון ברשת.
הטיל נועד לשנות את חישובי האויב, גם בלי הוכחה שפגע
המסר הצבאי של טהרן הוקשח בימים האחרונים. מוחסן רזאא'י, העומד בראש המועצה העליונה לביטחון לאומי, טען כי איראן ערכה "ניסוי" בטיל בליסטי מיוחד נגד כלי שיט אמריקאי. לפי הגרסה האיראנית, זו הפעם הראשונה מאז מלחמת איראן-עיראק שבה נבחנה יכולת כזאת מול ספינה אמריקאית. דיווחי המדינה הציגו את האירוע כחלק מדוקטרינה חדשה שלפיה איראן "תפעל נגד כל איום, עוד לפני שיתממש".
יש פער גדול בין הצהרה על דוקטרינה לבין מידע שניתן לבדוק. לא פורסם איזה טיל שוגר, אם מערכת ההנחיה שלו מסוגלת לעקוב אחר מטרה נעה ומה הייתה תוצאת השיגור. בתקשורת הוזכר קאסם בסיר, טיל שמיוחסים לו טווח של לפחות 1,200 קילומטר וראש קרב במשקל כחצי טונה, אך אין הוכחה שזה היה הטיל ששוגר. ארצות הברית אישרה שטילים איראניים שוגרו בשבת לעבר ספינות מלחמה אמריקאיות וטענה שהן התחמקו. עד כה אין ראיה פומבית לפגיעה בכלי שיט אמריקאי.
חשיבות הפרסום נמצאת כרגע בעיקר בתחום ההרתעה. ההנהגה מבקשת להודיע שעידן "התגובות המידתיות" הסתיים, ושמבחינתה זיהוי איום עשוי להספיק לפעולה מקדימה. ניסוח כזה מרחיב מאוד את מרחב השיקול האיראני. הוא גם מגדיל את הסיכון לטעות בזיהוי, לפרשנות שגויה של תנועת ספינה או לפעולה שכל צד יראה כהגנתית בעוד הצד האחר יראה בה פתיחת סבב חדש.
עד הבוקר לא התקבל אישור לתקיפה אמריקאית חדשה או למטח איראני נוסף. ההפוגה המבצעית אינה מבטלת את ההסלמה במסרים. היא משאירה לצבאות, לחברות הספנות ולמדינות המפרץ את המשימה להחליט עד כמה ברצינות יש להתייחס לאיום שאין לצדו עדיין פרטים מלאים.
הורמוז נשאר מנוף בלי מפה
גם "אזור האיסור" שאיראן הודיעה כי תקים ליד מצר הורמוז עדיין אינו מסלול שאפשר לעבוד לפיו. לא פורסמו מפה, קואורדינטות או הוראות שיט מלאות. הבית הלבן דחה את עצם סמכותה של איראן לקבוע אזור כזה וטען כי המעבר פתוח ונמצא בשליטה אמריקאית. הצבא האמריקאי מסר כי עד יום שני הפנה 94 כלי שיט והשבית שלושה במסגרת המצור על נמלי איראן.
שתי המעצמות מציגות אפוא תמונות הפוכות של אותו מרחב. איראן רוצה שאוניות יצייתו לנתיב שהיא קובעת ומנסה להוכיח שבלי הסכמתה אין תנועה בטוחה. ארצות הברית מתארת את הצי שלה כמי שמגן על המעבר ומכתיב את התנועה בפועל. בעלי האוניות וחברות הביטוח אינם צריכים להכריע מי צודק מבחינה משפטית כדי להעלות מחיר או להמתין מחוץ למצר; די להם באפשרות שטיל, מוקש או טעות בזיהוי יסכנו את הצוות והמטען.
גם מדינות המפרץ מסרבות לקבל את המסגרת הדו-צדדית הזאת. אנוור גרגאש, יועצו המדיני של נשיא איחוד האמירויות, אמר כי "אף מדינה יחידה" אינה צריכה לשלוט במצר והוסיף: "יצוא האנרגיה שלנו לא יוחזק כבן ערובה". מזכ"ל הליגה הערבית הזהיר כי המדינות הערביות לא יקבלו הפיכה של נתיבי השיט לקלף מיקוח. מבחינת טהרן, הורמוז הוא אמצעי ללחוץ על וושינגטון; מבחינת אבו דאבי ובירות נוספות, השימוש באמצעי הזה גובה מחיר גם ממי שאינו צד ישיר לעימות.
בווינה מדברים על מלאי שאיש אינו יכול למדוד
ישיבת מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נפתחה בווינה עם תיאור חריף של אובדן הפיקוח באיראן. מנכ"ל הסוכנות, רפאל גרוסי, אמר כי בתקופת הדיווח לא התקבל מידע על החומר הגרעיני ועל המתקנים המוצהרים, וכי לפקחים לא ניתנה גישה לבדיקות בשטח. יותר משנה חלפה מאז שהסוכנות איבדה את רציפות הידע על מלאי האורניום המועשר, לרבות חומר שהועשר עד 60 אחוזים.
גרוסי הגדיר את המצב "חשש חמור בתחום הפצת הנשק" וקבע כי "המצב צריך להתוקן בדחיפות המרבית". הוא גם אמר שרמות הקרינה שנמדדו באזור המפרץ נשארו בטווח הרקע הרגיל. כלומר, אין כרגע אינדיקציה פומבית לאירוע רדיולוגי באזור, אך גם אין לסוכנות יכולת לומר מה מצב החומר בתוך איראן.
המספר 440.9 קילוגרם של אורניום המועשר ל-60 אחוזים ממשיך להופיע בדיווחים, אך הוא אינו מדידה חדשה. זהו הנתון האחרון שהיה בידי הסוכנות לפני שאיבדה את יכולת המעקב. אין בסיס לקבוע שהמלאי נשאר במקומו, הועבר, גדל או נפגע בתקיפות. התקשורת האיראנית מנסחת את דברי גרוסי כ"טענות" ומדגישה שהפגיעה במתקנים והמצב הביטחוני הם שיצרו את פערי המידע. גם אם זהו חלק מן ההסבר, חובת הפיקוח לא נעלמת והפער עצמו נשאר מסוכן.
ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה מקדמות טיוטת החלטה שתעביר למועצת הביטחון דיווח על אי-עמידתה של איראן בהתחייבויותיה. עד הבוקר לא התקיימה הצבעה, והנוסח עדיין עשוי להשתנות. העברת התיק למועצת הביטחון אינה מחזירה אוטומטית סנקציות, אך היא מעבירה את הדיון מן המסלול הטכני למסלול פוליטי שבו רוסיה וסין מחזיקות בזכות וטו.
רוחאני שואל מה מועיל מצר בלי ספינות
בתוך איראן, חסן רוחאני ניסח את שאלת סיום המלחמה באופן שהקשה להשאיר אותה בשולי השיח. הנשיא לשעבר קרא לסיים את הלחימה "באופן מכובד" ובהתאם למה שהגדיר כרצונו של הרוב המכריע בציבור. לדבריו, איראן זקוקה לסיום המלחמה כדי לשקם את הנזק, לאפשר השקעות ולהחזיר לצעירים תקווה לעתיד.
רוחאני קשר את הטיעון ישירות להורמוז. "מה מועיל מצר בלי ספינות?" שאל, והוסיף שאיראן זקוקה למצר משגשג שבו מתקיימת תנועת מסחר, תוך שמירה על ביטחונן של איראן ועומאן. באותו נאום הוא תהה כמה זמן אמורה המדינה להמשיך להילחם אם הציבור אינו מקבל את המטרה, וקרא להציג לאזרחים מסגרת ברורה של יעדים לאומיים.
התגובה מן המחנה הקיצוני היתה מהירה. חברי פרלמנט, אנשי תקשורת ממסדיים ודמויות המזוהות עם סעיד ג'לילי האשימו את רוחאני בהחלשת הלוחמים ובהשמעת "קול הכניעה". לפי הקו שלהם, מאחר שאיראן לא פתחה במלחמה, עצם הקריאה לסיים אותה מסיטה את האחריות מן האויב ומכרסמת בעמידה הלאומית.
הוויכוח הזה רחב יותר מן המחלוקת הישנה בין רוחאני לג'לילי. רוחאני אינו איש אופוזיציה; הוא נשיא לשעבר ואחד מבכירי המערכת. כשהוא מדבר על "הרוב המכריע", הוא מנסה לטעון שהמשך מלחמה ללא יעד וללא אופק מדיני אינו יכול להישען רק על נאומים צבאיים. המחנה הקיצוני עונה לו שהשלום יגיע רק לאחר שארצות הברית וישראל ייענשו במידה שתשלול מהן את היכולת לתקוף שוב. מאחורי חילופי ההאשמות עומדת מחלוקת ממשית: האם ההרתעה היא תנאי למשא ומתן, או שהדרישה להשיג הרתעה מוחלטת היא דרך להימנע ממשא ומתן ללא הגבלת זמן.
יום שישי השחור והזכות למחאה
ב-8 בספטמבר מציינת איראן 48 שנים ליום שישי השחור, שבו ירו כוחות השאה במפגינים בכיכר ז'אלה בטהרן. בתקשורת הממסדית מחברים את האירוע ההיסטורי לתלות של שלטון השאה בארצות הברית ובישראל ולמלחמה הנוכחית. החיבור משרת סיפור מוכר: המהפכה נתפסת כהתקוממות אותנטית נגד שלטון נתמך זרים, והמערכה של היום מוצגת כהמשך ההגנה על אותה עצמאות.
הקושי מתגלה כשהדיון מגיע למחאות נגד הרפובליקה האסלאמית. מרצה למדעי המדינה אמר לאיסנ"א כי ב-1978 יצאו לרחובות אנשים "בידיים ריקות" שרק רצו שקולם יישמע, בעוד במחאות האחרונות הופיעו בתוך הציבור אנשים "מאומנים" שפעלו באופן מכוון. אין בכתבה ראיות שמבססות את ההבחנה הזאת. היא מאפשרת לממסד להעניק לגיטימיות מלאה למחאה נגד השאה ולשלול מראש את הלגיטימיות של מחאה נגדו.
באותו מרחב ציבורי, ארגון זכויות האדם הנגאו דיווח כי פעילת הסטודנטים מטהרה גונעי נעצרה לאחר שהתייצבה ביחידה לאכיפת גזרי דין והועברה לכלא אווין. לפי הארגון, בית המשפט גזר עליה 15 חודשי מאסר בגין "תעמולה נגד המדינה" ושישה חודשים בגין "העלבת המנהיג העליון"; בהתאם לדין האיראני היא אמורה לרצות את העונש הארוך. הדיווח לא קיבל אישור נגיש של מערכת המשפט האיראנית, ולכן יש לייחסו להנגאו ולא להציגו כעובדה שאומתה משני מקורות.
מסקנת הדסק: המחיר הכלכלי כבר נמצא בתוך הוויכוח על המלחמה
ההנהגה האיראנית מבקשת מן הציבור לקבל שלושה מסרים במקביל. הראשון הוא שההתייקרות בתחנות מוגבלת ושמרבית הנהגים לא ייפגעו. השני הוא שהמצב הצבאי מחייב דוקטרינה תקיפה יותר, לרבות פעולה לפני התממשות איום. השלישי הוא שדיבור על סיום המלחמה מחליש את המדינה. הבעיה אינה רק תקשורתית. מדיניות צבאית שמרחיבה את האפשרות לתקיפה מקדימה מגדילה גם את הסיכון לפגיעה נוספת בבתי זיקוק, בנמלים ובנתיבי היבוא שעליהם נשען שוק הדלק.
התעריף החדש עשוי לצמצם שימוש בכרטיסי התחנות ולהכניס כסף נוסף לקופה, אך הוא אינו פותר את המחסור היומי ב-10 מיליון ליטר. אם נהגי מוניות ושליחים יגלגלו את ההוצאה אל הלקוחות, גם מי שאינו מחזיק רכב ירגיש את השינוי. אם הממשלה תרחיב מכסות כדי למנוע זאת, חלק מן החיסכון שתכננה ייעלם. זהו מבחן פשוט יותר מכל הצהרה: מה יקרה למחירי הנסיעה, ההובלה והמזון בשבועות הקרובים.
גם דברי רוחאני אינם אירוע שולי. הם מראים שהדיון על יעד המלחמה כבר מתקיים בתוך המערכת, לא רק מחוץ לה. הניסיון לתייג את השאלה ככניעה אינו מספק תשובה לשאלה שרוחאני הציב: מה אמורה איראן להשיג, ובאיזה שלב יוכל השלטון לומר לציבור שהמחיר הצבאי והכלכלי הספיק.
בימים הקרובים כדאי לעקוב אחר שלושה דברים מעשיים: תגובת הנהגים לתעריף, מספר האוניות שעוברות בהורמוז והאם איראן מפרסמת הוראות ברורות לאזור האיסור, והחלטת מועצת הנגידים בווינה. אלה יאמרו יותר מן הניסוחים התקיפים. נכון להבוקר, הממשלה דורשת מן הציבור לשלם מחיר גבוה יותר בשולי שוק הדלק, לחיות עם סיכון גבוה יותר בדרום המדינה ולהאמין שעיקר הקושי נובע גם מן האופן שבו מדברים עליו. זו אינה רק בעיית הסברה. זו בעיית אמינות.
