השיח באיראן הבוקר (א') אינו עוסק רק בשאלה אם מצר הורמוז ייפתח או אם המשא ומתן עם ארצות הברית יתחדש. מאחורי הכותרות מתנהל מאבק עמוק יותר על גבולות הוויכוח הציבורי. המשטר מדבר על אחדות, אך יותר ויותר איראנים שומעים גם דרישה לשתוק. במקביל, חוסר הוודאות סביב הדלק, מחירי המזון, הזהב ואפילו תחזית הגשם מעמיק את משבר האמון.
כשהאחדות הופכת לקו אדום
השיח האיראני הבוקר אינו מתכנס סביב הכרעה חדשה במצר הורמוז או סביב פתיחתו של סבב נוסף במשא ומתן הגרעיני. במרכזו עומדת שאלה פנימית יותר: מי רשאי לדבר על מחירה של המלחמה, ועד כמה מותר לבקר את המדיניות בשם האחדות הלאומית.
מצד אחד, שר התרבות עבאס סאלחי דורש מרשות השידור הממלכתית להרחיב את מגוון הקולות שהיא משמיעה ולהחזיר לעצמה את אמון הציבור. מצד אחר, אותו שר מאמץ את קביעתו של המנהיג העליון עלי ח׳אמנהאי, שלפיה כל פגיעה בלכידות החברתית היא קו אדום.
אל שני המסרים האלה מצטרפת עמדה נוקשה אף יותר מצד משמרות המהפכה. סגן מפקד הארגון לעניינים פוליטיים קרא להעביר דיונים רגישים בנוגע לגרעין ולסיבות לפרוץ המלחמה מהמרחב הציבורי אל מה שכינה ״חדרי המומחים״.
זה אולי נשמע כמו ויכוח על מילים, אבל בפועל מדובר בוויכוח על גבולות השיח. אם אחדות פירושה מתן מקום לקבוצות מקצועיות, חברתיות ופוליטיות שאינן מיוצגות כיום, היא יכולה להפוך למנגנון של תיקון. אם אחדות פירושה מניעת דיון פומבי בכישלונות, באחריות ובחלופות, היא הופכת למנגנון של משמעת.
התקשורת האיראנית סיפקה הבוקר עדויות לשתי האפשרויות, אך לא באמת הכריעה איזו מהן תנצח.
מבטיחים יותר קולות, אבל לא יותר שאלות
בריאיון שפורסם בשעות הלילה אמר סאלחי כי החלפתו של ראש רשות השידור לא תפתור לבדה את משבר האמון. לדבריו, הגוף הממלכתי חייב להרחיב את מעגל הקבוצות, הדעות והטעמים שהוא מייצג.
עצם האבחנה הזאת חריגה יחסית. היא אינה מגיעה מגורם אופוזיציוני או מפעיל פוליטי מחוץ לאיראן, אלא משר מכהן המודה כי חלקים גדולים בחברה כבר אינם רואים את עצמם בשידור הממלכתי.
אלא שקצת יותר משעה לאחר מכן פרסם סאלחי מסר אחר, נוקשה בהרבה. הוא אימץ את דברי ח׳אמנהאי, שלפיהם כל פעולה המזיקה ללכידות החברתית אסורה, והוסיף כי ההנחיה היא ״מפורשת, נחרצת, ללא פרשנות וללא חריגים״.
המסר המקורי של המנהיג קרא לצרף לכל מדיניות ממשלתית ״נספח לכידות חברתית״, כלומר לבחון כיצד החלטות המדינה משפיעות על אחדות הציבור. ח׳אמנהאי אף דחה את החלוקה הפשוטה בין מי שתומכים במלחמה לבין מי שתומכים במשא ומתן. אלא שהשאלה שנותרה פתוחה היא מי יקבע איזו אמירה מחזקת את הלכידות ואיזו אמירה פוגעת בה.
הוויכוח התחדד לאחר שסגן הנשיא מוחמד-ג׳עפר קאאם-פנאח העלה את האפשרות שוויתור איראני על העשרת אורניום היה עשוי למנוע את המלחמה. ידאללה ג׳וואני, סגן מפקד משמרות המהפכה לעניינים פוליטיים, דחה את הדברים. לטענתו, תוכנית הגרעין הייתה רק אמתלה, והצגת חולשות במרחב הציבורי עלולה לעודד את האויב.
ג׳וואני המליץ להעביר דיונים כאלה לחדרים מקצועיים וסגורים. כך נוצר הפרדוקס של הבוקר: הממסד מכיר במשבר האמון ובצורך להשמיע יותר קולות, אך חלק ממנו מבקש במקביל לקבוע מראש אילו שאלות מסוכנות מכדי להישמע.
המבחן האמיתי של ההבטחה לריבוי קולות לא יהיה במספר המרואיינים החדשים שיופיעו בטלוויזיה. הוא יהיה בשאלה אם יורשו לדבר גם על עלויות המלחמה, הסנקציות והמדיניות הגרעינית, או שהגיוון ייעצר בדיוק במקום שבו מתחילה ליבת הכוח.
הורמוז נשאר פתוח רק על תנאי
גם בזירה האזורית אין עדיין מעבר ברור מעימות להסדרה. הדיפלומט האיראני לשעבר סיד עלי סקַאאיאן טען כי איראן העלתה את דרישותיה במסגרת מה שמכונה ״הבנות אסלאמאבאד״. בין הדרישות שהזכיר היו שחרור נכסים איראניים מוקפאים ויציאת הכוחות האמריקאיים מהאזור.
דבריו ממחישים את המסר שטהראן מנסה לבסס: איראן אינה ממהרת להסכים להסדר ואינה מגיעה לשיחות מעמדת חולשה. עם זאת, סקַאאיאן אינו נושא תפקיד רשמי במשא ומתן, ואין בדבריו הוכחה לכך שהצד האמריקאי קיבל את התנאים או שהתקיים משא ומתן ישיר.
עמדה רשמית יותר הציג סגן שר החוץ כאזם גריבאבאדי. לדבריו, ההבנות שהושגו עם עומאן בנוגע למעבר כלי שיט במצר הורמוז אינן נכנסות לתוקף באופן אוטומטי. תחילה, כך אמר, על ארצות הברית לקיים את ההתחייבויות שנקבעו לה.
גריבאבאדי הוסיף כי איראן אינה ממהרת לפתוח את המצר וכי כל מעבר של כלי שיט מחייב תיאום ואישור איראני. במילים אחרות, מבחינת טהראן, המצר אינו חוזר לפעילות רגילה. הוא הופך לכלי מיקוח.
המציאות מורכבת יותר מהשאלה אם הורמוז פתוח או סגור. השאלה היא מי מנהל את התנועה, באילו שעות ובאילו תנאים. מעבר מצומצם מתקיים ככל הנראה בנתיב הדרומי, אך עדיין לא ברור כמה אוניות עוברות ובאיזה קצב.
גם בכל הנוגע לגרעין, אין נכון לעכשיו התפתחות מדינית ממשית. לא פורסמו מועד לסבב חדש בין איראן לארצות הברית, הרכב משלחות או סדר יום מוסכם. גם לא דווח על שינוי במלאי האורניום או על מסמך חדש של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. יש תנאים, יש מתווכים ויש מסרים. עדיין אין משא ומתן חדש שאפשר להצביע עליו.
הבנזין זורם, האמון פחות
אם הורמוז הוא הסיפור האזורי, הבנזין הוא הסיפור שנוגע כמעט בכל משפחה באיראן.
ראש הארגון האסטרטגי לייעול אנרגיה, אסמאעיל סוקאאב אספהאני, טען כי גורמים משני המחנות הפוליטיים מעורבים בהברחות דלק. הוא אף אמר שהוא חושש מנקמה אם יחשוף את שמותיהם. אלא שהוא לא מסר שמות ולא הציג ראיות.
לצד דבריו פורסמו הערכות שלפיהן בין 20 ל-30 מיליון ליטר דלק מוברחים מאיראן מדי יום. בית הדין לביקורת חשבונות הזהיר, מנגד, שאין להסביר את הפער במשק הבנזין בעיקר באמצעות הברחות, וכי רוב הדלק המוברח הוא בכלל סולר.
הסתירה בין ההערכות חשובה לא פחות מהמספרים עצמם. קשה לבקש מהציבור להבין את מצבו של משק הדלק כאשר גורם אחד מאשים רשתות הברחה פוליטיות, גורם אחר מצביע על צריכה גבוהה, והממשלה עדיין אינה מפרסמת מדיניות מחירים ברורה.
צריכת הבנזין הארצית עלתה לאחרונה ליותר מ-150 מיליון ליטר ביום, לעומת ממוצע של 131 מיליון ליטר מתחילת השנה. בטהראן נרשמה צריכה של 26 מיליון ליטר ביום, לעומת כ-20 מיליון ליטר ביום רגיל.
אחד ההסברים לזינוק הוא דווקא חוסר הוודאות. שמועות ומסרים סותרים בנוגע למחיר הדלק שלחו נהגים למלא את המכלים עוד לפני שהתקבלה החלטה רשמית. כך החשש מפני מחסור או התייקרות מגדיל את הביקוש ועלול ליצור את הלחץ שממנו הציבור מפחד.
הגורמים הרשמיים טוענים שאין מחסור מיידי ושהאספקה נמשכת. אבל משבר האמון כבר מתרחש. כאשר הציבור אינו יודע מה יהיה המחיר מחר, הוא מתנהג כאילו ההתייקרות כבר הוחלטה.
הזהב והאורז מספרים את הסיפור האמיתי
גם שוק הזהב משקף את החיפוש אחר ביטחון. מחירו של גרם זהב 18 קראט הגיע הבוקר לכ-21.84 מיליון תומאן, ומחירו של מטבע אימאמי עמד על כ-219 מיליון תומאן. המחירים האלה אינם מספרים רק את סיפורו של שוק התכשיטים. עבור איראנים רבים, זהב הוא דרך להגן על החסכונות מפני שחיקת הריאל, האינפלציה והחלטות ממשלה שאי אפשר לצפות מראש.
הנשיא מסעוד פזשכיאן סיפק בריאיון טלוויזיוני הצצה נדירה לעומק הלחץ. לדבריו, היבוא והיצוא ירדו בכ-25% עד 35%, והפער בתקציב עוד לפני המלחמה עמד על כ-1,500 טריליון תומאן. הוא גם הזהיר כי מחיר האורז עלול להגיע ל-500 עד 600 אלף תומאן לקילוגרם.
אלה אינן תחזיות שוליות. אורז הוא מוצר בסיסי, וכאשר הנשיא עצמו מדבר על מחיר כזה, המסר שמגיע למשקי הבית ברור: הלחץ אינו מוגבל לבורסה, לשער הדולר או לנתוני המאקרו. הוא עומד להגיע גם לצלחת.
פזשכיאן הבהיר גם שיהיה צורך להעלות את מחיר ״המכסה השלישית״ של הבנזין, כלומר הדרגה היקרה יותר של הדלק. אלא שעדיין לא פורסמו מחיר סופי, מועד כניסה לתוקף או פירוט מלא של הנהגים שעליהם יחול השינוי. שוב מתקבלת אותה תמונה: ההחלטה עדיין אינה מוצגת במלואה, אך עצם הדיבור עליה כבר משנה את התנהגות הציבור.
אפילו מזג האוויר מגיע עם שתי גרסאות
חוסר הבהירות אינו נעצר בכלכלה או בפוליטיקה. הוא מגיע גם לתחזית מזג האוויר.
דובר ארגון ניהול המשברים, אומיד מוחתרמי, אמר כי הסתיו וראשית החורף עשויים להביא כמות משקעים גבוהה ב-70% מהממוצע. לדבריו, כ-32 אלף צוותים וכ-41 אלף אמצעים כבר הוכנו להתמודדות עם מזג אוויר חריג. עם זאת, הוא עצמו הדגיש כי תחזית אינה מבטיחה שהגשם אכן יגיע.
יומיים קודם לכן הציג ראש מרכז האקלים הלאומי, אחד וזיפה, תמונה שונה. לדבריו, בתחילת הסתיו לא צפויים משקעים משמעותיים, והגשם העיקרי עשוי להגיע רק בהמשך העונה. הוא הזכיר כי הרמה המרכזית של איראן נמצאת כבר בשנת הבצורת החמישית או השישית וכי מפלסי מי התהום הידלדלו.
ייתכן ששני הגורמים התייחסו לתקופות שונות. אחד דיבר על הסתיו ועל תחילת החורף כמכלול, והאחר התמקד בשבועות הראשונים של הסתיו. אבל עבור אזרח, חקלאי או רשות מקומית, ההבחנה הזאת אינה בהכרח מספקת. מצד אחד מתקבל מסר להתכונן לגשמים חריגים. מצד אחר מזהירים שלא לבנות על גשם מוקדם. כמו בסוגיית הדלק, הבעיה אינה רק המחסור האפשרי במשאב, אלא חוסר היכולת של המערכת לספק לציבור מסר אחיד וברור על הסיכון.
איראן מחזיקה מעמד, אבל נשחקת
הכלכלן בהרוז האדי-זנוז הציע הבחנה שמתאימה לא רק לכלכלה, אלא למצבה הכללי של איראן. לדבריו, יש הבדל בין עמידות שמייצרת פיתוח לבין עמידות שחיקתית. עמידות מהסוג הראשון מאפשרת למדינה להתמודד עם משבר, לתקן חולשות ולבנות מוסדות חזקים יותר. עמידות שחיקתית מאפשרת למערכת להמשיך לשרוד, אך עושה זאת במחיר של שחיקת מוסדות, השקעות והון אנושי.
איראן אכן ממשיכה לתפקד. היא מנהלת משא ומתן עקיף, מציבה תנאים לפתיחת מצר הורמוז, מזרימה דלק, מגיבה לשינויים בשוק ומכינה צוותי חירום לקראת החורף. אבל היכולת להמשיך לפעול אינה בהכרח סימן ליציבות בריאה. כאשר הציבור אינו יודע מה יהיה מחיר הבנזין, מתי המצר ייפתח, אם האורז יתייקר או אפילו איזו תחזית גשם נכונה, הישרדותה של המערכת אינה מתורגמת לאמון.
השורה התחתונה: לכל הבטחה מצורף תנאי
איראן נכנסת ל-30 באוגוסט עם שלוש הבטחות, ועם תנאי שמוצמד לכל אחת מהן. הורמוז ייפתח אם ארצות הברית תקיים התחייבויות שלא פורסמו במלואן. הדלק ימשיך לזרום, אך הממשלה עדיין אינה מציגה לציבור נוסחה מלאה למחיר המכסה השלישית. רשות השידור אמורה להשמיע יותר קולות, כל עוד הדברים אינם מוגדרים כפגיעה בלכידות החברתית.
בכל אחד מהמקרים, התנאי מעניק למדינה גמישות ומשאיר את הציבור בחוסר ודאות. המבחן במצר הורמוז יהיה מעשי: כמה אוניות עוברות, מי מאשר את המעבר, באילו שעות ומה קורה לעלויות הביטוח. המבחן הכלכלי יהיה מבחן של אמינות: האם הממשלה תציג מדיניות דלק אחת וברורה, תפסיק להעביר מסרים סותרים ותסביר איזה חלק מהבעיה נובע מהברחות, מצריכה מוגברת, מתמחור לקוי ומחוסר יעילות.
המבחן הפוליטי עמוק יותר. השאלה היא אם ״נספח הלכידות״ שעליו דיבר ח׳אמנהאי ישמש לבחינת השפעתן של החלטות על החברה, או יהפוך לכלי שבאמצעותו אפשר לפסול מראש כל דיון בחלופות. המגמה המרכזית אינה מעבר מעימות להסדרה, אלא מעבר משליטה באמצעות הצהרות לשליטה באמצעות תנאים. כל עוד התנאים אינם שקופים ואינם ניתנים למדידה, הם אינם מפחיתים את הסיכון. הם רק מאפשרים למשטר לנהל אותו.
הציבור מגיב באותה שפה: ממלא מכל לפני שהמחיר משתנה, קונה זהב לפני שהריאל נשחק עוד יותר ומחפש מידע מחוץ לשידור הממלכתי לפני שמגיעה ההודעה הרשמית. לכן שאלת היציבות באיראן אינה רק אם המדינה מסוגלת להציב קווים אדומים. השאלה האמיתית היא אם היא מסוגלת להפוך אותם לכללים ברורים וצפויים, שאינם משתנים בכל בוקר מחדש.
