כששואלים אותי על איראן, על הזיכרונות שלי, קודם עולים ריחות: אוכל, זעפרן, תבלינים, הריח של הסבים והסבתות שלי וירק טרי. יש משהו בזיכרון שמתחיל דווקא מהדברים הקטנים, עוד לפני שמגיעים לסיפורים הגדולים, לפוליטיקה או לכותרות. מבחינתי, איראן תמיד הייתה קודם כל מקום חי, משפחתי, מלא בפרטים שנצרבו בי עוד לפני שהבנתי מה הם אומרים.
ואז אני נזכרת בחיג'אב.
אני זוכרת את כל הצבעים שהיו לכל הנשים שהכרתי, כל כך הרבה צבעים ובתים שונים. אני זוכרת שהגענו לטורקיה וכבר לאמא שלי לא היה חיג'אב. באיזשהו שלב הבנתי שזה לא היה מבחירה. ההבנה הזאת לא הגיעה ברגע אחד. היא נבנתה לאט, מתוך זיכרונות, שאלות, תמונות ישנות ושיחות משפחתיות. פתאום דברים שנראו לי בילדות רגילים קיבלו משמעות אחרת לגמרי. הבנתי שגם זיכרון תמים יכול לשאת בתוכו מערכת שלמה של פחד, כפייה והסתגלות.
עם הזמן גדלתי, למדתי על איראן עוד, לימדתי את עצמי לקרוא ולכתוב, עד כדי כך שהמורה שלי לערבית בתיכון הייתה אומרת לי שאני קוראת במבטא פרסי מדי. ככל שלמדתי יותר, הרגשתי שאני מתקרבת למקום שעזבתי, אבל גם מבינה כמה התרחקתי ממנו. השפה הפכה עבורי לגשר: דרך לקרוא אנשים, להבין קודים, להקשיב לסיפורים, ולחבר בין מה שזכרתי כילדה לבין מה שלמדתי כאישה צעירה.
החלומות שלי הפכו להיות מציאותיים. ממש הייתי חולמת שאני באיראן, בלי חיג'אב, בורחת ממשטרת המוסר, מהבסיג'.
אבל כנראה שזו הייתה הדרך של היקום להכין אותי לתפקיד בסדרת “טהרן”. שם, בפעם הראשונה במשך ימים, חבשתי את החיג'אב הכחול המותאם לסטודנטיות. בשבילי החיג'אב היה תחפושת, כזאת שכשהייתי צריכה להתאוורר יכולתי להסיר ולשתות את התה שלי בלי תחושת מחנק בגרון. הפער הזה היה כמעט בלתי נתפס. אני יכולתי להסיר את החיג'אב כשנגמרה הסצנה. עבור מיליוני נשים אחרות, אי אפשר פשוט לקרוא “קאט” ולחזור לחיים אחרים. הידיעה הזאת נשארה איתי גם אחרי שהצילום הסתיים.
שלוש שנים אחר כך, בחורה שבזמנו הייתה גדולה יותר ממני, ג'ינה מהסא אמיני, הגיעה לביקור במחוז כורדיסטן האיראני, ומשם לטהרן עם אחיה. בגלל שכיסוי הראש שלה לא כיסה את כל השיער, היא נעצרה, ולאחר מכן מתה מפצעיה.
היום אני גדולה יותר מגילה של מהסא אמיני כשהיא נרצחה, ואפילו לא יודעת כמה היא הפכה למהפכה באיראן. מאותו רגע, החיג'אב כבר לא היה רק סמל של כפייה. הוא הפך גם לסמל של התנגדות אליו. נשים הורידו אותו ברחובות, מול מצלמות, מול שוטרים, מול משפחות, מול עולם שלם שהתרגל לראות באיראן מקום שבו שום דבר לא יכול להשתנות.
היום ברחובות טהרן מאות אלפי נשים ובחורות צעירות מסתובבות ללא חיג'אב, רוכבות על אופניים. ואולי לנו זה יישמע טריוויאלי, אבל זה הכי הרבה חופש שנשים באיראן חוו בארבעים ושמונה השנים האחרונות.
זו הסיבה שהמשטר כל כך מפחד ממחאות חדשות. הן מפיחות אומץ והשראה בנו כבני אדם. תמיד היו. כי ברגע שאדם רואה שמישהו אחר העז, משהו משתנה גם אצלו. גבולות שנראו קבועים מתחילים להיראות זמניים. פחד שהיה אישי הופך לחוויה משותפת, והחוויה המשותפת יכולה להפוך לכוח פוליטי, חברתי ותרבותי.
מהפכות הן דבר פסיכולוגי. המהפכה באיראן כבר התרחשה, כשצורת המחשבה של אנשים השתנתה, ביחס לעצמם וביחס למציאות. עכשיו רק נשאר לעולם to catch up.
יום אחד ישאלו את הבת שלי על איראן, והיא תגיד שהזיכרונות שלה הם הנופים, הריחות, החופש והאומץ של האנשים.
