בצעד חסר תקדים הזהירה איראן את סוריה מפני נקיטת פעולה נגד חיזבאללה, אפשרות שהנשיא דונלד טראמפ העלה בכמה הזדמנויות, בטענה שסוריה תטפל בארגון באופן יעיל יותר מישראל. טהראן הבהירה כי אם דמשק תפעל, היא תתקוף יותר ממאה מטרות בתוך סוריה.
דמשק בחרה להתעלם מן האזהרה. במקום זאת, היא המשיכה לפעול נגד משלוחי נשק איראניים שנעו לאורך מה שמכונה "הגשר היבשתי", מאיראן דרך עיראק ועד לגבול לבנון, ובמקביל פעלה באופן אקטיבי לשיבוש הרשת הלוגיסטית של חיזבאללה בשטח סוריה. כוחות הביטחון הסוריים יירטו משלוח נשק איראני גדול במעבר אל-תנף שבגבול עיראק, שהוסתר בתוך מכלית נפט שהייתה בדרכה לבית הזיקוק בבניאס, כאשר יעדו הסופי של הנשק היה חיזבאללה בלבנון. משלוח נפרד של רקטות גראד, טילים ארוכי טווח וכטב"מים מתקדמים, שהוברחו דרך אותו נתיב עיראקי ממאגרי נשק שהוחזקו בידי מיליציות הנתמכות על ידי איראן, נתפס אף הוא.
העמדה האנטי-איראנית הזאת, ובהרחבה גם האנטי-חיזבאללאית, משקפת מגמה סורית רחבה יותר שהלכה והתקשחה ככל שהעימותים האזוריים הסלימו. כבר מימיה הראשונים נקטה ממשלת המעבר בדמשק מדיניות מכוונת של התרחקות מטהראן, דבר שהוביל לאיום האיראני, שנועד להרתיע את סוריה ממתן תמיכה פעילה במערכה האמריקנית-ישראלית נגד חיזבאללה. מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם העלה הצעת פיוס, שבמהותה קראה לשני הצדדים "להניח לעבר מאחוריהם", אך דמשק סירבה להיענות להצעה. במקום זאת, סוריה פרסה לאורך גבולה עם לבנון יותר מארבע דיוויזיות, ובהן לוחמים לשעבר שהשתתפו במערכה נגד בשאר אל-אסד, תוך התמקדות באזורים ששימשו במשך שנים כנתיבי הברחה של אמצעי לחימה, לוחמים וסמים.
המתיחות החריפה עוד יותר לאחר שטהראן הבינה כי דמשק תומכת בגלוי במאמציה של המדינה הלבנונית לפרק את חיזבאללה מנשקו, ובמקביל עורכת מבצעים נגד נתיבי האספקה הנתמכים על ידי איראן לאורך הגבול. עם זאת, עדיין רחוק מלהיות ברור אם איראן אכן תתקוף בתוך סוריה, או מה יהיה הסף שיוביל אותה לקבל החלטה כזאת. ובכל זאת, בסביבה אזורית שבה ההיגיון האסטרטגי מפנה לא פעם את מקומו לאלתור, איראן תקפה כמה משכנותיה, לרבות אתרים בתוך ירדן, ולכן לא ניתן לשלול לחלוטין אפשרות של פעולה נגד סוריה.
מדינה שברירית בתהליך התהוות
דמשק, מצדה, רחוקה מלהיות פסיבית. תחת ממשלת המעבר של הנשיא אחמד א-שרע, המציאות הגיאופוליטית סביב סוריה התגבשה סביב כמה דינמיקות שלובות זו בזו, ובראשן המאמץ הישראלי-סורי לנהל את סוגיות ביטחון הגבול, הריבונות ואיומי השלוחים האזוריים. בין הסוגיות המרכזיות נמצאות עצירת מעבר הנשק האיראני לחיזבאללה, הקמת אזור חיץ מפורז בדרום סוריה והתמודדות עם החדירות הצבאיות העמוקות והתקיפות האוויריות שביצעה ישראל ברחבי השטח הסורי מאז נפילת אסד. למרות המתיחות המתמשכת בשטח, סוריה, ישראל וארצות הברית חתמו בפריז בינואר 2026 על הסכם מנגנון התקשורת המשותף בין סוריה לישראל, שהקים "מנגנון שילוב משותף" לתיאום מודיעיני, למניעת טעויות חישוב צבאיות ולניהול החיכוך בגבול. עם זאת, הסכם שלום וביטחון מקיף נותר תקוע בשל דרישות סותרות בנוגע לאזור החיץ ברמת הגולן.
אולם המשטר הסורי החדש עדיין רחוק מלהיות מגובש. האחדות שדמשק מציגה כלפי חוץ מסתירה מבנה צבאי שעדיין מורכב מפלגים לשעבר, מפקדים אזוריים וקבוצות חמושות, שנאמנויותיהם התגבשו במהלך מלחמת האזרחים ולא הועברו באופן אוטומטי לפיקוד לאומי מאוחד. הדיוויזיה ה-62, בפיקודו של מוחמד אל-ג'אסם, המוכר כאבו עמשה, אשר נבנתה סביב מסגרת "סולטאן סולימאן שאה" לשעבר שנתמכה על ידי טורקיה, ממחישה את החולשה המבנית הזאת. דיווחים על חיכוכים ואף על אי-ציות גלוי בקרב מפקדי מסגרות מסוג זה צריכים להיתפס כסימן אזהרה משמעותי, גם כאשר קשה לאמת באופן עצמאי טענות מסוימות. הסוגיה המרכזית היא שהצבא הסורי החדש טרם הפך למוסד לאומי הומוגני של ממש. דמשק עדיין צריכה להוכיח שביכולתה לכפות שרשרת פיקוד שאינה נתונה במחלוקת על מפקדי שטח רבי עוצמה, שממשיכים להחזיק בלוחמים משלהם, ברשתות מקומיות ובפטרונים זרים.
השבריריות הפנימית הזאת מחריפה בשל הסוגיה העדתית שטרם נפתרה. העימותים העקובים מדם שבהם היו מעורבים הדרוזים בסווידא, לצד מעשי הטבח ואלימות הנקם שכוונו נגד העדה העלווית, הראו כי נפילת אסד לא הביאה באופן אוטומטי לכינונו של סדר פוליטי יציב או מכיל. כוחות ממשלתיים, קבוצות חמושות המזוהות עמם, מסגרות שבטיות ומיליציות מקומיות היו כולם מעורבים בהפרות חמורות. היקף האלימות והאחריותיות המוגבלת שבאה בעקבותיה מעלים שאלות לגיטימיות הן לגבי יכולתן והן לגבי נכונותן של הרשויות החדשות להגן על מיעוטים ולהשליט משמעת על המסגרות החמושות הפועלות בשמן. וושינגטון וממשלות אירופיות גינו חלק מן האירועים הללו, אולם מדיניותן הרחבה יותר נותרה ממוקדת בייצובה של דמשק ובהשבתה אל המערכת האזורית והבינלאומית. בפועל, נראה כי המערב מוכן להשלים עם לא מעט כדי למנוע את קריסתה המחודשת של סוריה ולהרחיק אותה ממסלולה של איראן.
הסובלנות המערבית הזאת בולטת במיוחד בתחום הכלכלי. ארצות הברית ואירופה פעלו במהירות להסרה או להשעיה של חלק ניכר ממערך הסנקציות שבודד את סוריה, ובכך פתחו את הדלת לשיקום, להשקעות ולנורמליזציה דיפלומטית, זמן רב לפני שהמשטר החדש הספיק לבסס רקורד של הכלה פוליטית, הגנה על מיעוטים או נטילת אחריות מלאה על הפרות שבוצעו בתקופת המעבר. דמשק סיפקה הבטחות והפיקה תועלת מהתנתקותה מאיראן, אולם ניתן לטעון כי ההקלה בסנקציות שקיבלה הייתה משמעותית יותר מן הוויתורים שהעניקה בתמורה. אחמד א-שרע השיג בכך, בשלב מוקדם יחסית של תקופת המעבר, את אחד הכלים החשובים ביותר להשגת לגיטימציה בינלאומית ולהתאוששות כלכלית.
השאלה הטורקית
בהקשר הדוק לשתי הדינמיקות הללו, טורקיה הפכה לשותפתה הביטחונית המרכזית של דמשק. במסגרת הסכמי הגנה וייעוץ רשמיים, אנקרה פועלת באופן אקטיבי להכשרת הצבא הסורי הלאומי ולארגונו מחדש. הכוחות המזוינים של טורקיה מעניקים הכשרת קומנדו, מקימים אקדמיות צבאיות ומסייעים בשילוב הכוחות הסוריים, לרבות קליטת האזורים שבשליטת הכורדים ובניהול ה-SDF ממערב לנהר הפרת תחת שליטת המדינה.
הממד הטורקי הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת מצד ישראל. תפקידה של אנקרה חורג בהרבה מחסות פוליטית. טורקיה מעורבת באופן עמוק בהכשרה, בייעוץ ובבנייה מחדש של הכוחות המזוינים הסוריים, ובכירים טורקים דנו בגלוי באספקת נשק וסיוע צבאי לצבא החדש. כמו כן התקיימו דיונים על פריסה צבאית טורקית נוספת, שעשויה לכלול שימוש בבסיסים סוריים או הצבת נכסים אוויריים ומערכות הגנה אווירית. התפתחות כזאת תשנה מן היסוד את המשוואה האסטרטגית, שכן היא תציב את הכוחות המזוינים של מעצמה אזורית חזקה קרוב הרבה יותר לגבולות ישראל ותגביל באופן חד את חופש הפעולה של ישראל במרחב האווירי ובשטחה של סוריה.
מניעת הפיכתה של סוריה לעמדה צבאית קדמית של טורקיה צריכה אפוא להיות יעד מרכזי של ישראל. טורקיה אינה איראן, ואין להתייחס אליה כברירת מחדל כאילו הייתה כזאת, אולם ישראל גם אינה צריכה להניח שהאינטרסים האסטרטגיים הטורקיים והישראליים בסוריה ימשיכו להיות חופפים ללא הגבלת זמן. השפעתה הגוברת של אנקרה על הצבא הסורי, בשילוב יחסיה הפוליטיים עם א-שרע, עשויה בסופו של דבר לאפשר לטורקיה לעצב את המאזן הצבאי ברחבי דרום סוריה ומרכזה. לפיכך, ישראל צריכה לעמוד על כך שכל הסדר ביטחוני שיתגבש עם דמשק יכלול מגבלות ברורות על פריסת כוחות צבאיים זרים, ובמיוחד על מטוסי קרב טורקיים, מערכות הגנה אווירית ובסיסי קבע העלולים להגביל את חופש הפעולה המבצעי של ישראל.
רוסיה נסוגה לאחור
דמשק ומוסקבה הגיעו באוגוסט 2026 להסכם שמטרתו ארגון מחדש באופן רשמי של הנוכחות הצבאית הרוסית ארוכת השנים במדינה. במסגרת ההסכם, רוסיה מוותרת על השליטה הצבאית הבלעדית, ובסיס חיל האוויר חמיימים והמתקן הימי בטרטוס, לרבות הרציפים המסחריים שלו, הופכים למרכזי אימונים סוריים-רוסיים משותפים ולתשתיות המנוהלות באופן אזרחי.
עמדות ישראל והלחץ האמריקני
ישראל, מצדה, ממשיכה להחזיק בעמדות בתוך שטח סוריה בעקבות קריסת משטר אסד, בטענה כי פריסות אלה נחוצות כדי להרחיק כוחות עוינים מגבולה ולשמר חיץ ביטחוני בסביבה בלתי יציבה באופן יוצא דופן. עם זאת, שמירה על עמדה זו בזירה הדיפלומטית צפויה להפוך לקשה יותר ויותר. וושינגטון כבר לחצה על ישראל להתחיל בפריסה מחדש של כוחותיה בשטח סוריה, בעוד דמשק ושחקנים בינלאומיים אחרים ממשיכים לדרוש חזרה להסדרים שהתקיימו לפני נפילת אסד. לפיכך, יש לצפות ללחץ אמריקני ואירופי גובר על ישראל לסגת, ככל שהמשא ומתן עם דמשק מתקדם.
ישראל אינה צריכה לוותר על עמדות בעלות ערך אסטרטגי בתמורה להבטחות בלבד. במקום זאת, כל נסיגה צריכה להיות מותנית בהסדרי ביטחון הניתנים לאכיפה: פירוז, הגנה על האוכלוסייה הדרוזית בדרום סוריה, מניעת פריסתם של כוחות עוינים וערבויות אמינות בכל הנוגע לכוחות צבאיים זרים.
התפקיד האמריקני והסעודי
הממשל האמריקני משמש כמתווך הדיפלומטי המרכזי, מסייע בקידום השיחות בין סוריה לישראל ומשמש עוגן למאמצי הביטחון נגד דאעש. סעודיה מתאמת תמיכה פוליטית וכלכלית, מסייעת להרחיק את דמשק ממסלולה של איראן ובמקביל מספקת גשר פיננסי להתאוששותה של סוריה.
הנשיא דונלד טראמפ מינה את טום ברק, שגריר ארצות הברית בטורקיה, לשליח הנשיאותי המיוחד לסוריה ולעיראק. במסגרת תפקידו הכפול, ברק מפקח על המעורבות הדיפלומטית האמריקנית בדמשק ובבגדאד, ומתאם את ביטחון הגבולות, את ההתאמה הכלכלית ואת פירוק רשתות המיליציות האיראניות. הוא מעורב עמוקות בקביעת המדיניות היומיומית, ולמעשה מחזיק ברבים מן הקלפים המעצבים את מיקומה הגיאופוליטי של סוריה על רקע השינוי הרחב המתחולל כעת ברחבי המזרח התיכון.
השורה התחתונה מבחינת ישראל
סוריה מציבה אפוא בפני ישראל גם הזדמנות וגם סיכון. מצד אחד, הוצאת משטר אסד מן הציר האיראני, סיכול נתיבי העברת הנשק האיראניים ונכונותה של דמשק להתעמת עם הרשת הלוגיסטית של חיזבאללה, כל אלה עשויים לסייע בעיצובו של מאזן אזורי חדש מול טהראן. אם מגמה זו תימשך, התנתקותה של סוריה מאיראן עשויה לנתק את אחד מעורקי החיים האסטרטגיים החשובים ביותר של חיזבאללה ולהקשות במידה רבה על שיקום יכולותיו הצבאיות של הארגון. זוהי התפתחות שלישראל יש כל סיבה לעודד.
מצד שני, ישראל אינה צריכה לטעות ולראות בחפיפה זמנית של אינטרסים ברית אסטרטגית יציבה וארוכת טווח. משטר א-שרע נותר שברירי מבפנים, צבאו עדיין נבנה ממסגרות חמושות מתחרות, המתחים העדתיים טרם נפתרו וטורקיה מרחיבה במהירות את נוכחותה הצבאית והפוליטית. לפיכך, על ישראל לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות ולהימנע ממתן ויתורים לדמשק בתמורה להצהרות מתונות בלבד. כל ויתור ישראלי צריך להיות מותאם להתחייבות סורית קונקרטית הניתנת לאימות.
מעל לכול, על ישראל להבהיר כי החלפת ההשפעה הצבאית האיראנית בנוכחות צבאית טורקית משמעותית אינה תוצאה אסטרטגית מתקבלת על הדעת. היעד צריך להיות סוריה יציבה, החוסמת את איראן ואת חיזבאללה, מכבדת את קהילות המיעוטים שלה ואינה הופכת לפלטפורמה צבאית קדמית של מעצמה אזורית אחרת.
