סקירת העיתונות האיראנית ל-26 במורדאד 1405, המקביל ל-17 באוגוסט 2026, עומדת בסימן הגעתו של מזכר ההבנות בין איראן לארצות הברית לסוף תקופת 60 הימים שנקבעה בו. נכון לשעות הבוקר לא פורסם הסכם סופי, ולא הוכרזה הארכה מוסכמת. אין במזכר סעיף המחדש אוטומטית את המלחמה בתום התקופה. הפסקת הפעולות הצבאיות נוסחה כהתחייבות קבועה, לא כהפוגה בת 60 יום.

הסעיף הרגיש ביותר המוגבל בזמן הוא התחייבותה של איראן לעשות מאמץ להבטיח מעבר מסחרי ללא תשלום במצר הורמוז. התחייבות זו נקבעה ל-60 יום בלבד. טהראן יכולה אפוא לטעון כי החל ממחר היא רשאית להציב תנאים חדשים, גם בלי להודיע על סגירה רשמית.

השיחות עם עומאן על הסדרת התנועה במצר ממשיכות להתקדם, אך אין הסכם חתום, מפת נתיבים מוסכמת או מנגנון משותף לטיפול בתקריות. הורמוז נשאר בידי איראן לא רק כאיום, אלא כערובה שנועדה להבטיח תמורות בתחום הסנקציות, המצור הימי והביטחון האזורי.

בתוך איראן מנסה ההנהגה לתאר את המזכר כניצחון. יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף מכנה אותו מסמך של כבוד, בעוד סעיפיו המרכזיים טרם הושלמו. במקביל, הדולר נותר סביב 187 אלף תומאן, מחירי הייצור בענף הרכב מזנקים והפער בין ייצור הבנזין לצריכה ממשיך להתרחב.

המזכר הגיע לסוף התקופה בלי להגיע להסכם

מזכר איסלאמאבאד נחתם ב-18 ביוני וקבע כי איראן וארצות הברית ינהלו משא ומתן וישיגו הסכם סופי בתוך 60 יום לכל היותר.

סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס, הבהיר לאחר החתימה כי הספירה מתחילה ב-18 ביוני. המשמעות היא ש-17 באוגוסט הוא יום היעד שנקבע להשלמת ההסכם.

המזכר מאפשר הארכה בהסכמה הדדית. נכון לחיתוך הבוקר, לא פורסמה הודעה על הארכה ולא הוצג מסמך סופי.

ההסכם המיועד היה אמור להסדיר שורה של סוגיות שהמזכר השאיר פתוחות: סיום קבוע של העימות, ניהול מצר הורמוז, הסרת הסנקציות, שחרור נכסים מוקפאים, עתיד תוכנית הגרעין ותוכנית שיקום בהיקף של לפחות 300 מיליארד דולר.

אף אחת מן הסוגיות האלה לא הוסדרה במלואה.

היעדר ההסכם אינו רק כישלון לעמוד בתאריך. הוא חושף את המגבלה הבסיסית של המזכר: הצדדים הצליחו להסכים על מסגרת להפחתת הלחימה, אך לא על המחיר שכל אחד מהם ישלם כדי להפוך אותה להסדר קבוע.

לא כל סעיפי המזכר פוקעים יחד

תום 60 הימים אינו מתג המפעיל מלחמה. סעיף הפסקת הפעולות הצבאיות מנוסח כהצהרה על סיום מיידי וקבוע של הלחימה ועל התחייבות להימנע מאיום בכוח או משימוש בו.

גם אם אחד הצדדים יטען שהמזכר הופר, חידוש התקיפות יחייב החלטה חדשה. הוא לא יתרחש כתוצאה אוטומטית של לוח השנה.

גם סעיף הגרעין אינו מוגבל במפורש ל-60 יום. איראן התחייבה לשמור על המצב הקיים בתוכנית, וארצות הברית התחייבה שלא להטיל סנקציות חדשות ולא לפרוס כוחות נוספים עד להשגת הסכם סופי.

הניסוח "עד להסכם הסופי" משאיר את שתי ההתחייבויות במצב עמום. מצד אחד, ההסכם הסופי לא הושג. מצד שני, המזכר אינו קובע שהשמירה על המצב הקיים מסתיימת ביום ה-60.

הסעיף שבו מגבלת הזמן מפורשת הוא המעבר בהורמוז. איראן התחייבה לעשות את מרב המאמצים להבטיח מעבר מסחרי בטוח וללא תשלום במשך 60 יום בלבד.

המשמעות היא שהחל ממחר יכולה טהראן לטעון כי ההסדר הזמני הסתיים. היא אינה חייבת לסגור את המצר כדי להפעיל לחץ. די בשינוי הוראות התיאום, בהגבלת מספר המעברים או בהעלאת דרישות בנוגע לרישום ולליווי ביטחוני.

הורמוז הופך מפיתוי לעסקה לערובה נגד מלחמה

בתחילת תקופת המזכר הוצג הורמוז כאחד מסעיפי התמורה. איראן תאפשר מעבר מסחרי, וארצות הברית תסיר את המצור הימי ותתקדם לעבר הקלה בסנקציות.

כעת משתנה התפקיד של המצר. הוא אינו רק דבר שאיראן מוכנה לפתוח במסגרת עסקה, אלא נכס שהיא מבקשת להחזיק עד להשלמת העסקה.

מפקד הצבא הסדיר של איראן, אמיר חאתמי, אמר כי טהראן תחזיק במצר עד שיוסר איום המלחמה. הצבא הסדיר הוא גוף נפרד ממשמרות המהפכה, ולכן הצטרפותו לשפה הזאת מעניקה לה משקל רחב יותר.

לפי ההיגיון האיראני, פתיחה מלאה של הורמוז לפני הסרת המצור ולפני קבלת ביטחונות תשלול מטהראן את מנוף הלחץ המרכזי שלה. ארצות הברית תוכל להמשיך להפעיל סנקציות וכוח צבאי, בעוד איראן כבר ויתרה על יכולתה לשבש את נתיב האנרגיה.

המצר הופך אפוא לערובה. כל עוד אין הסכם, איראן שומרת על האפשרות לצמצם את התנועה, לשנות את המסלולים ולהעלות את מחיר הסיכון.

זוהי תפיסה רחבה יותר מסגירה צבאית. היא מבקשת להפוך את מיקומה הגאוגרפי של איראן למנגנון קבוע של השפעה על החלטותיהן של ארצות הברית ומדינות המפרץ.

השיחות עם עומאן אינן פתיחה של המצר

הערוץ הפעיל ביותר מתנהל בין איראן לעומאן. שתי המדינות שוכנות משני צדיו של מצר הורמוז, ולכן כל הסדר קבוע דורש לפחות תיאום ביניהן.

דוניא-י אקתצאד מדווח על התקדמות ואף משתמש במונח פריצת דרך. לפי דיווחים משניים, נשקל ביטול של נתיב מעבר דרומי זמני, בתמורה להסדרת התנועה באמצעות מנגנון מתואם עם הצי של משמרות המהפכה.

הנתיב הדרומי עובר קרוב יותר לחופי עומאן ומאפשר לספינות להפחית את תלותן במסלול הצפוני שעליו מבקשת איראן לפקח. טהראן מתנגדת להסדר המאפשר לכלי שיט לעבור בלי תיאום איתה.

אלא שהסכמה על נתיב אינה שווה לפתיחה מלאה. לא פורסמו מפה מוסכמת, כללי מעבר משותפים, מנגנון פיקוח או נוהל לטיפול בספינה שאינה מצייתת להוראות.

גם לא ברור אם הסכם עם עומאן יחייב את ארצות הברית. וושינגטון מתנגדת להכרה בשליטה איראנית קבועה על המצר, ובמיוחד לאפשרות שטהראן תגבה תשלום על עצם המעבר.

לכן השיחות יכולות להניב הסדר טכני שיאפשר ליותר מכליות לעבור. הן אינן יכולות לבדן לפתור את סוגיות הסנקציות, המצור הימי והגרעין.

המחלוקת על הנתיבים היא מחלוקת על ריבונות

הוויכוח בין איראן לעומאן אינו עוסק רק בקואורדינטות. הוא עוסק בשאלה מי יוכל לומר שהספינות עוברות מכוח סמכותו.

עומאן מבקשת לשמר מעבר בטוח התואם את כללי השיט הבין לאומי. איראן מבקשת שכל כלי שיט יתאם את המעבר עם כוחותיה ויכיר בכך שאין שיט בטוח בלי הסכמתה.

מבחינת חברות הספנות, השאלה מעשית. הן זקוקות לנתיב שאינו ממוקש, לביטוח, לשירותי חילוץ ולכללים שאינם משתנים מדי יום.

מבחינת טהראן, משמעות המעבר חשובה לא פחות מן המעבר עצמו. אם ספינות משתמשות בנתיב עומאני בלי לקבל אישור איראני, הדבר מצמצם את יכולתה לטעון שהיא מנהלת את המצר.

פתיחה מלאה באמצעות מסלול שאיראן אינה שולטת בו עלולה להיראות בטהראן כאובדן אסטרטגי. פתיחה באמצעות מנגנון המחייב תיאום עם משמרות המהפכה יכולה להיות מוצגת כהכרה אזורית במעמדה.

נפט עובר, אך השגרה לא חזרה

שר האנרגיה האמריקני כריס רייט טען כי יצוא הנפט מאזור המפרץ התאושש לכשלושה רבעים מהיקפו לפני המלחמה. לדבריו, חלק מן הנפט עובר במצר וחלקו מוזרם בצינורות העוקפים אותו.

המסר האמריקני ברור: איראן אינה מצליחה לחנוק את שוק האנרגיה, וארצות הברית מסוגלת להבטיח זרימה גם ללא הסכמתה המלאה.

אלא שנתוני המעקב הגלויים אינם מספקים תמונה חד משמעית. חלק מן המכליות מכבות את מערכות הזיהוי, ממתינות מחוץ למצר או משתמשות בנתיבים ובצינורות חלופיים.

גם מעבר של נפט אינו שווה לחזרה לשגרה מסחרית. חברות ספנות מביאות בחשבון את מחיר הביטוח, הסיכון לצוותים, זמינות שירותי הנמל והאפשרות שהוראות המעבר ישתנו באמצע ההפלגה.

הנתון החשוב אינו רק מספר חביות הנפט היוצאות מן המפרץ. השאלה היא אם חברות מסחריות יכולות לתכנן הפלגה בלי להסתמך על ליווי צבאי, אישור מיוחד או הימור על תגובתה של איראן.

כל עוד התנאים האלה אינם מתקיימים, הורמוז אינו פתוח במובן שהיה מקובל לפני המלחמה.

חאתמי מעלה את המחיר לפשרה

לצד ההצהרה על החזקת המצר, אמיר חאתמי הכריז על פרס בסך 30 אלף דולר, או כחמישה מיליארד תומאן, למי שיהרוג או ילכוד חייל אמריקני שאותו הגדיר פולש וימסור אותו לשלטונות.

לא הוצג מנגנון משפטי או ביצועי ליישום ההכרזה. גם לא הוסבר היכן אמורים אזרחים איראנים לפגוש חיילים אמריקנים.

חשיבות הדברים היא פוליטית. חאתמי הופך פגיעה בחייל אמריקני למעשה שהמדינה מוכנה לתגמל. זהו מסר המרחיק את השיח מאווירה של פיוס ומקרב אותו לשפה של מלחמה מתמשכת.

הרטוריקה יכולה לשמש כלי במשא ומתן. ההנהגה האיראנית יכולה לומר למתווכים כי המחנה הצבאי והציבור דורשים קו נוקשה, ולכן הממשלה זקוקה לתמורה משמעותית כדי להצדיק פשרה.

אותה רטוריקה גם מצמצמת את מרחב הפעולה. ככל שהצבא מציג את האמריקנים כפולשים שיש ללכוד או להרוג, כך יהיה קשה יותר להסביר הסדר המאפשר לכוחות אמריקניים להישאר באזור.

הטענה על אברהם לינקולן אינה עומדת במבחן האימות

חאתמי חזר על הטענה שלפיה חימוש איראני פגע בנושאת המטוסים האמריקנית אברהם לינקולן והשבית את פעילותה האווירית.

איראן העלתה טענות דומות מאז תחילת המלחמה, אך לא הציגה תצלומי לוויין, תיעוד נזק או ראיה אחרת המאפשרת לקבוע שנושאת המטוסים הושבתה.

מנגד, פיקוד המרכז האמריקני הודיע כי מפקדו, אדמירל בראד קופר, ביקר על סיפון אברהם לינקולן ושיבח את הצוות לאחר פריסה מבצעית ממושכת.

עצם הביקור אינו מפריך כל אפשרות לפגיעה בעבר. הוא כן מחליש את הטענה שלפיה הספינה נותרה מושבתת ואינה מסוגלת לפעול.

המשמעות התודעתית חשובה יותר מן הפרט הטכני. הצבא האיראני משתמש בנושאת המטוסים כסמל ליכולתו לפגוע בעוצמה האמריקנית. לכן גם טענה בלתי מאומתת ממשיכה להופיע זמן רב לאחר האירוע.

הגרעין נשאר פתוח מאחורי הורמוז

מזכר ההבנות כולל התחייבות איראנית שלא לרכוש או לפתח נשק גרעיני. הוא גם קובע כי גורל מלאי האורניום המועשר יוסדר במנגנון מוסכם, כאשר הפעולה המינימלית תהיה דילול החומר בתוך איראן ובפיקוח הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית.

המזכר אינו קובע את רמת ההעשרה שתותר לאיראן, את מספר הצנטריפוגות או את היקף גישת הפקחים לאתרים שנפגעו.

הנושאים האלה הושארו להסכם הסופי, שלא הושג.

לא פורסמו הבוקר החלטה על דילול האורניום, חזרת פקחים, מנגנון אימות או נוסחה חדשה להעשרה. גם לא הוכרז על סבב משא ומתן גרעיני חדש.

הורמוז תופס את מרכז השיח משום שהוא מספק לאיראן מנוף מיידי. הגרעין דורש דיונים טכניים, פיקוח והחלטות שקשה להציג כניצחון. במצר יכולה טהראן לשנות את רמת הלחץ מדי יום.

אלא שהסטת תשומת הלב אינה פותרת את התיק הגרעיני. כל הסדר קבוע עם ארצות הברית יידרש לחזור לשאלות שהמזכר דחה.

קאליבאף מבקש להפוך את המזכר למסמך ניצחון

יו"ר המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף, כינה את המזכר מסמך של כבוד וניצחון בזירה הדיפלומטית. לדבריו, ארצות הברית וישראל לא השיגו אף אחד מתשעת היעדים שהציבו לעצמן.

החלק המעניין בדבריו הוא ההכרה בכך שהציבור אינו בהכרח מרגיש שניצח. קאליבאף התייחס לשאלה הנשאלת בציבור, "אז מה קרה עכשיו?", וקרא לתקשורת להסביר לאזרחים את משמעות ההישג.

זו אינה רק ביקורת על עבודת ההסברה. זו הכרה בפער בין הסיפור הרשמי לבין החוויה היומיומית.

מבחינת המשטר, עצם העובדה שאיראן שרדה את המלחמה, שמרה על מבנה השלטון והכריחה את ארצות הברית לחתום על מזכר היא ניצחון.

מבחינת האזרח, הניצחון אמור להימדד במחירי המזון, בשער המטבע, בזמינות הדלק והתרופות ובהיעדר הפסקות חשמל.

התקשורת הממלכתית יכולה להסביר את חשיבות הורמוז ואת כישלון היעדים האמריקניים. היא אינה יכולה להפוך סעיף על השקעות עתידיות לכסף בחשבון הבנק של משפחה איראנית.

השוק יציב ברמה שמגלמת משבר

הדולר בשוק החופשי נסחר סביב 186,685 תומאן, ללא שינוי יומי משמעותי. האירו נסחר סביב 215,750 תומאן, והדירהם של איחוד האמירויות סביב 50,863 תומאן.

תת'ר, מטבע דיגיטלי העוקב אחר הדולר, נסחר סביב 186,566 תומאן. מטבע אימאם, מטבע הזהב הנפוץ באיראן, הוצג סביב 189 מיליון תומאן, וגרם זהב 18 קראט סביב 19.04 מיליון תומאן.

התומאן הוא יחידת החשבון המקובלת באיראן, וכל תומאן שווה לעשרה ריאל.

היעדר תנודה יומית חריפה אינו מעיד על אמון. דולר ברמה של כ-187 אלף תומאן כבר מבטא שחיקה עמוקה של המטבע וציפייה להמשך אי הוודאות.

השוק ממתין לא לסיסמת ניצחון, אלא לאירוע שניתן לתמחר: הארכת המזכר, פתיחת הורמוז, הקלה בסנקציות או חידוש יצוא הנפט בתנאים יציבים.

כל עוד אחד מאלה אינו מתרחש, השקט בשער החליפין הוא המתנה, לא התאוששות.

מחירי הייצור מזהירים מפני גל התייקרויות נוסף

הנתון המדאיג יותר מגיע מענף הרכב. לפי עיבוד של נתוני המרכז הסטטיסטי, מחירי היצרן בענף עלו באביב ב-40.8 אחוז לעומת הרבעון הקודם וב-94.9 אחוז לעומת התקופה המקבילה.

בחישוב שנתי נרשמה עלייה של 50.8 אחוז.

מדד מחירי היצרן מודד את העלויות בשער המפעל, לפני שהמכונית מגיעה לצרכן. הוא כולל בין היתר חומרי גלם, חלקים, אנרגיה, שכר והובלה.

הזינוק אינו חייב לעבור מיד למחיר הרשמי של כלי הרכב. הממשלה יכולה לעכב אישור להעלאות מחירים או להורות ליצרנים לספוג חלק מן העלות.

אך עיכוב אינו מבטל את ההתייקרות. הוא יכול להוביל להפסדים, להפחתת הייצור, לירידה באיכות או להעברת כלי רכב לשוק שבו המחיר גבוה יותר.

גם אם שער הדולר יציב זמנית, עלויות הייצור שכבר הצטברו ימשיכו להשפיע על המחירים בחודשים הקרובים.

סגן הנשיא מודה שיוקר המחיה נעשה כואב

סגן הנשיא מוחמד רזא עארף אמר כי יוקר המחיה נעשה כואב. ההודאה בולטת משום שהיא חורגת מן השפה המקובלת של עמידות ושליטה.

עם זאת, עארף קשר את המצוקה גם למלחמה הכלכלית שמנהלות יריבותיה של איראן. בכך משלבת הממשלה הכרה בקושי עם העברת חלק מן האחריות ללחץ החיצוני.

הסנקציות, המצור והמלחמה אכן פוגעים ביבוא, בבנקאות וביכולת המדינה להשיג מטבע זר. הם אינם מסבירים לבדם את מבנה הסובסידיות, חולשת הבנקים, ההוצאות הממשלתיות וחוסר היעילות של התעשייה המקומית.

כל עוד הממשלה מתארת את המשבר בעיקר כתוצאה של פעולת האויב, היא מצמצמת את יכולתה להצדיק רפורמות פנימיות כואבות.

הבנזין חושף את מחיר הדחייה

איגוד בתי הזיקוק הזהיר כי הפער בין ייצור הבנזין לצריכה עלול להגיע בחודש שהריוור, המתחיל בסוף אוגוסט, לכ-15 מיליון ליטר ביום.

ב-24 הימים הראשונים של חודש תיר חולקו בממוצע כ-134 מיליון ליטר ביום, בעוד הייצור בעשרת בתי הזיקוק עמד על כ-111 מיליון ליטר.

חלק מן הפער מכוסה באמצעות מלאים, יבוא ושינויים זמניים בתפוקה. לכן אין להסיק שהתחנות כבר חסרות 23 מיליון ליטר מדי יום.

בית הזיקוק באי לאוואן נפגע קשות וצפוי לחזור לפעילות מלאה רק בתחילת ספטמבר. לאוואן הוא אי במפרץ הפרסי, סמוך לחופי דרום איראן, ובו בית זיקוק המספק דלק לשוק המקומי.

גם מתקני אחסון בבית הזיקוק בטהראן נפגעו, אף שהייצור במקום חודש. פגיעה באחסון מגבילה את יכולת ההפצה גם כאשר יחידות הזיקוק עצמן פועלות.

אין הבוקר החלטה על העלאת מחיר ארצית. המוקד הוא פער פיזי בין הביקוש לייצור.

הממשלה יכולה להשתמש במלאים ולייבא דלק, אך בכך היא מוציאה מטבע זר שהייתה יכולה להקדיש לתרופות, חומרי גלם ושיקום. היא יכולה להעלות מחיר ולצמצם צריכה, אך אז היא מסתכנת במחאה המזכירה את אירועי 2019.

הבנזין הוא דוגמה לבעיה שהמשטר יכול לדחות, אך אינו יכול לפתור באמצעות הסברה.

חוק החדירה הזרה מרחיב את גבולות הביטחון

הפרלמנט אישר ברוב של 183 קולות את העקרונות הכלליים של הצעת חוק בת 33 סעיפים נגד חדירת שירותי מודיעין זרים.

האישור אינו אומר שכל סעיפי החוק נכנסו לתוקף. הדיון הפרטני עדיין לא הסתיים, ולאחר אישור הנוסח המלא תידרש גם בחינה של מועצת שומרי החוקה.

מועצת שומרי החוקה היא הגוף הבוחן אם חקיקה תואמת את החוקה ואת פרשנות המשטר להלכה האסלאמית. ביכולתה להחזיר חוקים לפרלמנט ולדרוש את תיקונם.

חבר הפרלמנט עות'מאן סאלארי הכחיש דיווחים שלפיהם כבר אושר מאסר על שיתוף פעולה מדעי עם אוניברסיטאות זרות ללא אישור משרד המודיעין. לדבריו, מדובר בסעיף שטרם אושר.

אין אפוא בסיס לומר שאנשי אקדמיה כבר חשופים לעונש כזה. עצם הופעתו של הנושא בהצעה מלמדת בכל זאת על הרחבת תפיסת הביטחון לתחומי המדע, המחקר והקשרים עם מוסדות זרים.

כאשר המשטר חושש מחדירה, גם קשר מקצועי רגיל עלול להיבחן דרך משקפיים ביטחוניים.

משפחות החולים ממתינות לתרופות, לא להסכם

משפחות של חולי סיסטיק פיברוזיס הפגינו מול משרד הבריאות בטהראן בדרישה לאספקה רציפה של תרופות חיוניות.

סיסטיק פיברוזיס היא מחלה גנטית כרונית הפוגעת בעיקר בריאות ובמערכת העיכול. החולים זקוקים לטיפול קבוע, והפסקה באספקת התרופות עלולה להוביל להידרדרות מהירה.

הדיווח מתעד את המחאה ואת טענות המשפחות, אך אינו מספק נתון ארצי מלא על היקף המחסור. אין להסיק ממנו שכל החולים באיראן נותרו ללא טיפול.

עם זאת, המחאה ממחישה כיצד משבר מדיני הופך לבעיה רפואית. מגבלות בנקאיות, מחסור במטבע זר, קשיי יבוא וליקויים בהפצה מגיעים בסופו של דבר אל בית המרקחת.

המזכר מבטיח תוכנית שיקום של מאות מיליארדי דולרים. משפחות החולים אינן יכולות להשתמש בהבטחה הזאת כדי להשיג את התרופה הדרושה היום.

השורה התחתונה

17 באוגוסט אינו יום שבו המלחמה מתחדשת אוטומטית. הוא היום שבו מסתיים לוח הזמנים שהעניק למזכר כיוון ברור.

הפסקת הפעולות הצבאיות אמורה להישאר בתוקף, אך אין הסכם סופי שיקבע כיצד היא נשמרת, מי בודק הפרות ומה המחיר של חזרה ללחימה.

הורמוז הוא הסעיף שבו השינוי המיידי ביותר. התחייבותה של איראן למעבר ללא תשלום נקבעה ל-60 יום, וטהראן יכולה להשתמש בסיום התקופה כדי לדרוש מנגנון חדש.

השיחות עם עומאן עשויות לייצר הסדר טכני. הן אינן יכולות לבדן לפתור את המחלוקת על הסנקציות, המצור, הנוכחות האמריקנית והגרעין.

הצבא האיראני מנסה להבטיח שפתיחת המצר לא תתפרש כוויתור. ההכרזה על פרס לפגיעה בחיילים אמריקנים והטענות על נושאת המטוסים מעלות את המחיר הפוליטי של פשרה.

קאליבאף מציג את המזכר כניצחון, אך מודה בעקיפין שהציבור אינו מרגיש את ההישג. השוק, בתי הזיקוק, מפעלי הרכב ומשפחות החולים מודדים את הצלחת ההסדר באופן שונה מן הפרלמנט.

טהראן הצליחה לשמור בידיה את המנוף. היא עדיין לא הצליחה להמיר אותו בהסכם.

המבחן הבא אינו מספר ההצהרות על התקדמות, אלא פרסום של מנגנון ממשי: הארכת המזכר, נתיב שיט מוסכם, גישה לפקחי הגרעין או הקלה שניתן למדוד בסנקציות ובמצור.

עד אז, איראן מחזיקה בהורמוז כערובה לעסקה שטרם הושגה. ככל שהזמן עובר, הערובה מעניקה לה כוח מול חוץ, אך גובה מחיר הולך וגדל מן הציבור בבית.