כמעט שנה התעקשה הקהילה הבינלאומית שלא יהיה עתיד לרצועת עזה אלא אם חמאס יפורק מכל נשקו, מנהרותיו, מפעלי ייצור הרקטות שלו וכל יכולת צבאית אחרת. תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ, שפורסמה בספטמבר 2025, הייתה חד-משמעית: רצועת עזה תפורז, תשתיות הטרור יושמדו, וכל אמצעי הלחימה יוצאו מכלל שימוש לצמיתות.
סעיף 13 בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ קובע:
"כל התשתיות הצבאיות, הטרוריסטיות וההתקפיות, לרבות מנהרות ומתקני ייצור נשק, יושמדו ולא ייבנו מחדש. ברצועת עזה ייושם תהליך של פירוז (דה-מיליטריזציה) בפיקוח מפקחים עצמאיים, שיכלול הוצאת כלי הנשק מכלל שימוש לצמיתות באמצעות הליך מוסכם של השמדה או פירוק, בתמיכת תוכנית בינלאומית לרכישת הנשק ולשילוב מחדש של המעורבים, והכול בכפוף לאימות של המפקחים העצמאיים."
כעת, לעומת זאת, נראה כי היעד הברור הזה הוחלף במשהו שונה לחלוטין. במקום לחסל את ארסנל הנשק של חמאס, המתווכים דנים באחסון הנשק, בהעברתו לגורם פלסטיני אחר, ואף באפשרות שחברי חמאס יורשו להחזיק "נשק אישי".
המטרה המקורית של תוכנית השלום של טראמפ לא הייתה להעביר את ארסנל חמאס ממקום למקום, אלא לחסל אותו לצמיתות. החלפת מושג ה"פירוז" במושג "אחסון" מהווה הישג עבור חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים ברצועת עזה.
בהסכם האחרון בין צוות השלום של טראמפ לבין חמאס, שכותרתו "מפת דרכים להשלמת יישום תוכנית השלום המקיפה של הנשיא טראמפ לעזה", נכתב:
"תהליך פירוק ואחסון של נשק כבד, אתרי ייצור צבאיים, מחסני נשק ומנהרות יחל לאחר השלמת ההתחייבויות הנותרות במסגרת פרוטוקול שארם א-שייח', עם כניסת ה-NCAG (הוועדה הלאומית למינהל עזה) ופריסת כוח הייצוב הבינלאומי."
כיצד הפכה ההבטחה לפירוז קבוע לדיון על מחסנים מלאים בנשק של חמאס? נשק המאוחסן במחסנים עדיין נותר נשק מבצעי. חומרי נפץ המאוחסנים היום יכולים להיאסף מחר. מפעלי ייצור רקטות שלא הושמדו יכולים לשוב ולייצר. מנהרות שמופו אך לא נהרסו יכולות לשמש שוב.
הסוגיה מעולם לא הייתה היכן חמאס מאחסן את נשקו. הבעיה תמיד הייתה עצם הגישה של חמאס אליו.
ההנחה שה-NCAG או כוח הביטחון הבינלאומי (ISF) יוכלו למנוע ממחבלי חמאס להשתלט מחדש על הנשק המאוחסן היא אשליה. מטרידה עוד יותר היא הקביעה במתווה החדש שלפיה "לא יועבר ולא יימסר נשק לישראל או לכל גורם שאינו פלסטיני."
העברת נשק מארגון פלסטיני אחד לאחר אינה פירוז.
מטריד לא פחות הוא התנאי החדש, הקושר את פירוק הנשק לנסיגת ישראל מרצועת עזה:
"תהליך זה [של פירוק ואחסון נשק כבד, אתרי ייצור צבאיים, מחסני נשק ומנהרות] יהיה כרוך בנסיגה ישראלית הדרגתית מהאזורים שבשליטתה ברצועת עזה ובפירוק המיליציות החמושות [הנתמכות בידי ישראל]."
מדוע ארגון טרור שביצע את טבח 7 באוקטובר 2023 בישראל צריך להיות רשאי לקבוע את תנאי פירוק נשקו? שום מדינה שנלחמה בדאעש או באל-קאעידה לא הייתה מסיגה תחילה את כוחותיה בתקווה שהטרוריסטים ימסרו מרצונם את נשקם. חמאס אינו אמור לנהל משא ומתן על תנאי תבוסתו. יש לכפות עליו כניעה ללא תנאי ופירוק מלא מנשקו.
בזמן שהתנהלו הדיונים על פירוק הנשק, החל חמאס, על פי דיווחים, לחלק רובים אוטומטיים נוספים לפעיליו במסווה של "בעלות אישית". העיתון הישראלי כאן חדשות ציטט מקור פלסטיני אלמוני שאמר כי מטרת חלוקת הרובים הייתה להבטיח שהנשק יישאר בידי אנשי חמאס.
"חמאס לא יתפרק מנשקו. נקודה."
עוד לפני שהשלב הראשון של ההסכם יושם, חמאס כבר החל לחפש דרכים לעקוף אותו.
זמן קצר לאחר פרסום מפת הדרכים החדשה אמר בכיר חמאס גאזי חמד, בריאיון לערוץ אל-ערביה הסעודי:
"הנשק יאוחסן, לא יימסר, וזה מותנה במחויבותה של ישראל. מה שסיכמנו עם המתווכים הוא לאחסן את הנשק, לא למסור אותו. התפקיד הפוליטי והאזרחי שלנו בעזה נמשך. חמאס לא ויתר על הפרויקט הלאומי שלו להשבת אדמת פלסטין. אנו רואים את השלב הנוכחי כיוצא דופן בשל הנסיבות שעוברות על רצועת עזה."
זהו אותו גאזי חמד שהצהיר בעבר בפומבי כי חמאס ישוב ויבצע את טבח 7 באוקטובר שוב ושוב עד להשמדת ישראל:
"עלינו ללמד את ישראל לקח, ונעשה זאת שוב ושוב. 'מבול אל-אקצא' הוא רק הפעם הראשונה, ותהיה שנייה, שלישית ורביעית, משום שיש לנו הנחישות, הרצון והיכולות להילחם."
ציטוט זה לבדו אמור לערער כל אמון בהבטחותיו של חמאס כלפי צוות המתווכים.
כל מי שסבור שה-NCAG החדש יוכל להשתלט על חמאס ולאכוף את מרותו על ארגון הטרור חי באשליה. חמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007. הוא מחזיק באלפי מחבלים חמושים, ברשתות מודיעין, בבריתות שבטיות, במשאבים כספיים ובמערכת פוליטית וביטחונית מושרשת היטב. שום ועדה טכנוקרטית אינה יכולה פשוט להופיע ולהדיח ארגון שביסס את כוחו במשך קרוב לשני עשורים.
התרחיש הסביר הרבה יותר הוא שחמאס ימשיך לשלוט מאחורי הקלעים, תוך שהוא מאפשר לגוף פלסטיני אחר לשאת באחריות למינהל האזרחי, לתשלום משכורות עובדי הציבור, לשיקום הרצועה ולקבלת הסיוע הבינלאומי.
בפועל, יהיה זה שחזור של מודל חיזבאללה בלבנון, שבו מיליציית טרור חמושה היטב, הנתמכת בידי איראן, מתקיימת לצד ממשלה רשמית, תוך שמירה על כוח צבאי עצמאי והשפעה פוליטית מכרעת.
תומכי מפת הדרכים החדשה טוענים כי משקיפים בינלאומיים וכוח הביטחון הבינלאומי (ISF) יפקחו על יישום ההסכם. ייתכן שמשקיפים בינלאומיים יוכלו לפקח על מחסני נשק ועל חלוקת הסיוע ההומניטרי, וייתכן שכוחות הביטחון הבינלאומיים יאמנו את כוחות הביטחון הפלסטיניים. אולם הם לא יתעמתו עם חמאס אם יחליט להתחמש מחדש, ובוודאי שלא יסכנו את חייהם כדי לפרק תשתיות טרור.
שעות ספורות לאחר פרסום מפת הדרכים דחו משמרות המהפכה של איראן את התוכנית מכל וכל והצהירו כי הניסיון לפרק את חמאס מנשקו "לא יוביל לשום תוצאה" וכי כבר נכשל. טהראן התחייבה כי "ההתנגדות" (חמאס) תוסיף לעמוד איתן עד למה שכינתה "הניצחון הסופי" על ישראל.
איראן מבינה את חמאס טוב יותר מכל גורם אחר, משום שהיא מימנה, חימשה ואימנה את ארגון הטרור במשך עשרות שנים. אם המשטר האיראני עצמו דוחה בגלוי את האפשרות שחמאס יתפרק מנשקו, מדוע שמישהו אחר יאמין שחמאס מתכוון לכבד את ההסכם?
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ב-4 באוגוסט 2026.
