אחיזתו של חזבאללה במדינה הלבנונית

ההערכה שלפיה וושינגטון נעשתה ספקנית מאוד באשר ליכולתה של ממשלת לבנון, או לרצונה הפוליטי, לרסן את חזבאללה בכוחות עצמה, נוגעת בלב הדילמה המעצבת את המדיניות האמריקאית והישראלית כלפי לבנון. ואכן, בעקבות הפגישה המשולשת בטמפה בין נציגי ארצות הברית, ישראל ולבנון, נראה כי ארצות הברית הגיעה סוף סוף למסקנה שממשלת לבנון אינה מוכנה, ולכן גם אינה מסוגלת, למלא את המשימה של ריסון חזבאללה, משום שהארגון נטוע במנגנוני מדינת העומק, שיקם את שורותיו בסיוע מדריכים ויועצים צבאיים של משמרות המהפכה האיראניים, מתריס נגד הממשלה ומאיים לצאת לרחובות אם ממשלו של ג'וזף עאון יפעל נגדו.

ההנחה שחזבאללה שזור במארג של מדינת העומק הלבנונית מתועדת היטב. זה שנים פועל חזבאללה לא רק כמיליציה, אלא גם כמדינה מקבילה, המחזיקה במערכות עצמאיות של שירותים חברתיים, רשתות כלכליות ותשתיות ביטחוניות, ובמקביל נהנית מאחיזה חוקית ומוסדית בגופים הפוליטיים הרשמיים של לבנון. מכיוון שהחלטות מרכזיות במדינה מחייבות הסכמה רחבה, או מערבות בעלי תפקידים שהישרדותם הפוליטית תלויה בהימנעות מעימות אזרחי ישיר והרסני עם חזבאללה, הממשלה המרכזית וצבא לבנון נתונים לשיתוק מבני עמוק. מנקודת מבטן של וושינגטון וירושלים, הדרישה מממשלה המושפעת כל כך ממאזני הכוחות הללו, או מוגבלת על ידם, לפרק את הפלג החמוש החזק ביותר במדינה, כמוה כדרישה מהמערכת לפרק את עצמה.

תפקידה של איראן בשיקום יכולותיו הצבאיות של חזבאללה

מידע מודיעיני המצביע על יכולתו של חזבאללה לשקם את שורותיו ואת תשתיותיו בגיבוי משמרות המהפכה של איראן ממחיש את אופיו האסימטרי של העימות. למרות המכות הצבאיות הכבדות שספג, חזבאללה הוכיח לאורך השנים יכולת התאוששות בזכות מבני פיקוד מבוזרים, נתיבי אספקה חשאיים ומקורות מימון שהוזרמו באמצעות משמרות המהפכה. אם ההערכה היא שצבא לבנון אינו מסוגל, או אינו מוכן, לפעול בנחישות נגד מאמצי השיקום הללו, הדבר מערער ישירות את ההיגיון העומד בבסיסם של הסדרי הביטחון הזמניים, דוגמת אלה שנדונו בשיחות בתיווך אמריקאי במטה פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית (CENTCOM) בטמפה, פלורידה. הסדרים אלה נשענים ביסודם על ההנחה שהמדינה הלבנונית תשמש הערבה הבלעדית לביטחון מדרום לנהר הליטני ואף מעבר לו.

תפיסת חומרי הנפץ חושפת את התרסותו של חזבאללה נגד סמכות המדינה הלבנונית

היירוט המתוקשר האחרון של משלוח ענק שהכיל מאות קילוגרמים של חומרי נפץ מסוג C-4 ו-TNT, שהוברחו מבקעת הלבנון לכיוון ביירות, לצד דרישתו הפומבית והמפורשת של חזבאללה מממשלת לבנון להשיב את חומרי הנפץ ולשחרר את פעיליו העצורים, מסמנים נקודת מפנה משמעותית. האירוע הזה אינו הפרה ביטחונית נקודתית, אלא ביטוי ברור למשבר המערכתי המעמיק בלבנון, לשיתוק המוסדי ולמשבר החוקתי שבו נתונה המדינה. כאשר חזבאללה הצהיר בפומבי כי חומרי הנפץ שהוחרמו שייכים לו ודרש את השבתם, הוא הסיר כל אשליה שלפיה הוא פועל במסגרת המדינה. הדרישה מממשלה ריבונית להשיב חומרי נפץ צבאיים בלתי חוקיים, מהסוג שנקשר בעבר להתנקשויות פוליטיות ולהפחדה בתוך לבנון, היא הצהרה גלויה שלפיה חזבאללה רואה בארסנל הנשק הבלתי חוקי שלו גורם העומד מעל החוק הלבנוני. מבחינת ראש הממשלה נואף סלאם והנשיא ג'וזף עאון, היענות לדרישות הללו, או אפילו השלמה שקטה עמן, תהיה שקולה לכניעה. הדבר ישדר הן לציבור הלבנוני והן לגורמים הבינלאומיים התומכים במדינה כי סוכנויות הביטחון הלבנוניות משמשות בסך הכול כשומרות זמניות של כלי הנשק, עד שחזבאללה ידרוש לקבלם בחזרה.

האיום באלימות פנימית ובהפחדה פוליטית

תפיסת חומרי הנפץ החריפה מאוד את החשדנות הפנימית ואת השיתוק הפוליטי בלבנון. בעוד שבכיר חזבאללה חסן פדלאללה טען בפומבי כי חומרי הנפץ נועדו אך ורק לשימוש נגד כוחות ישראליים, יריביו הפוליטיים של הארגון והציבור רואים בהעברת כמויות גדולות של חומרי נפץ לכיוון הבירה הכנה לאלימות פוליטית פנימית, להתנקשויות ממוקדות או להפעלת כפייה אלימה ברחובות. באמצעות הצגת פעולות אכיפת החוק של הממשלה כ"איום על ביטחון הפנים", ותוך השמעת אזהרות מפני אכיפת האיסורים על החזקת נשק בלתי חוקי, חזבאללה למעשה מחזיק את המדינה כבת ערובה. האולטימטום המשתמע פשוט: אפשרו לנו להתחמש מחדש ולהעביר נשק ללא הפרעה, או שתתמודדו עם אלימות ברחובות ועם קריסת המדינה.

כישלונה של לבנון מערער את הערבויות הביטחוניות הבינלאומיות

המשבר הזה מאשש את המסקנות שאליהן הגיעו הנציגים האמריקאים והישראלים בפורומים בינלאומיים, דוגמת הפגישות בטמפה. כאשר רשויות המדינה הלבנונית אינן נהנות מגיבוי פוליטי או מיכולת מבצעית מספקת כדי למנוע מחומרי נפץ שהוחרמו לשוב לידי מיליציות חמושות, הערבויות הבינלאומיות שלפיהן המדינה הלבנונית מסוגלת לאכוף את סמכותה הביטחונית בשטחה, למשל מדרום לנהר הליטני, מאבדות כל אמינות. מציאות זו מחזקת את התפיסה שלפיה אם ביירות אינה מסוגלת או אינה מוכנה לפרק את הארגון מנשקו או להמשיך להחזיק באמצעי לחימה בלתי חוקיים שנתפסו, גורמים חיצוניים יפעלו באופן חד-צדדי.

הדוקטרינה הישראלית המתגבשת: "אם אתם לא יכולים, אנחנו נעשה זאת"

אם וושינגטון אכן הגיעה למסקנה שביירות אינה מסוגלת למלא את תפקידה באכיפת הסדרי הביטחון, הדבר משנה מן היסוד את מערכת השיקולים הדיפלומטיים והצבאיים. במצב כזה ניתן לשקול את יישומה של דוקטרינת "אם אתם לא יכולים, אנחנו נעשה זאת". הערכה זו מספקת את ההיגיון הבסיסי המשתקף בעמדת ההנהגה הישראלית, שלפיה אם המדינה הלבנונית אינה מסוגלת או אינה מוכנה לפרק את התשתיות של חזבאללה, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול באופן חד-צדדי, מבלי להיות כבולה למגבלות שהוטלו בעבר או להבטחות מקומיות שלא אומתו. יתרה מכך, אובדן האמון בהנהגה הפוליטית בביירות מעמיד את צבא לבנון במצב בלתי אפשרי. הוא מאלץ את וושינגטון לבחור בין המשך תמיכה מותנית לבין מעבר למדיניות כופה יותר, שתפעיל לחץ הן על האליטה הפוליטית הלבנונית והן על הפיקוד הצבאי.

בסופו של דבר, הערכה זו משקפת מבוי סתום מתמשך: מוסדותיה של לבנון חלשים מכדי להתעמת עם חזבאללה מבלי להצית עימות פנימי, ובה בעת הם שזורים עמוק מדי בציר האזורי הרחב מכדי לשמור על ניטרליות. כאשר המנגנונים הבינלאומיים אינם מצליחים להביא לפירוק נשק שניתן לאמתו או לשינויים מבניים בשטח, מסלול ההתפתחויות נוטה להתרחק מהדיפלומטיה ולחזור לעימות.

מדוע מנהיגי לבנון חוששים מעימות ישיר עם חזבאללה

באשר להנהגה הלבנונית המכהנת, הנשיא וראש ממשלתו ספגו ביקורת על כך שאינם מפגינים נחישות פוליטית מספקת כדי להתעמת עם חזבאללה. אף שמבקריהם רואים בהיסוסם ביטוי להיעדר נחישות פוליטית, האסטרטגיה שלהם נובעת מהרצון למנוע קריסה פנימית הרסנית. למרות עמדותיהם הפומביות הנחרצות, סביר להניח שעאון וסלאם לא יפתחו במערכה ישירה, המבוססת בראש ובראשונה על כוח צבאי, במטרה לפרק בכוח את חזבאללה מנשקו ברחובות. כמה מגבלות מעצבות את זהירותם: כנשיא שכיהן בעבר כמפקד צבא לבנון, עאון מבין היטב את המבנה הארגוני של הצבא. הרכב החיילים בשורותיו משקף את הפסיפס העדתי הרחב של החברה הלבנונית. הוראה לחיילים להיכנס ללחימה ישירה נגד חזבאללה עלולה להוביל לגל נרחב של עריקות על בסיס השתייכות עדתית. במקום להסתכן בפירוקו של המוסד הממלכתי המאחד היחיד שנותר במדינה, עאון מעדיף להשתמש בצבא לבנון לצורכי הכלה, פשיטות מודיעיניות וסיכול הדרגתי. עאון וסלאם מבינים שעימות צבאי ישיר באזורים עירוניים, דוגמת ביירות או בקעת הלבנון, הוא בדיוק התרחיש שמעניק יתרון ליכולותיו של חזבאללה כמיליציה חמושה הפועלת ברחובות.

האסטרטגיה של ביירות: לחץ הדרגתי במקום עימות צבאי

לפיכך, עאון וסלאם נדרשים לתמרן בתוך המערכת הפוליטית הלבנונית, המבוססת על קבלת החלטות בהסכמה רחבה. במקום שינוי מבצעי דרמטי, ניתן לצפות שהשניים ימשיכו באסטרטגיה מדודה של הפעלת לחץ משפטי ומנהלי. זאת באמצעות שימוש במודיעין ובפעולות לסיכול נתיבי אספקה, כגון תפיסת מחסני נשק, פיקוח על מעברי גבול וסגירת נתיבי אספקה בלתי חוקיים, במקום פריסה נרחבת של כוחות צבא במעוזי חזבאללה. במקביל, הם צפויים להסתייע בתמיכה אמריקאית ובינלאומית כדי לדרוש ערבויות אזוריות, תוך ניצול המשבר הכלכלי הפנימי של חזבאללה והתשישות שנוצרה בעקבות המלחמה כדי לשחוק בהדרגה את התמיכה הציבורית בארגון, לצד קידום חקירות משפטיות והנחיות של הרשות המבצעת נגד העברות בלתי חוקיות של אמצעי לחימה.

המבוי הסתום האסטרטגי: הימנעות ממלחמת אזרחים בזמן שחזבאללה מתחמש מחדש

ג'וזף עאון ונואף סלאם לא ישנו את מערכת השיקולים הבסיסית שלהם באופן שיוביל אותם להסתכן בעימות צבאי כולל עם חזבאללה, העלול לדרדר את המדינה למלחמת אזרחים. האסטרטגיה שלהם תמשיך להתמקד בבניית מוסדות המדינה, באכיפה סלקטיבית ובמינוף כלים דיפלומטיים, גם אם גישה איטית זו לא תצליח לספק את דרישותיהן המיידיות של וושינגטון וירושלים לפירוק מהיר של חזבאללה מנשקו.