ב-27 בספטמבר 2024 חיסלה ישראל את חסן נסראללה. זמן קצר לאחר מכן חיסלה גם את יורשו המיועד ובן דודו, האשם ספי א-דין. שתי התקיפות הללו יצרו את המשבר החמור ביותר בתולדות חיזבאללה. הן פירקו עשרות שנים של פיקוד ריכוזי ושיבשו באופן חמור את מעמדו האסטרטגי של הארגון בלבנון וברחבי המזרח התיכון.

בטקס המרכזי שנערך באתר קבורתו של נסראללה, הכריז מזכ"ל חיזבאללה החדש, נעים קאסם, כי למרות הכאב על מותו של נסראללה, הארגון ימשיך בדרך שהתווה, אפילו עד מוות, וכי הוא מוכן להתעמת עם כל מי שינסה לכפות עליו להתפרק מנשקו. ההמון השיב בקריאה המוכרת: "לפקודתך, נסראללה!" ("לביכ יא נסראללה!").

הסיקור התקשורתי התמקד בהאדרתו של נסראללה הכריזמטי. במהלך 32 שנות כהונתו כמזכ"ל, הפך נסראללה את חיזבאללה למיליציה עצמאית ורבת עוצמה, שאיימה על ישראל ועל יריביו הפנימיים. במקביל, הוא ביסס את הארגון ככוח פוליטי, חברתי וכלכלי מרכזי בלבנון. מעבר לגבולות לבנון, הוא שימש עמוד תווך מרכזי בתמיכה באיראן והיה אחד האדריכלים העיקריים של הציר השיעי.

לאחר חודש של דיונים ומשא ומתן מאחורי הקלעים, הודיע חיזבאללה ב-29 באוקטובר כי קאסם, ששימש במשך שנים רבות כסגן המזכ"ל, יהיה המזכ"ל החדש. אולם מי הוא, ומאין הגיע?

השייח' נעים קאסם הוא אחד הפוליטיקאים המעניינים ביותר בלבנון, אך גם אחד הפחות מסוקרים בתקשורת המערבית, משום שבמשך עשרות שנים פעל בצלו של נסראללה הכריזמטי.

שורשים והשכלה

קאסם נולד בפברואר 1953 בשכונת בסטה שבביירות, שכונה שרוב תושביה היו סונים. משפחתו הגיעה מהכפר כפר פילא שבמחוז נבטיה בדרום לבנון. אביו הגיע לביירות כילד בחיפוש אחר חיים טובים יותר, בדומה לשיעים רבים מבני דורו, ועבד במאפייה של דודו. השיעים באותה תקופה היו ברובם עניים מאוד, סבלו מתת-ייצוג בפרלמנט והאזורים שבהם התגוררו היו בלתי מפותחים במידה ניכרת.

כאשר נולד קאסם, עבד אביו כנהג מונית. קאסם סיפר מאוחר יותר כי אביו עבד משש בבוקר עד שמונה בערב כדי לפרנס את אשתו, ארבעת בניו ובתו. האב, שנחשב לאדם ישר ואמין, העביר כספים וסחורות ללקוחות ברחבי לבנון. בסופו של דבר הצליח לחסוך די כסף כדי לרכוש בית בשכונת אל-מסייטבה ההיסטורית והיוקרתית, שאליה עברה המשפחה כאשר קאסם היה בן 14.

אל-מסייטבה היא שכונת מגורים ומסחר היסטורית, שבה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים סונים ונוצרים יוונים-אורתודוקסים. היא הייתה ביתן של משפחות פוליטיות בולטות, ובראשן משפחת סלאם, שממנה יצאו כמה מראשי ממשלת לבנון. קאסם למד בשנותיו הראשונות בבתי ספר ציבוריים ממשלתיים בבסטה א-תחתא, ולא במוסדות פרטיים או דתיים. אביו היה אנאלפבית, אך התעקש שבנו יזכה להשכלה שנמנעה ממנו עצמו. קאסם הצטיין בצרפתית ובכימיה. בשנת 1970 החל ללמוד בחוג לחינוך באוניברסיטה הלבנונית הממלכתית, והשלים תואר ראשון ובשנת 1977 גם תואר שני בכימיה.

במהלך לימודיו באוניברסיטה סייע בהקמת איגוד הסטודנטים המוסלמים בלבנון וארגן פעילויות בשכונת אל-מסייטבה להפצת המחשבה האסלאמית.

הדת עניינה אותו כבר בימי בית הספר, אף שאיש מבני משפחתו הקרובה לא היה איש דת. בילדותו נהג לבקר במסגד המקומי במהלך חודש הרמדאן, ושם הושפע מאנשי דת שיעים. הוא החל לקרוא ספרות דתית אסלאמית ונסע ברחבי לבנון כדי להשתתף בהרצאות וללמוד היסטוריה שיעית.

לאחר לימודיו באוניברסיטה לימד קאסם כימיה במשך שש שנים (1974–1980) בבית ספר ציבורי בחמאנה, עיירה בהר הלבנון שבה חיו מארונים, יוונים-אורתודוקסים, מוסלמים ודרוזים. במקביל לימד קוראן ולימודי אסלאם תלמידים צעירים במסגד מקומי. הוא גם למד אצל אנשי דת שיעים בולטים, ובהם עבאס אל-מוסווי, חסן טראד ועלי אל-אמין, ולמד משפט אסלאמי ואת עקרונותיו אצל האייתוללה מוחמד חוסיין פדלאללה.

מאמל לחיזבאללה

מבחינה פוליטית, קאסם היה בין החברים הראשונים בתנועת אמל, שהוקמה בידי איש הדת הלבנוני יליד איראן מוסא א-סדר. הוא כיהן כסגן האחראי המרכזי לענייני תרבות, היה חבר במועצת ההנהגה והפך לאחראי על תחומי התרבות והדוקטרינה. עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1975 היה פעיל בפוליטיקת הסטודנטים באוניברסיטה הלבנונית. הוא עזב את אמל לאחר "היעלמותו" של א-סדר בשנת 1978 והתמסר למחקר אסלאמי.

שני אירועים מכוננים עיצבו מחדש את מסלולו וניתקו את קשריו עם הרפורמיזם השיעי הלבנוני המתון.

המהפכה האיראנית. עלייתו של האייתוללה ח'ומייני והקמת הרפובליקה האסלאמית חוללו זעזוע עמוק בעולם השיעי. בעיני אנשי דת צעירים שהקצינו, כמו קאסם, ניצחונו של ח'ומייני הוכיח כי עקרון ולאית אל-פקיה (שלטון חכם ההלכה) יכול לשמש מודל פוליטי מעשי. מודל זה עמד בניגוד חריף לרפורמיזם הלאומני, המעמיד את המדינה במרכז, שאפיין את אמל תחת הנהגתו של נביה ברי לאחר היעלמותו של א-סדר.

הפלישה הישראלית בשנת 1982. מבצע שלום הגליל הסתיים בשליטה ישראלית בדרום לבנון ובביירות, והאיץ את התאחדותן של כמה קבוצות שיעיות רדיקליות.

פלגים שהתנגדו לכיוונה החילוני יותר של אמל התכנסו בבקעת הלבנון בהכוונת משמרות המהפכה האיראניים. הם כללו גורמים מאמל האסלאמית, בהנהגת חוסיין אל-מוסווי, השלוחה הלבנונית של מפלגת א-דעווה, איגוד הסטודנטים המוסלמים ואנשי דת עצמאיים שהיו קשורים לפדלאללה. קאסם מילא תפקיד מרכזי בפגישות החשאיות הללו. הוא ניתק באופן רשמי את קשריו עם אמל והפך לחבר מייסד בקואליציה שניסחה את מסמך היסוד של חיזבאללה.

בניגוד למפקדים הצבאיים ששקעו במלחמת המחתרת נגד הכוחות הישראליים ונגד הכוח הרב-לאומי בביירות, קאסם בנה את התשתית הביורוקרטית של התנועה. הוא ניסח תקנונים מנהליים פנימיים, הקים תוכניות להכשרת פעילים ושילב רשתות חינוך דתיות שיעיות במבנה הארגוני המתהווה של חיזבאללה. באמצעות שילוב בין הרטוריקה האסלאמיסטית המודרנית של פדלאללה, שיטות גיוס התמיכה הקהילתית של א-סדר ודוקטרינת ולאית אל-פקיה של ח'ומייני, הפך קאסם לאדריכל המנהלי המרכזי של המנגנון הארגוני של חיזבאללה. תפקיד זה הניח את התשתית לשלושת העשורים שבהם שימש כסגן המזכ"ל.

הטיפוס בסולם הדרגות

קאסם, שהיה חסידו ותלמידו של עבאס אל-מוסווי, לימים המזכ"ל השני של חיזבאללה, נמנה עם מייסדי הארגון בשנת 1982. בשנת 1983, בהיותו בן 30, החליט לחבוש את הטורבן של איש דת שיעי, החלטה שלימים תיאר כ"מהפכה" בחייו. הוא כיהן במועצת השורא, אך לא הפך לחבר פעיל בה עד 1989.

תחת המזכ"ל הראשון של חיזבאללה, השייח' סובחי א-טופיילי, הפך קאסם לסגן ראש המועצה המבצעת. כאשר אל-מוסווי מונה למזכ"ל בשנת 1991, מונה קאסם לסגנו, תפקיד שבו החזיק ברציפות במשך 33 שנים. זמן קצר לאחר מכן חוסל אל-מוסווי בידי ישראל, ונסראללה, שהיה אז בן 32 בלבד, תפס את מקומו. ההחלטה לדלג על קאסם, שהיה מבוגר מנסראללה בשבע שנים ובעל ניסיון פוליטי רב יותר, נותרה שנויה במחלוקת. ההערכה הרווחת היא שעלי ח'אמנאי תמך בנסראללה בשל קשריו עם טהראן.

אדריכל ההשתלבות הפוליטית

לאחר הסכם טאיף משנת 1989, שסיים את מלחמת האזרחים, ניצב חיזבאללה בפני צומת דרכים: להחרים את המדינה הלבנונית כישות בלתי לגיטימית ולא-אסלאמית, או להשתלב במערכת הפוליטית העדתית. קאסם עמד בראש הוועדה הפנימית שהכריעה בדיון וטען בתוקף בזכות ההשתתפות. חיזבאללה הציג מועמדים בבחירות 1992, זכה בשמונה מושבים והקים את סיעת "הנאמנות להתנגדות".

מאותו שלב הפך קאסם לאסטרטג הראשי של כל מערכות הבחירות הפרלמנטריות של חיזבאללה. הוא ניהל את בחירת המועמדים וניהל משא ומתן על בריתות בחירות טקטיות עם פלגים נוצריים וסוניים, ובראשם הזרם הפטריוטי החופשי לאחר מזכר ההבנות של מאר מיכאיל בשנת 2006. הוא גם דאג שחברי הפרלמנט של חיזבאללה ידגישו את המאבק בשחיתות ואת השירותים החברתיים, במטרה לבנות לגיטימיות פנימית רחבה.

נסראללה פעל תחת סידורי אבטחה מחמירים ביותר, ולעיתים קרובות נשא נאומים רק באמצעות שידורי וידאו ממקומות בלתי ידועים. קאסם, לעומתו, נותר נגיש יחסית במשך עשרות שנים. הוא ניהל את עבודתה השוטפת של המועצה המבצעת, פיקח על הוצאות הספרים האידיאולוגיות של המפלגה ושימש איש הקשר המרכזי לעיתונאים זרים, לדיפלומטים ולחוקרים שביקשו לקבל את עמדתו הרשמית של הארגון. הוא גם עיגן בנהלים את מנגנוני המשמעת הפנימיים של המפלגה. תחת פיקוחו רכש חיזבאללה מוניטין של משמעת נוקשה, שחיתות פנימית מועטה ומבני פיקוד יעילים. כאשר התרחשו זעזועים חיצוניים, כמו רצח רפיק אל-חרירי בשנת 2005, מלחמת 2006 וההתערבות בסוריה החל משנת 2012, המשיכו המנגנונים המנהליים, החברתיים-כלכליים והפוליטיים של המפלגה לפעול לצד הזרוע הצבאית שלה.

האיש עצמו

מעטים הפרטים הפומביים הידועים על חייו האישיים של קאסם. הוא נשוי ואב לשישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות. איש מהם אינו דתי או בחר בקריירה דתית, מלבד בנו הצעיר, בן ה-15. באירוע חתימה על אחד מספריו הודה קאסם לאשתו על תמיכתה, דבר שעורר הרמת גבות בממסד הדתי. כשנשאל על חברים, השיב: "איש אינו חי ללא חברים", אך הצר על כך שעבודתו מותירה לו מעט זמן לפגוש אותם. לדבריו, אפילו כדי לפגוש את אמו נאלץ לקבוע פגישה מראש.

יישוב הסתירה בין הפרלמנט לטהראן

מבקריו של חיזבאללה בלבנון מצביעים שוב ושוב על סתירה חוקתית: כיצד יכולה מפלגה לשבת בפרלמנט דמוקרטי ורב-עדתי, ובו בזמן להישבע אמונים למנהיג עליון זר, הוואלי אל-פקיה היושב בטהראן?

קאסם השיב לשאלה זו באמצעות הבחנה תיאולוגית-פוליטית. לטענתו, ולאית אל-פקיה קובעת את הגבולות האסטרטגיים והמוסריים הכוללים, כגון הלגיטימיות של הכרזת מלחמה או חלוקת כספי מיסים דתיים. לעומת זאת, החלטות טקטיות, מנהליות והחלטות חקיקה יומיומיות נותרות בידי ההנהגה המקומית. הוא הציג את השתתפות חיזבאללה בפוליטיקה הלבנונית לא כנטישה של השלטון האסלאמי, אלא כצורך פרגמטי: השתתפות זו מגינה על ההתנגדות, מונעת סכסוכים פנימיים ומשרתת את הציבור השיעי המקופח במסגרת המערכת העדתית.

תפיסת ההנהגה

סתיו 2024 הביא עמו את משבר ההנהגה והפעילות המבצעית החמור ביותר בארבעת העשורים לקיומו של חיזבאללה. לאחר שהארגון פתח ב"חזית תמיכה" בעזה, סדרה של תקיפות ישראליות מדויקות השמידה חלק ניכר מהנהגתו הבכירה. התקיפות הגיעו לשיאן בחיסול נסראללה ב-27 בספטמבר, ובחיסולו של האשם ספי א-דין, ראש המועצה המבצעת ומי שנחשב ליורשו המיועד, זמן קצר לאחר מכן. התוצאה הייתה ואקום מנהיגותי חסר תקדים.

מאחורי הקלעים, על פי דיווחים, התנהל מאבק על הירושה. לפי תיאורים של שיחה בין קאסם לספי א-דין, קאסם טען כי הוא היורש הטבעי של נסראללה בתוקף תפקידו כסגנו, בעוד שספי א-דין ראה בעצמו את היורש שהוכשר לתפקיד. השיחה החלה בשאלה מה לעשות בשרידיו של נסראללה. גופתו הוחזקה במקרר נייד במשך כמעט שבועיים לפני שנקברה באופן זמני בבית הקברות של חללי חיזבאללה.

בתקופה זו הפך קאסם לפנים ולקול הציבוריים של ההנהגה הקולקטיבית שנותרה. נאומיו הטלוויזיוניים ממקומות בלתי ידועים בסתיו 2024 נועדו להשיג שתי מטרות: להרגיע את בסיס התמיכה המודאג ולשדר המשכיות ליריבים ולבעלי ברית. קאסם נראה קודר ומתוח באופן בולט. מאוחר יותר הודה כי החדר שבו שהה לא היה מאוורר כראוי וכי הזיע בכבדות.

30 בספטמבר: הוא הכיר באובדנם של נסראללה ושל מפקדי שטח מרכזיים, אך הדגיש את החוסן המבני של הארגון. לדבריו, מערכות הגיבוי ושרשראות הפיקוד של חיזבאללה נבנו כדי לספוג תקיפות שנועדו לחסל את ההנהגה.

8 באוקטובר: ככל שהתרחבו התמרונים הקרקעיים של ישראל בדרום, החריפה הרטוריקה שלו. הוא טען כי יכולותיו הצבאיות של הארגון נותרו ללא פגע. הוא הביע תמיכה במאמציו של יו"ר הפרלמנט נביה ברי, שאותו כינה "אח גדול", להשיג הפסקת אש. הוא גם אותת על נכונות להפריד בין החזית הלבנונית לבין עזה אם הנסיבות האסטרטגיות יחייבו זאת.

15 באוקטובר: הוא הציג את רעיון "הפגיעה באויב", במטרה להראות כי מבני הפיקוד שוקמו עד לרמה הטקטית.

ב-29 באוקטובר 2024 בחרה מועצת השורא בקאסם למזכ"ל השלישי של המפלגה, בהתאם לנהליה הקבועים. בחירתו סימנה תפנית פרגמטית לעבר הישרדות. כדמות המייסדת היחידה שנותרה בחיים מן הדרג הבכיר ביותר, הוא הציע זיכרון מוסדי ויציבות. בהיעדר הכריזמה העממית של נסראללה, קאסם היה מנהל שהתאים לשיקום מבני הפיקוד ורשתות התקשורת שנפגעו קשות, ולפיקוח על השיקום האזרחי. הזדהותו ארוכת השנים עם ח'אמנאי הבטיחה את תמיכתה של טהראן ושימרה את הלכידות ברחבי "ציר ההתנגדות".

תפיסת העולם והאסטרטגיה של קאסם

פוליטיקה פנימית

עלייתו של קאסם הציבה אותו במרכז המערכת העדתית בלבנון, דווקא כאשר ההתנגדות לעצמאותו הצבאית של חיזבאללה הלכה וגברה. האסטרטגיה הפנימית שלו נשענת על פעילותו בשנות ה-90 כאדריכל השתלבותה של המפלגה בפרלמנט, אולם קו השבר המרכזי כיום הוא החיכוך בין אותה עצמאות לבין ריבונותה הרשמית של המדינה הלבנונית.

מתנגדיו טוענים כי ארסנל הנשק העצמאי של חיזבאללה הופך אותו ל"מדינה בתוך מדינה", פוגע בריבונות וחושף את לבנון למלחמה ללא אישור הממשלה. קאסם משיב כי לצבא לבנון חסרים הנשק הכבד, מערכות ההגנה האווירית והטכנולוגיה הדרושים כדי להרתיע לבדו איומים חיצוניים, ולכן ארסנל הנשק של חיזבאללה הוא נכס הגנתי חיוני. הוא מקדם את הנוסחה "צבא, עם, התנגדות" כמסגרת ההגנה הלאומית, ומבקש לעגן את נוכחותו החמושה של הארגון בדוקטרינה של המדינה. באמצעות הסיעה הפרלמנטרית וייצוגו בממשלה הוא משתמש במנגנונים חוקתיים כדי לחסום צווים המאיימים על חופש הפעולה המבצעי של הארגון או על רשתות התקשורת שלו.

איראן

מערכת היחסים של חיזבאללה עם איראן אינה ברית טקטית מן הסוג שמקיימים גורמים לא-מדינתיים רבים עם נותני החסות הזרים שלהם. מדובר במערכת יחסים אורגנית ומבנית, ששורשיה נטועים בדוקטרינה. קאסם הוא אחד המייצגים הרהוטים ביותר בעולם הערבי של עקרון ולאית אל-פקיה. לפי תפיסתו, המנהיג העליון של איראן אינו ריבון זר, אלא הסמכות המשפטית והמוסרית העליונה של הקהילה השיעית העולמית.

הבחנה זו מסבירה את עמדתו הגיאופוליטית של קאסם. החלטות מרכזיות, כמו הסלמה אזורית, מדיניות כלפי המעצמות ומינויים בכירים, נבחנות ומאושרות בטהראן. לעומת זאת, טקטיקות יומיומיות, בניית קואליציות פנימיות ומדיניות חברתית נותרות בידי קאסם ומועצת השורא. שמירתם של צינורות המימון של כוח קודס במשמרות המהפכה ושל מסדרונות האספקה היא בעלת חשיבות עליונה.

סוריה

קאסם סייע לעצב ולהצדיק את התערבות חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה החל משנת 2012. הוא הציג אותה לא כמתקפה על העם הסורי, אלא כפעולת סיכול טרור מונעת (ג'יהאד וקאא'י). לפי גרסתו, ההתערבות הגנה על גבולה המזרחי של לבנון מפני ארגונים ג'יהאדיסטיים סוניים, כגון ג'בהת א-נוסרה ודאעש, ומנעה את קריסתו של נתיב אספקה חיוני.

העולם הרחב

בזירה הבינלאומית נוקט קאסם עמדה בלתי מתפשרת כלפי המערב, ובייחוד כלפי ארצות הברית ונאט"ו, שאותן הוא רואה כאדריכליות המרכזיות של חוסר היציבות האזורית. הוא מציג סנקציות מערביות, כגון החוק האמריקני למניעת מימון בינלאומי של חיזבאללה (HIFPA), כמלחמה כלכלית נגד "חברת ההתנגדות". הוא תומך בקשרים פרגמטיים עם סין ורוסיה, לרבות שיתוף פעולה כלכלי עם בייג'ינג ותיאום דיפלומטי עם מוסקבה. גישה זו מציבה את חיזבאללה כחלק מן המעבר הרחב יותר לעולם רב-קוטבי, ומאפשרת לו לגדר סיכונים לנוכח לחצים ובידוד מצד המערב.

האתגרים הניצבים בפני קאסם

בעודו מבסס את מעמדו, קאסם מתמודד עם כמה אתגרים מבניים:

• שיקום דרום לבנון, בקעת הלבנון והפרברים הדרומיים של ביירות, על רקע המשבר הפיננסי הרחב יותר של לבנון.
• שיקום רשתות התקשורת שנפגעו קשות, החלפת מפקדים שאבדו בדרגי הביניים ובדרגים הבכירים, והתאמת שיטות המודיעין ללוחמה טכנולוגית מתקדמת.
• מניעת חיכוכים עדתיים, משא ומתן מחודש על הקשרים עם גושים נוצריים וסוניים והצדקת המשך החזקתו של הארגון בנשק במציאות פוליטית מפולגת.
• התאמת התנהלותו של הארגון במסגרת הציר, באופן שירתיע לחצים חיצוניים מבלי לעורר עימותים העלולים לערער את בסיס התמיכה הפנימי שלו.

הסופר והאידיאולוג

קאסם הוא בראש ובראשונה אידיאולוג, היסטוריון מוסדי ומחבר ספרים. 22 הספרים שפרסם משמשים הן בסיס אידיאולוגי לפעילי חיזבאללה והן מקור מרכזי לחוקרים חיצוניים המבקשים להבין את התיאולוגיה הפוליטית, המבנה המוסדי והדוקטרינה החברתית של הארגון. כמי שהקדיש עשרות שנים לניסוח ולהסדרה של הפילוסופיה המכוננת של התנועה, הוא מתבונן בה דרך מחזורים תיאולוגיים והיסטוריים ארוכי טווח, ולא דרך תוצאות קצרות טווח בשדה הקרב.

ספרו הידוע ביותר, חיזבאללה: הסיפור מבפנים (2002), עודכן במהדורות מאוחרות יותר, בעיקר לאחר מלחמת 2006 והמשבר הפנימי של 2008. הספר, שנכתב בידי מי ששימש כסגן המזכ"ל במשך שנים רבות, מציג את הנרטיב הרשמי של חיזבאללה בנוגע להקמתו בשנת 1982, לנאמנותו לעקרון ולאית אל-פקיה, לכניסתו לפוליטיקה הפרלמנטרית בשנת 1992 ולתפיסת ההתנגדות האסלאמית שלו. זהו מקור ראשוני חשוב להבנת האופן שבו המפלגה מציגה את זהותה הכפולה כתנועה חמושה וכשחקן פוליטי פנימי. ואולם, כתיאור שנכתב בידי איש הארגון, מדובר בעיקר בהצדקה עצמית פוליטית, המשמיטה חילוקי דעות פנימיים, מודיעין מבצעי וערוצי מימון חשאיים עם טהראן.

21 הספרים האחרים הם ברובם חיבורים דתיים קצרים, מדריכים מוסריים ומבואות אידיאולוגיים העוסקים בנוער השיעי, בחובות דתיות ובהתנהגות קהילתית. הם נכתבו לשימוש פנימי של המפלגה, של פעיליה ושל בתי הספר הדתיים שלה. מדובר בחומרי קריאה חיוניים להבנת תפיסת העולם הפנימית של חיזבאללה, ההצדקות הדתיות-פוליטיות שלו ומאמציו לבנות מערכת חברתית מקיפה באזורים בעלי רוב שיעי. קאסם ממלא נישה ייחודית. הוא מנגיש את האידיאולוגיה המוסדית ומסדיר אותה מבחינה מעשית, אך אינו פילוסוף מקורי, פוסק הלכה בכיר (מוג'תהד) או היסטוריון ביקורתי.

רטוריקה תחת לחץ

תחת לחץ צבאי כבד הגדיר קאסם מחדש את משמעות ההצלחה: המשכיות ארגונית במקום עליונות טקטית. בנאומיו, עצם היכולת להמשיך לפעול והסירוב להיכנע נחשבים לניצחון אלוהי ואסטרטגי. הוא מכנה זאת "ניהול קרב כרבלא", בהתייחסו לחוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, שנלחם עם כ-70 תומכים נגד כוח אומיי שמנה כ-4,000 לוחמים, ונהרג וראשו נערף. קרב זה הניח את היסודות לנרטיב השיעי של הקרבה.

קאסם התרחק במכוון מ"מופע היחיד" של נסראללה, תוך הדגשת קבלת החלטות קולקטיבית, מוסדות והמנדט המתמשך של ההתנגדות. הדבר משקף את התזה המוצגת בספרו, שלפיה חיזבאללה הוא תנועה מבנית קבועה, ולא מיליציה חולפת התלויה בדמותו של מנהיג יחיד.

הרקע שלו כאיש חינוך וכמלומד מעניק לנאומיו גוון משפטי, המבסס את פעולות חיזבאללה במונחים מוסריים וחוקתיים. הוא מציג פירוק מנשק לא כוויתור מפלגתי, אלא כפגיעות לאומית שתחשוף את לבנון לשליטה זרה. בהצהרתו כי "מסירת הנשק שלנו פירושה השמדתנו", הוא הופך את הלחץ הפוליטי הפנימי למאבק קיומי למען הקהילה השיעית וריבונות לבנון. הוא מותח ביקורת על הממשלה במונחים אידיאולוגיים ולא טקטיים. משא ומתן ישיר ותוכניות לפירוק מנשק בהובלת הצבא מוגדרים לא כמחלוקות מדיניות, אלא כבגידה, בושה, השפלה ופשרנות מתמשכת. הוא גם משתמש בהופעותיו הציבוריות כדי להגן על מוסדות המפלגה, כגון הזרוע הפיננסית אל-קרד אל-חסן, ומציג את ההגבלות המוטלות עליהם כהתקפות על העניים ועל העקורים, ולא כפעולות אכיפה רגולטוריות.

בעיני קאסם, הנרטיב אינו משני לפעולות הצבאיות, אלא חזית מרכזית בלחימה. מסריו הכתובים והמדוברים מתואמים עם האסטרטגיה הרחבה של איראן, מסמנים קווים אדומים בביטחון האזורי, ובו בזמן משמרים אפשרויות פעולה טקטיות. שיטתו מבוססת על משמעת דוגמטית, הגנה תקיפה על הנרטיב והצגת כל פשרה פוליטית כמלכודת קיומית. הוא משתמש בעטו ובדוכן הדרשות כדי לשמור על לכידתו של הגרעין האידיאולוגי של הארגון.

השוואה בין קאסם לספי א-דין

ספי א-דין וקאסם ייצגו שני טיפוסים שונים בצמרת חיזבאללה. ספי א-דין היה "המנכ"ל של מדינת הצללים" והיורש המיועד. קאסם היה המנהל הטכנוקרטי ושומר הארכיון האידיאולוגי.

אילו ספי א-דין היה שורד ותופס את השלטון, הנהגת חיזבאללה הייתה נראית אחרת לחלוטין. כראש המועצה המבצעת במשך יותר משני עשורים, הוא ניהל את האימפריה הפנימית של הארגון, לרבות רשתותיו הפיננסיות, בתי הספר, מערכות הבריאות, זרועות הנדל"ן והבנייה ומנגנוני הרווחה. שיטת הניהול שלו התמקדה בגיוס משאבים, בהרחבת מוסדות ובהספקת שירותים ששימרו את תלותה של הקהילה השיעית במפלגה.

הוא היה גם נטוע עמוק בממסד הביטחוני והדתי האיראני. הוא היה בן דודו של נסראללה מצד אמו ולמד בקום. אחיו, עבדאללה, ייצג את חיזבאללה בטהראן, ובנו נישא לבתו של מפקד כוח קודס שחוסל, קאסם סולימאני. טהראן למעשה בחרה בו באופן אישי כיורש, מפקד מבצעי שהיה חבר הן במועצה הפוליטית והן במועצת הג'יהאד הצבאית. הוא הוכשר להקרין את נוכחותו של נסראללה, חבש את הטורבן השחור של סייד, צאצא של הנביא מוחמד, השתמש ברטוריקה צבאית בומבסטית וחיקה את סגנונו התיאטרלי של נסראללה. תוכנית הפעולה שלו נועדה לבנות ישות אסרטיבית ומתפשטת של מדינה בתוך מדינה, המקרינה כוח לתוך סוריה, מאיימת על יריבים אזוריים ושולטת בפוליטיקה הלבנונית באמצעות מנופים מוסדיים.

קאסם, כסגן המזכ"ל, עסק בתיאום פוליטי, בפיקוח פרלמנטרי ובהתאמה אידיאולוגית. הוא לא ניהל את מנגנוני הרווחה. הוא היה המנהל המשפטי של המפלגה, פיקח על רשימות המועמדים לפרלמנט, ניהל קשרים עם פלגים לבנוניים אחרים וניסח באופן שיטתי את מצע המפלגה. הוא דבק בקפדנות בעקרון ולאית אל-פקיה ומקבל הכוונה אידיאולוגית מטהראן, אך מבחינה היסטורית נחשב למי שנמצא מחוץ למעגל הצבאי-מבצעי המרכזי של משמרות המהפכה. קשריו עם איראן הם תיאולוגיים ומבניים, ולא משפחתיים או צבאיים-למחצה. הוא מציג דמות של מחנך סגפני ושיטתי, ונאומיו נוקשים, מתגוננים ועמוסים בטקסט, במקום להיות נאומים שנועדו לגייס את ההמונים.

בקצרה, ספי א-דין הוכשר להנהיג שלוחה אזורית מנצחת, בעוד שקאסם הוא האחראי שנכנס לתפקיד כברירת מחדל ומנהל משבר קיומי. מנהיגותו מוגדרת באמצעות הכלה ושימור: משפטנות מתגוננת, הטענה שעצם ההישרדות היא ניצחון, והמאמץ להימנע מבידוד פוליטי מוחלט.

להיכנס לנעליו של נסראללה

קאסם ניצב בפני בעיה כפולה: נעליו של נסראללה גדולות עליו מבחינה תרבותית, אך צרות עליו מבחינה אסטרטגית. נסראללה הנהיג את הארגון במשך 32 שנים ובנה דמות איקונית ששילבה סמכות דתית, שליטה רטורית ונאמנות אישית מוחלטת מצד בסיס התמיכה השיעי. קאסם, ששימש כסגן מאז 1991, נתפס במשך שנים כפקיד אפור, איש חינוך ואידיאולוג, ולא כמפקד כריזמטי. בעוד שנסראללה היה מסוגל לגייס את הציר כולו בנאום אחד, נאומיו של קאסם הם ברובם מתגוננים ומציגים את עצם ההישרדות הארגונית כניצחון.

ההיסטוריה מספקת דוגמאות בולטות למנהיגים שנדחפו לשלטון בעקבות טרגדיה או כישלון פתאומיים, ולאחר מכן עלו על קודמיהם. נראה שקאסם לא יהיה אחד מהם. מאז בחירתו איבד חיזבאללה חלק ניכר מיוקרתו. הניגוד בינו לבין נסראללה בולט במיוחד בתקופה שבה הציבור השיעי ובסיס התמיכה של המפלגה זקוקים למנהיגות מנוסה ומהימנה, שנראה כי היא חסרה כעת. התומכים גם התקשו להבין את כישלונה של איראן לנקום את מותו של האיש שהוביל את הפרויקט האזורי שלה מלבנון ועד עיראק ותימן. זהירותה של איראן בכל הנוגע לעימות עם ישראל יצרה בקרב הקהילה ותומכי חיזבאללה תחושה של בגידה, או לפחות נטישה, והותירה את נסראללה מטרה קלה.

לקאסם חסרה גם הסמכות האישית הטבעית הדרושה כדי להקרין כוח על פני המערכת העדתית בלבנון. בשיא כוחו של נסראללה נהנה חיזבאללה מחסינות פוליטית כמעט מוחלטת בביירות. קאסם, לעומת זאת, מתמודד עם התנגדות חסרת תקדים. ממשלתם של הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם, הנהנית מתמיכה הנובעת מזעם ציבורי על ההרס, החלה לפעול באופן פעיל לאכיפת ריבונות המדינה ולהגבלת עצמאותו הצבאית של חיזבאללה.

מרחב התמרון שלו מוגבל גם על ידי האסטרטגיה האזורית של טהראן. לאחר שהצהיר בגלוי כי חיזבאללה מקבל את הוראותיו מטהראן וכי נאמנותו נתונה לעקרון ולאית אל-פקיה ולא למדינה הלבנונית, נותר לקאסם חופש פעולה מועט לפעול באופן עצמאי או להסלים עימותים מקומיים ללא תיאום עם איראן. אם יצליח להפתיע, לא יהיה זה באמצעות ניצחון צבאי דרמטי או השגת דומיננטיות אזורית. ההפתעה תהיה הפיכתו של חיזבאללה מתנועה ריכוזית המתמקדת במנהיג יחיד לארגון מבוזר ועמיד, המסוגל לשרוד לחצים פנימיים ובינלאומיים כבדים, ולנהל דיאלוג עם המדינה ועם הדרישות לפירוק מנשק, מבלי לעורר מלחמת אזרחים או לאבד את מעמדו הפוליטי המרכזי.

קאסם הוא מנהל משברים, לא אדריכל של התרחבות. הצלחתו תימדד לא בשאלה אם יצליח למלא את נעליו של נסראללה, אלא בשאלה אם יצליח להשאיר את הארגון עומד על רגליו בתוך זוג נעליים מגביל הרבה יותר.

כיצד השתנתה לבנון

המדינה והאופוזיציה

בתקופת נסראללה היה חיזבאללה הגורם הדומיננטי שהכריע את מאזן הכוחות בפוליטיקה הלבנונית, עם זכות וטו מעשית על מינויים לנשיאות, על החלטות ממשלה ועל מדיניות הביטחון. תחת קאסם, הפגיעה הקשה בהנהגה הצבאית, השיבושים הכלכליים וסמכותו האישית המוגבלת אפשרו למוסדות המדינה ולמתנגדי חיזבאללה לפרק בהדרגה את אותה חסינות.

תחת עאון וסלאם עברו מוסדות המדינה מהשלמה פסיבית עם המציאות להפגנה פעילה של ריבונות. בעוד שבעבר הקווים האדומים של נסראללה הגבילו את הדיפלומטיה הלבנונית, הנשיאות והממשלה משתתפות כיום במשא ומתן ישיר עם ישראל, בתיווך ארצות הברית וגורמים בינלאומיים, בנוגע לביטחון הגבולות, לפריסת כוחות ולהסדרים אסטרטגיים. כאשר קאסם גינה את השיחות בטענה שהן מביאות "רק בושה והשפלה", עאון דחה בגלוי את הביקורת, סימן לכך שחיזבאללה כבר אינו מחזיק בזכות וטו עקיפה על הדיפלומטיה הלאומית. הממשלה, שבה מיוצגות הן חיזבאללה והן אמל, הסמיכה גם את צבא לבנון לקבל שליטה בלעדית על הנשק ולהרחיב את פריסתו. היא אינה מתייחסת עוד לחיזבאללה כשותף לגיטימי במשולש "צבא-עם-התנגדות". היא פועלת לקידום שליטת המדינה בכל התשתיות הצבאיות ולהגבלת פעילותו הביטחונית הלא-מדינתית של חיזבאללה ושל מוסדותיו הפיננסיים והאזרחיים המקבילים, תוך התייחסות אליהם כאל הפרות רגולטוריות ולא כנכסי "התנגדות" הזכאים להגנה.

המפלגות המארוניות, הכוחות הלבנוניים והכתאיב, וכן פלגים סוניים ודרוזיים עצמאיים, עברו ממדיניות של הכלה זהירה למתקפה פוליטית גלויה. הם מציגים את קאסם כמנהל חסר כריזמה, המשמש שומר סף מנהלי המוציא לפועל את האסטרטגיה האיראנית על חשבון לבנון. בתקופת נסראללה נהגו מתנגדיו בזהירות, מחשש לעימותים ביטחוניים דוגמת קרבות הרחוב במאי 2008. כעת, כאשר המנגנון המבצעי של חיזבאללה מוגבל, הם מבטלים את אזהרותיו של קאסם מפני "מלחמת אזרחים" כרטוריקה ריקה של תנועה מוחלשת. כשהוא מציג את ההישרדות כניצחון, הם משיבים בהצבעה על העקירה ההמונית, התשתיות ההרוסות והחורבן הכלכלי. באמצעות קשירת החלטותיו הצבאיות של חיזבאללה לקריסה הלאומית, הם שוללים ממנו כל עמדה של עליונות מוסרית.

סוגיית הפירוק מנשק ממחישה את השינוי בצורה הברורה ביותר. תחת נסראללה רוככו הקריאות לפירוק מנשק לכדי הצעות מעורפלות בדבר "אסטרטגיית הגנה לאומית". כיום דורשים גורמי האופוזיציה לאכוף את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם ולהעביר את כל הנשק שאינו בידי המדינה לצבא, כתנאי שאינו נתון למשא ומתן לנרמול החיים הפוליטיים. לפני 2024 נוכחות הנשק של חיזבאללה נתפסה כמובנת מאליה. כיום זהו נושא מרכזי במשא ומתן בין לבנון לישראל, בחסות ארצות הברית, וקאסם לא הצליח לשנות את המגמה. תיאורו את הסכם המסגרת כ"כניעה" הפך לרטוריקה ריקה. הדילמה של המפלגה נחשפה בבירור במהלך הצבעת האמון בממשלה, כאשר חברי הפרלמנט השיעים יצאו מן האולם.

האופוזיציה והמדינה מנצלות את אובדן יכולת ההרתעה הכופה של חיזבאללה בזירה הפנימית. באמצעות פעולה בערוצים דיפלומטיים רשמיים, חיזוק הצבא וחשיפת הפער בין הרטוריקה של קאסם לבין המציאות הלבנונית, הן דוחקות בהדרגה את חיזבאללה ממעמד של תנועה השולטת במדינה לעמדה של פלג פוליטי מתגונן.

הצמד השיעי

הברית בין חיזבאללה לאמל, המכונה "הצמד השיעי", נתונה במתח המבני הגדול ביותר שידעה זה יותר משלושה עשורים. תחת קאסם, השותפות המתואמת היטב הופכת לחלוקת תפקידים פרגמטית ועתירת סיכונים בין ריאליזם פוליטי לבין התנגדות אידיאולוגית.

במשך שנים שימש ברי כמתווך של חיזבאללה מול המדינה, כשהוא משתמש בעוצמתו הצבאית של הארגון כדי לבסס את הדומיננטיות השיעית במוסדות המדינה. כעת הוא ממצב מחדש את אמל, מתוך הכרה בכך שהעידן שבו הצמד יכול היה להכתיב את הפוליטיקה הלבנונית הסתיים. במקום לקשור את גורלה של אמל לנרטיב הבלתי מתפשר של קאסם, הוא פועל כמתווך מול מוסדות המדינה, מדינות ערב כגון קטר וערב הסעודית, וערוצי קשר לא רשמיים עם המערב. הוא עדיין מתנגד להסכמי מסגרת שלדעתו פוגעים בריבונות, אך נמנע מלקשור את אמל לחישובים הצבאיים של חיזבאללה. אמל מבקשת להציג את עצמה בפני וושינגטון ואירופה כסמכות השיעית הפרגמטית, המזוהה עם המדינה ונחוצה לייצובה של לבנון. ברי לא יפרק לחלוטין את הברית, משום שהצמד נותר מנוף הכוח המרכזי של אמל מול יריבים נוצרים, סונים ודרוזים, המבקשים לצמצם את הישגי השיעים. התוצאה אינה גוש מונוליתי, אלא אסטרטגיה כפולה להישרדות, שבה קאסם מחזיק בגרעין האידיאולוגי והמבני של חיזבאללה, בעוד שברי משתמש במעמדה של אמל במדינה כדי להגן על הקהילה מפני בידוד מוחלט. זוהי מערכת יחסים של תלות הדדית טקטית, המלווה בחיכוכים.

תחת נסראללה התבסס החוזה החברתי של הקהילה השיעית עם חיזבאללה על רשתות תמיכה כספיות, קרנות שיקום, שירותי רווחה, הלוואות זעירות ותחושת הביטחון הפסיכולוגית שסיפקה ההרתעה. ההסכמה הרחבה הזאת עומדת כעת למבחן. ההרס בדרום, בבקעת הלבנון ובפרברים הדרומיים של ביירות גרם למצוקה קשה, והמנגנון האזרחי של חיזבאללה וערוצי המימון המקבילים שלו, ובראשם אל-קרד אל-חסן, נפגעו קשות בשל לחצים בינלאומיים ופנימיים. מתחים מקומיים צפו בין תומכי אמל לנאמני חיזבאללה בעיירות הדרום ובאזורי העקירה, שם תושבים מתלוננים שהמפלגה משתמשת בכפרים אזרחיים כמרכזי פעילות מבצעית, וחוששים מהרס נוסף.

החיים אחרי ברי

עזיבתו העתידית של ברי תסיים עידן בן 45 שנים. הוא עומד בראש אמל מאז 1980 ומכהן כיו"ר הפרלמנט מאז 1992, והוא הפטרון החיוני של מבנה הכוח השיעי הפועל מול המדינה. משום שסמכותה של אמל נשענת במידה רבה על אישיותו, על יכולות המשא ומתן שלו, על רשתות חלוקת המשאבים והחסות ועל הבריתות שלו עם בני עדות אחרות, פרישתו או מותו יחוללו מיד משבר ירושה.

לאמל אין יורש מוסדי מוסכם, והמאבק צפוי להעמיד זה מול זה בני משפחה, אנשי כוח פוליטיים וטכנוקרטים. הקרע הראשון עשוי להתפתח בתוך המשפחה, בין עבדאללה ברי, בנו הבכור מנישואיו הראשונים, לבין באסל ברי, בנו מאשתו רבת ההשפעה, רנדה. רנדה שולטת בנכסים פיננסיים, במוסדות צדקה וברשתות חלוקת משאבים וחסות משמעותיות, וככל הנראה תתמוך בבנה. אולם קשה ליישם ירושה שושלתית במיליציה שהפכה למפלגה, וסכסוך משפחתי יפגע קשות בלכידותה של אמל.

עלי חסן חליל, שר אוצר לשעבר ומקורבו הוותיק של ברי, מחזיק בהשפעה ממשית על המנגנון המנהלי והפרלמנטרי של המפלגה. אולם הוא נתון במחלוקות פנימיות ובסנקציות בינלאומיות, שהופכות אותו למועמד בלתי מתאים לרשת את תפקידו של ברי כגשר לבירות המערב ומדינות ערב. יאסין ג'אבר, גם הוא שר אוצר לשעבר, מקרין תדמית טכנוקרטית מלוטשת, העשויה להרגיע את האליטות העסקיות, התורמים והפלגים הלא-שיעיים. אולם לטכנוקרט יחסרו האמינות שצברו אנשי המיליציות, הקשיחות הפוליטית והכוח ברחוב הדרושים כדי להשליט משמעת על ראשי הכוח האזוריים של אמל בדרום ובבקעת הלבנון.

על פי הסכם טאיף משנת 1990, תפקיד יו"ר הפרלמנט הוא המשרה החוקתית הבכירה ביותר השמורה לשיעים. ברי הפך אותו למוקד כוח בעל אופי ביצועי, תוך שימוש בשליטתו בסדר היום הפרלמנטרי כדי לחסום חקיקה, לכפות פשרות בממשלה ולתווך בבחירות לנשיאות. יורשו יירש את פטיש היושב ראש, אך לא את סמכותו הבלתי רשמית, ויתקשה הרבה יותר לשתק את מוסדות המדינה או להכתיב תנאים ליריבים נוצרים, סונים ודרוזים. יו"ר פרלמנט חלש יותר יאפשר לנשיאות, לממשלה ולפלגי האופוזיציה להשיב לעצמם את היוזמה בענייני חקיקה וביטחון לאומי.

היעדרו של ברי ישנה גם את מערכת היחסים בין הקהילה השיעית לחיזבאללה. במשך עשרות שנים הייתה אמל הפנים הלגיטימיות והמוכרות על ידי המדינה של הכוח השיעי, שניהלו קשרים עם וושינגטון, המונרכיות במפרץ ומדינות אירופה, בעוד שחיזבאללה שמר על מעמדו כגורם חמוש לא-מדינתי. ללא ערוץ זה, הקהילה תאבד את הדרך המרכזית שלה למשא ומתן בינלאומי ולגישה למשאבי המדינה, וחיזבאללה יעמוד בפני שני סיכונים:

• האפשרות הראשונה: חיזבאללה עשוי לספח את הרשתות המוניציפליות המקומיות ואת המנגנון האזרחי של אמל, ובכך לאחד את הייצוג השיעי תחת מסגרת אחת. אולם מהלך כזה יבטל חיץ פוליטי מועיל ויהפוך את חיזבאללה לאחראי היחיד לחלוקת משאבים וחסות בקרב השיעים בתקופה של קריסה כלכלית.
• האפשרות השנייה: אם אמל תתפצל למוקדי כוח אזוריים יריבים, בצור, בנבטיה ובבקעת הלבנון, חיזבאללה ייאלץ לפקח על סכסוכים מקומיים, דבר שיסיט את תשומת לבו מסדר היום האסטרטגי והלאומי שלו.

כך או כך, אמל מפוצלת לאחר עידן ברי, בשילוב עם המגבלות המוטלות על חיזבאללה תחת קאסם, תפתח מרחב פוליטי לשיעים חילונים עצמאיים, למשפחות מסורתיות ולטכנוקרטים, שדוכאו במשך שנים בידי הצמד. עזיבתו של ברי תפרק את המערכת הדו-מסלולית שעיצבה את הפוליטיקה השיעית במשך יותר משלושה עשורים. היא עלולה לשלול מן הקהילה את המתווך היעיל ביותר שלה מול המדינה, להחליש את מנופי הכוח החוקתיים של יו"ר הפרלמנט ולהותיר את חיזבאללה בסביבה פוליטית מפוצלת ובלתי צפויה הרבה יותר.

סיכוייו של קאסם

מבקריו של קאסם מציגים אותו כדמות נטולת כריזמה, והישרדותו ארוכת הטווח כמזכ"ל מוטלת בספק. תדמיתו כביורוקרט יבש, החסר את כוח המשיכה של נסראללה, היא חולשה מרכזית בארגון שנבנה על נאמנות אישית, מסרים ציבוריים ולהט אידיאולוגי. סיכוייו תלויים באופן שבו חיזבאללה יתמודד עם חיכוכים פנימיים, לחצים חיצוניים והצורך לשמור על המשכיות מוסדית.

הוא עומד בראש ארגון מפולג. במועצת השורא שורר מתח בין אגף אידיאולוגי מסורתי, המזוהה עם משמרות המהפכה, לבין גורמים המעדיפים הישרדות פוליטית מעשית. דיווחים על מחלוקות בנוגע למינויים לתפקידים מרכזיים במועצה ממחישים עד כמה קשה לו לאכוף משמעת מוחלטת. קריסתן של רשתות הלוגיסטיקה האזוריות והשינויים הפוליטיים בטהראן שללו ממנו גם את הגיבוי האיראני החד-משמעי שממנו נהנו קודמיו. הדבר מעניק למתחרים פנימיים מרחב גדול יותר לערער בשקט על מעמדו. במקביל, כאשר המדינה לוחצת לקבל שליטה בלעדית בנשק ויריבים מנסים לדחוק את המפלגה לשוליים, מבקרים בתוך הארגון עשויים להאשים את גישתו הזהירה והמשפטית בשחיקת הדומיננטיות של חיזבאללה.

ניתן לבחון את הישרדותו בשני שלבים:

הטווח הקצר והבינוני: סביר שיישאר בתפקידו, משום שחיזבאללה מעניק עדיפות להישרדות מבנית וליציבות פנימית על פני מאבק הנהגה כאוטי, ואין חלופה כריזמטית ברורה הנהנית מתמיכה מוסדית דומה.

הטווח הארוך: אם חיזבאללה יצליח לייצב את המנגנון הצבאי והחברתי שלו, יגבר הביקוש לדמות דינמית וסמכותית יותר. אם קאסם לא יצליח לשקם את ההרתעה או לשמור על מעמדה החברתי-פוליטי של המפלגה, הוא עלול להידחק לתפקיד של דמות אידיאולוגית ייצוגית בלבד, בעוד שמועצה צבאית או מבצעית תנהל את הארגון מאחורי הקלעים.

מאחר שלא מונה כיום סגן רשמי, התקנון הפנימי של חיזבאללה יסדיר את הירושה במקרה שקאסם יחוסל או יאבד את כשירותו. הסמכות הביצועית תועבר באופן זמני למועצת השורא, שחבריה הנותרים יקבלו על עצמם הנהגה קולקטיבית זמנית, ולאחר מכן יתכנסו לבחור מזכ"ל חדש. מכיוון שחיזבאללה הוא מרכיב ליבה בציר האיראני, כל בחירה תחייב הסכמה ותמיכה מצד מקבלי ההחלטות הבכירים בטהראן, ובייחוד לשכת המנהיג העליון וכוח קודס של משמרות המהפכה. היורש יגיע מקרב חברי מועצת השורא ששרדו או מקרב אנשי דת ומפקדים צבאיים בכירים, כגון מוחמד רעד, עלי דעמוש או גורמים בכירים אחרים ששרדו את האבדות האחרונות.

מה נותר: שנתיים לאחר מכן

מותו של נסראללה היה אירוע מכונן בתולדות חיזבאללה. יחד עם שורה של מהלומות קשות נוספות, הוא אילץ את הארגון להסכים להפסקת אש עם ישראל בנובמבר 2024. הוא הותיר ואקום פיקודי ושיבש את תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים, וחיזבאללה איבד את מעמדו כבעל כוח השפעה מוחלט בפוליטיקה הלבנונית. יריביו ורשויות המדינה נהנים כעת מתמיכה פנימית ובינלאומית גוברת, מצד ארצות הברית, צרפת ומדינות ערב, באכיפת הריבונות ובקידום הפירוק מנשק.

ההצדקה ההיסטורית לקיומו של חיזבאללה, שלפיה הוא משמש מגן של "התנגדות" העולה ביכולתו על צבא לבנון, התערערה. קאסם מתמודד עם לחץ פוליטי ומשפטי עז להעביר את הנשק לידי המדינה, והוא נוקט עמדה נוקשה נגד פירוק מנשק תוך ניסיון לשמר את הנוכחות הפוליטית שנותרה לארגון. לאחר פגיעה קשה בתשתיות, בנכסים אזרחיים ובמחסני נשק בדרום ובפרברים הדרומיים של ביירות, עליו לגייס הון ולשקם קהילות שיעיות הרוסות, תוך התמודדות עם ערוצים בנקאיים בינלאומיים הנתונים לפיקוח הדוק ועם שיבושים בנתיבי ההברחה האיראניים.

שנתיים לאחר חיסול נסראללה, השאלה האמיתית היא מה נותר מחיזבאללה שבנה. שלושה דברים השתנו: הסביבה השיעית, לבנון עצמה והאזור.

הקהילה השיעית. עדיין אין מדובר במרד נגד חיזבאללה, וגם לא בסופה של נוכחותו הציבורית או הפוליטית. אולם נושאים שבעבר היו בגדר טאבו פתוחים כעת לדיון, לביקורת ולהערכה מחודשת: המלחמה והשלכותיה, המדינה, הנשק, השיקום והמחיר ששילמו הכפרים בדרום, בבקעת הלבנון ובפרברים הדרומיים של ביירות. החל דיון בשאלה מה צריך לבוא קודם: הציר השיעי או האינטרסים של השיעים בלבנון. עצם העובדה שמשהו עמוק השתנה היא אולי התוצאה המשמעותית ביותר של חיסול נסראללה.

מקומה של לבנון באזור. מאזן הכוחות השתנה, סוריה השתנתה וחיזבאללה ספג מכות קשות. עתיד הדרום, סוגיית הנשק, פריסת הצבא והשבת סמכות המדינה הפכו לנושאים מרכזיים בשיח הלבנוני ובמשא ומתן הבינלאומי. אף שלבנון עדיין נתונה ללחצי המלחמה, היא שבה לעקרונות הליבה שלה: המדינה, מוסדותיה וצבאה. הפרויקט האזורי הצטמצם, בעוד שהאינטרסים הלבנוניים חזרו לקבל משקל. הפוליטיקה שבה להיות קשורה לכללים הפנימיים של המדינה, לאחר שנים של הסתבכות בעימות גדול בהרבה מממדיה של לבנון.

איראן. ייתכן שזהו השינוי העמוק ביותר. נסראללה בנה את מערכת היחסים שלו עם הרפובליקה האסלאמית תחת הנהגה איראנית שהכיר במשך עשרות שנים, קשר שחרג ממערכת היחסים הרגילה בין מדינה לבין ארגון בעל ברית. עם היעלמותו של נסראללה, ולאחר שההנהגה האיראנית שהכיר נעלמה גם היא, מערכת היחסים מתנהלת כעת דרך משמרות המהפכה, על פי העיקרון "רצונך הוא פקודתנו". ההנהגה החדשה קשורה באופן הדוק יותר למרכז הצבאי והביטחוני של איראן. חיזבאללה עבר ממעמד של שותף למעמד הקרוב יותר לפלג בתוך משמרות המהפכה.

כל אלה הופכים את יכולתו של חיזבאללה לפעול נגד ישראל לשאלה בעלת חשיבות מכרעת. האם הוא מסוגל למנוע מישראל להתקדם, לתקוף את התשתיות הקדמיות שלו ולשנות את כללי העימות מתוך שטח לבנון? קאסם לא יודה בכך שהמפלגה הפסידה. הוא ימשיך לטעון שישראל נכשלה בהבסת חיזבאללה, ויהפוך את ההישרדות ל"ניצחון אלוהי" חדש. ואולם, הקריירה שלו מלמדת כי ארגונים לא-מדינתיים מודרניים שורדים לא רק באמצעות נשק ורטוריקה, אלא גם באמצעות בנייה שיטתית של יכולות ניהול וממשל מוסדיות. בעזרת התשתית הזאת הוא עשוי להצליח לשמור על לכידות הארגון.

ב-27 בספטמבר 2024 השאלה הייתה מי יירש את נסראללה. ב-27 בספטמבר 2025 השאלה הפכה להיות האם חיזבאללה יוכל לשרוד. ב-27 בספטמבר 2026 השאלה היא כבר קיומית: מה יישאר מחיזבאללה?