בישראל כולם מדברים היום על תודעה. באולפנים, בצבא, בפוליטיקה, במשרד החוץ, ברשתות ובפאנלים. זו הפכה להיות המילה שמסבירה הכול, ולכן כמעט כבר לא מסבירה דבר.
אחד מתכוון להסברה. שני מתכוון לחוסן לאומי. שלישי מתכוון להרתעה. רביעי מתכוון לסרטון באנגלית. חמישי מתכוון לפעולה מול אויב. שישי מתכוון לנרטיב. כל אחד משתמש באותה מילה, אבל לא מתכוון לאותו דבר. וזה לא בלבול לשוני. זו בעיה אסטרטגית.
בישראל מדברים הרבה על תודעה, אבל המדינה לא הפכה את הדיבור הזה לתפיסה, ובוודאי לא לחלק מתפיסת הביטחון הלאומי שלה. אין הגדרה מוסכמת, אין חלוקת אחריות ברורה, אין שפה מקצועית אחת, ואין ארכיטקטורה שמחברת בין כל מי שכבר פועל בזירה הזאת.
מאז שבעה באוקטובר קמו חמ״לי הסברה, מתנדבים, משפיענים, דוברים, מערכים במשרד החוץ וקהילות יהודיות בעולם. יש בזה כוח, מחויבות וציונות אזרחית. אבל ריבוי קולות אינו תחליף לתפיסה. כל אלה חשובים, אך הם אינם תחליף לסמכות, למדיניות, לתכלול ולמדידה. זו אינה ביקורת על מי שרץ לעזור. להפך. זו ביקורת על מדינה שהשאירה יותר מדי חללים שהציבור נאלץ למלא.
שחקנים מדינתיים ואזוריים כבר פועלים אחרת. הם אינם חושבים בקמפיינים. הם חושבים במערכות. רוסיה אינה מבקשת רק לשכנע שהגרסה שלה אמת. היא שוחקת את האמון באמת, במוסדות, בתקשורת וביכולת לדעת מה אמיתי. לפעמים מספיק לה שהציבור יאמר: כולם משקרים.
סין אינה צריכה להיות אויב של ישראל כדי להשפיע על האופן שבו ישראל נתפסת. בעולם הנוכחי לא חייבים לשלוט בכל מסר. מספיק להשפיע על סביבת ההפצה: פלטפורמות, אלגוריתמים, אקדמיה, תשתיות מידע וקשרים כלכליים.
איראן היא המקרה הברור של אויב שפועל בכמה זרועות במקביל: סייבר, הדלפות, איומים, שלוחים, תקשורת וקמפיינים ברשת. מבחינתה זו מערכת אחת שמטרתה לפגוע בישראל לא רק בכוח צבאי, אלא גם באמון, בלכידות, בלגיטימציה וביכולת הפעולה שלה.
קטר מציבה אתגר אחר. היא אינה אויב קלאסי, ודווקא לכן השפעתה מורכבת יותר. היא מתווכת, מממנת, מארחת, משקיעה ומדברת בשפת שותפות. היא משפיעה דרך אקדמיה, תקשורת, קשרים מדיניים וכסף.
כל אחד מהם פועל אחרת, אבל כולם מבינים דבר אחד: המערכה אינה רק על עובדות. היא על הדרך שבה עובדות נקלטות. לא רק מה קרה, אלא מי נתפס אמין, מי קובע את ההקשר, מי מכתיב את הסיפור ומי גורם לעולם לקרוא את המציאות דרך העיניים שלו.
כאן חשוב לדייק. הבעיה אינה רק מידע כוזב: תמונה מזויפת, סרטון ערוך, נתון מומצא או חשבון מתחזה. אלה דורשים בדיקה והפרכה מהירה. לוחמה קוגניטיבית עמוקה יותר. היא פוגעת באופן שבו קהל מעבד מידע, נותן אמון, מפרש מציאות ומחליט כיצד לפעול.
לכן הפרכה לבדה אינה מספיקה. אפשר לתקן עובדה ועדיין להפסיד את מסגרת הפירוש. כאשר האשמה חמורה נגד ישראל מתפרסמת בבמה בינלאומית מרכזית, ישראל אינה מתמודדת רק עם עובדה שצריך לברר. היא מתמודדת עם מסגרת שכבר הציבה אותה בעמדת הנאשם. זה הלקח מפרסום טור בניו יורק טיימס שייחס לישראל דפוס של אלימות מינית נגד פלסטינים, טור שישראל דחתה בחריפות והעיתון עמד מאחוריו.
חמאס הבין זאת היטב בשבעה באוקטובר. האלימות, התיעוד, ההפצה, הלחץ על משפחות החטופים, הזירה התקשורתית בעולם והמלחמה הפסיכולוגית לא היו זירות נפרדות. הם היו חלק מאותו מהלך. זה המקום שבו התודעה אינה ליווי של הפעולה. היא חלק מהפעולה עצמה.
מול זה, ישראל עדיין חוזרת מהר מדי אל המילה המוכרת: הסברה. כאן נמצא אחד הכשלים המרכזיים: בישראל נוטים לבלבל בין כישרון תקשורתי לבין מומחיות תודעתית. כמעט כל מי שיודע לנסח מסר, להופיע באולפן, להפעיל חשבון ברשת או לנהל קמפיין, מוכתר כמומחה. אבל תודעה אינה רק מה נאמר. היא מי אומר, למי, באיזה רגע, מתוך איזה אמון, ובאיזו מסגרת משמעות.
ישראל אינה צריכה עוד גוף שיכריז שהוא מנהל את ההסברה. היא צריכה תפיסת תודעה לאומית.
ראשית, ישראל צריכה להפסיק לחשוב על תודעה כעל השלב שאחרי המעשה. במערכה הנוכחית היא יכולת פעולה בפני עצמה. לפעמים היא מלווה מהלך צבאי או מדיני. לפעמים היא מעצבת אותו. ולפעמים היא המהלך עצמו: שינוי האופן שבו קהל מפרש אירוע, שחיקת אמון של יריב, חיזוק ביטחון של שותף, או יצירת לחץ ציבורי שמזיז מקבלי החלטות.
שנית, ישראל צריכה להפריד בין הזירות. מאבק במידע כוזב, לוחמה קוגניטיבית ומערכה היברידית אינם אותו דבר. הראשון עוסק בתיקון עובדות. השנייה עוסקת באופן שבו הציבור חושב, מאמין, חושש ומחליט. השלישית משלבת תודעה עם סייבר, כסף, אקדמיה, פלטפורמות, שלוחים ולחץ מדיני. כאשר הכול נקרא הסברה, המדינה מאבדת דיוק.
שלישית, ישראל צריכה לבנות יכולת קוגניטיבית, לא רק יכולת תקשורתית. יכולת כזו יודעת מתי להפריך, מתי לחסן מראש, מתי לבנות סיפור מתחרה, ומתי לבחור דובר שהקהל באמת מאמין לו.
רביעית, ישראל צריכה לבנות ארכיטקטורה ממלכתית עם גבול דמוקרטי ברור: גוף מקצועי, קבוע, בין משרדי ומפוקח, שמחבר מדיניות, ביטחון, דיפלומטיה, משפט, חברה אזרחית, תפוצות וטכנולוגיה. הוא נועד להתמודד עם השפעה זרה, אויבים ושחקנים עוינים, לא לנהל את דעת הקהל הישראלית לטובת ממשלה, מפלגה או מנהיג. ברגע שמערך כזה ייתפס כתעמולה פנימית, הוא יאבד את הנכס היחיד שבלעדיו אין תודעה: אמינות.
ישראל יודעת להילחם ולאלתר. אבל במרחב הקוגניטיבי אלתור אינו תחליף לתפיסה. המאבק הבא אינו רק על מה ישראל תאמר. הוא על היכולת שלה לעצב את מרחב הפירוש עצמו.
מי שלא מבין שתודעה יכולה להיות המהלך עצמו, ימשיך להתייחס אליה כאל הסברה. ומדינה שמתייחסת לתודעה כהסברה, תגלה שאחרים כבר פועלים עליה כמרחב לחימה.
המאמר פורסם במקור במעריב בתאריך 19 במאי 2026.
