המלחמה בין ארצות הברית וישראל מצד אחד לבין איראן מצד שני, שנכנסה כעת להפסקה זמנית לקראת משא ומתן שברירי, מעלה שאלה מרכזית: כיצד ייתכן שעימות צבאי עם אחת המעצמות החזקות בעולם לא הסתיים בניצחון אסטרטגי ברור של ארצות הברית על איראן?
בכירים במערכת הביטחון מדווחים כי ארצות הברית הפעילה כוח צבאי מכריע, ביצעה תקיפות אוויריות רחבות היקף ופרסה נכסים ימיים מתקדמים. עם זאת, שני היעדים העיקריים, פתיחה מחדש של מצר הורמוז והשמדה מלאה של תוכנית הגרעין האיראנית, נותרו בלתי מושגים.
לדברי אותם בכירים, ישנם מספר הסברים להישרדותו של המשטר האיראני.
ראשית, מגבלות הכוח הצבאי המסורתי. עליונות אווירית וימית כבר אינה מבטיחה ניצחון מכריע כאשר היריב נשען על טקטיקות אסימטריות. איראן נמנעה מעימות ישיר עם ארצות הברית, ובמקום זאת נקטה בטקטיקות התשה שהגבילו את חופש הפעולה של יריבתה.
הכלי המרכזי בגישה זו היה ארסנל הטילים הבליסטיים והרחפנים שברשותה. אמצעי לחימה זולים וקשים ליירוט אלו הגדירו מחדש את דינמיקת העימות: הם אילצו את הצי האמריקאי לשמור מרחק מחופי איראן כדי להימנע מטווח פגיעה, והפכו כל ניסיון להתקרב לשטח האיראני למסוכן במיוחד. בכך הצליחה איראן לצמצם חלק מהיתרון הטכנולוגי של יריביה.
הזירה הימית המחישה היטב את השינוי הזה. הצי האמריקאי לא הצליח לבסס שליטה מלאה במצר הורמוז ונמנע מפעולות התקפיות עמוקות. במקום לשמש ככוח מכריע, הוא הפך בעיקר לגורם תומך, שינוי תפיסתי משמעותי, שכן הדומיננטיות הימית נחשבה במשך עשורים לאבן יסוד בהרתעה האמריקאית.
שנית, אף שארצות הברית, לפי הדיווחים, השמידה את הצי הסדיר של איראן, היא לא תקפה את הסירות המהירות הקטנות של משמרות המהפכה האסלאמית, מסיבות שאינן ברורות. כלי שיט אלו הם שמאפשרים בפועל לאיראן לאיים על מצר הורמוז ואף לשבש את התנועה בו.
שלישית, יכולתה של איראן לשמור על אחדות פנימית. בניגוד לציפיות, המערכה לא הובילה לקריסה פנימית או למרד רחב היקף. חלקים מן האופוזיציה, כולל גורמים רפורמיסטיים, אימצו עמדה לאומית מגוננת מתוך הבנה כי קריסת המשטר עלולה להביא להתפוררות המדינה. בכך התערערה אחת מהנחות היסוד של וושינגטון לגבי לחץ מהיר מבפנים.
הפגנות רחבות היקף שפרצו בינואר האחרון, בהשתתפות עשרות אלפי מפגינים, דעכו לאחר שכ־35,000 בני אדם נהרגו בידי כוחות הבסיג׳. הציבור, מחד, חש מאוים מהמשטר, ומאידך המתין לאות מחודש מהנשיא טראמפ להמשך המחאה, בהתאם להצהרותיו הקודמות.
מקורות ביטחוניים מציינים כי אופן הטיפול של המשטר בהפגנות קודמות יצר תקדים ברור: הפעלת כוח בלתי מתפשר, הרתעה חזקה ונכונות להשתמש באמצעים קיצוניים תרמו לייצוב חזית הפנים במהלך המלחמה.
רביעית, איראן שמרה על גמישות אסטרטגית. היא לא ויתרה על סוגיות מהותיות, לא על תוכנית הגרעין ולא על יכולות הטילים, והמשיכה לנהל מדיניות של עמימות ולחץ.
שליטתה במצר הורמוז הפכה לכלי מרכזי להפעלת מנוף כלכלי וביטחוני, הן כלפי ארצות הברית והן כלפי הכלכלה העולמית. במקביל, התברר כי גם מגבלות פוליטיות שיחקו תפקיד: ככל שהמערכה התארכה, גבר הלחץ הפנימי על הנשיא טראמפ בתוך ארצות הברית, מה שהקשה על החרפת הפעולה הצבאית. בתנאים אלו, אפילו עליונות צבאית מובהקת אינה מבטיחה הצלחה אסטרטגית.
מלחמות מודרניות מתנהלות יותר ויותר מרחוק, באמצעות טילים, רחפנים ומערכות בלתי מאוישות, ובהקשר זה גם מדינות חלשות יחסית מסוגלות להרתיע ולמנוע הכרעה מהירה נגדן.
חמישית, היעדרו של מבצע קרקעי רחב היקף בתוך איראן הוא גורם מכריע. קשה מאוד להפיל משטר סמכותני נחוש באמצעות כוח אווירי בלבד.
המסקנה העולה מן המלחמה ברורה: איראן לא הובסה צבאית, לא משום שניצחה, אלא משום שהצליחה להסתגל לכללי הלחימה החדשים. היא שילבה אמצעים זולים יחסית, חשיבה אסטרטגית, גמישות מבצעית ושליטה פנימית הדוקה, ובכך מנעה מיריביה להשיג את יעדיהם.
השאלה המרכזית כעת היא מה צופן השלב הבא. לעת עתה, הישגו המרכזי של המשטר האיראני הוא עצם הישרדותו.
האם הלחץ הכלכלי יוביל בסופו של דבר לשבירת איראן? האם אסטרטגיית החסימה הימית של טראמפ תקרוס? או שמא רק שילוב של מצור עם תקיפות תשתית רחבות היקף יביא להכרעה? התשובה לכך עדיין אינה ברורה.
