כאשר קרסו השיחות באסלאמאבאד, ניסיון טהראן לנצל את הדיפלומטיה האמריקנית נגד הפעולות הישראליות נגד חיזבאללה, והיפוך העמדה שלה לגבי מצר הורמוז, כל אלה ממחישים כי הרפובליקה האסלאמית ממשיכה לפעול על פי דוקטרינות של תקייה וקטמן. התנהלות המשטר האיראני אינה כשל דיפלומטי אלא ההיגיון התפעולי הסטנדרטי שלו. השפה היחידה שטהראן מכבדת היא לחץ מכריע.
האירועים של השבועות האחרונים אינם אמורים להפתיע אף משקיף רציני של הרפובליקה האסלאמית של איראן. טהראן נכנסה לשיחות ישירות עם ממשל טראמפ באסלאמאבאד, הציגה את עצמה כשותפה למו״מ, דרשה שישראל תפסיק את פעולותיה המתמשכות נגד חיזבאללה כתנאי מוקדם לכל הסכם, ולאחר מכן פרשה כאשר סוגיית הגרעין נותרה בלתי פתורה. ימים לאחר מכן, תחת לחץ של מצור ימי אמריקני על נמלי איראן, הכריז המשטר כי מצר הורמוז "פתוח לחלוטין", רק כדי שמשרד החוץ שלו יערער, בתוך שעות, על תנאי ההסכמה שדווחו. רצף זה אינו כשל דיפלומטי. זהו המשטר פועל בדיוק כפי שפעל במשך ארבעים ושש שנים.
להתנהלות זו יש שם, או למעשה שניים. בערבית, מדובר בתקייה (taqiyya), הפרקטיקה המותרת דתית של הסתרה והטעיה למען האמונה. בפרסית, מדובר ב־קטמן (ketman), מסורת רחבה יותר של הסתרה שבה המאמין רשאי, ולעיתים מחויב, לומר דבר אחד תוך שהוא מאמין ופועל אחרת. אין מדובר בהערות שוליים תיאולוגיות. אלו הן דוקטרינות פעולה, והמשטר בטהראן שיכלל את יישומן לאורך ארבעה וחצי עשורים של התנהלות מול המערב.
דוקטרינת המו"מ האיראנית
בכתביו, ד״ר הרולד רוד, שותף לכתיבת מאמר זה, עמית בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ואנליסט ותיק בפנטגון לענייני איראן והעולם האסלאמי, הציג את ההיגיון הציוויליזציוני של ההתנהגות האסטרטגית האיראנית. ניתוחו מצביע על כמה מאפיינים עקביים בהתנהלות המשטר, שהמערב ממשיך להתעלם מהם במחיר כבד.
- מנטליות השחמט. האיראנים מיומנים בהטעות את יריביהם בכך שהם נראים מנומסים ומשתפי פעולה תוך כדי עבודה להשמידם. הגישה המנומסת בשולחן אינה סטייה מהאסטרטגיה. זה חלק מזה.
- משא ומתן כהכנעה. בתפיסת העולם האיראנית, המשא ומתן הוא לדון בתנאים לאחר שצד אחד כבר ניצח. לשאוף למשא ומתן לפני הניצחון נקרא כסימן לחולשה עמוקה ומעודד אותם להעלות את ההימור. כל פתיחה מערבית מוגשת בהתאם.
- הסלמה אופקית ואנכית. איראן מרחיבה את הסכסוכים גאוגרפית על ידי מעורבות עם מספר מדינות דרך רשת הפרוקסי שלה, ובמקביל מגבירה את עוצמת התקיפות נגד אוכלוסיות אזרחיות ותשתיות קריטיות. החות'ים, חיזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, וחמאס הם כלים של דוקטרינה אחת, לא שחקנים עצמאיים.
- ניצול פילוגים פנימיים. רוד תיעד את מטרת המשטר להשמיד את מדינות המפרץ הסוניות, שלדבריו דחפה אותן לכיוון יישור טקטי עם ישראל. הסכמי אברהם לא צמחו בריק. הם צמחו כי ריאד, אבו דאבי ומנאמה הבינו את הפרויקט האיראני שהופנה נגדם.
- לקנות זמן עם הטעיה. איראן משתמשת במשא ומתן כדי לקנות זמן לחיזוק מעמדה, ובמיוחד בתחום הגרעין, כדי להמתין לתנאים נוחים יותר לתקיפה. כל סבב שיחות הוא, עבור טהראן, הפסקה שנרכשת לפני הצעד הבא.
בהשוואה למסגרת זו, אירועי החודש האחרון אינם דורשים הסבר נוסף. איראן נכנסה לשיחות. איראן ניסתה להשתמש במנוף הדיפלומטי האמריקאי כדי להגן על חיזבאללה מפני השפלה נוספת של ישראל. איראן עמדה על סוגיית הגרעין, שסגן הנשיא ונס זיהה נכון כנקודת העניין היחידה שהייתה חשובה בסופו של דבר. איראן סגרה אז את מצר הורמוז כאשר הסגירה שירתה את מטרותיה, פתחה מחדש את המצר כשהלחץ גבר, וכעת חוזרת בה מתנאי הפתיחה מחדש דרך ערוצים רשמיים. הדוקטרינה אינה מוסתרת. הוא מוצג.
תיעוד מתועד של הטעיה
הרשומות ההיסטוריות סוערות כל טענה שהאירועים האחרונים מהווים חריגה. נשיא מרכז ירושלים המנוח, השגריר ד"ר דור גולד, הציג בפירוט מקיף את הרקורד המודרני של ההונאה האיראנית בספרו משנת 2009, "עליית איראן הגרעינית: כיצד טהראן מתנגדת למערב". הראיות שנאספו שם אינן עניין של פרשנות.
לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, גילו שירותי המודיעין המערביים כי איראן הפעילה תוכנית נשק גרעינית חשאית בניגוד ישיר להתחייבויותיה הבינלאומיות. המשטר הטעה את שותפיו לכאורה במשך שנים, בעוד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ערכה בדיקות באתרים שהורשתה לראות.
לאחר תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה (JCPOA) משנת 2015, ההונאה נמשכה. ב-2018, המודיעין הישראלי חילץ כ-50,000 מסמכים ממחסן ברובע שוראבאד בטהראן, הארכיון הגרעיני של המשטר, השמור על ידי המשטר עצמו. המסמכים הראו, במילותיה של איראן עצמה ובדיאגרמות ההנדסיות, שטהראן הטעתה באופן שיטתי את P5+1 לגבי ההיסטוריה, ההיקף והכוונה של תוכנית הנשק שלה. ה-JCPOA לא היה הסכם עם מדינה רפורמית. זו הייתה הסכמה עם מדינה שהטעתה את צדדיה המקבילים בזמן אמת.
התזה של גולד חד-משמעית: הסדר עמיד אינו ניתן למשא ומתן עם משטר אפוקליפטי. המונח אפוקליפטי הוא תיאורי ולא רטורי. האידאולוגיה השלטת של הרפובליקה האסלאמית בנויה סביב תיאולוגיית אחרית הימים שבה הישרדות המשטר והשגת נשק מכריע מובנים כחובות דתיות, לא כהעדפות מדיניות. דיפלומטיה רגילה מניחה ששני הצדדים מחפשים בסופו של דבר תוצאה יציבה שהם יכולים לקבל. המשטר בטהראן פועל בשטחים שונים.
חיזבאללה, הורמוז והמלכודת שהונחה לוושינגטון
המהלך הספציפי של השבועות האחרונים ראוי לתיאור פשוט. איראן ניסתה להשתמש בשיחות באסלאמאבאד כדי לכפות על טראמפ לרסן את ישראל בחזית חזבאללה. זו הייתה המטרה המבצעית של הכללת הפסקת אש ישראלית בחבילת המשא ומתן האיראנית. לאחר התדרדרות חמאס וקריסת משטר אסד בסוריה, חיזבאללה נותר הנכס החשוב ביותר ששרד של איראן במזרח התיכון. טהראן דרשה מוושינגטון לרסן את ירושלים, וחישבה שנשיא אמריקאי המחפש הישג דיפלומטי נראה לעין עשוי להחליף את חופש הפעולה הישראלי במראית עין של עסקה.
הסחר הזה לא יצא לפועל. כאשר התיק הגרעיני נותר בלתי פתור, הוצא הורה על המצור. תגובת איראן, שהכריזה על הורמוז כפתוחה בעוד משרד החוץ שלה מערער כמעט מיד על התנאים, היא המהלך האופייני של המשטר: להודות בפומבי, לנהל משא ומתן מחדש בפרטיות, ולשמור לעצמה את הזכות להכחיש מחר את מה שנאמר היום. תקיה, בהקשר זה, אינה מטאפורה. זו ההיגיון השולט.
המשמעות עבור מקבלי ההחלטות האמריקאים היא שה-JCFA טען בעקביות בין הממשלים. המשטר בטהראן אינו מכבד הסכמים. הוא מנצל אותם. כל ויתור שמוצע על השולחן מתפרש כחולשה ומתומחר לסבב הלחץ הבא. כל הפסקה היא זמן שנרכש להעשרה, לשיקום של פרוקסי, ולשלב הבא של הסלמה אופקית ואנכית. השפה היחידה שהמשטר כיבד היסטורית היא שפת הכוח, שחייבת להיות אמינה, מתמשכת ולחצנית מאוד, כלכלית, דיפלומטית, וכאשר נדרש, גם קינטית.
התשובה לשאלה שהוצגה במאמר זה ברורה. אף צופה רציני לא צריך להיות מופתע מהונאת המשטר האיראני. המשטר זיהה את עצמו בגלוי, בערבית, בפרסית, ובמסמכים שבידיו השמורים במחסן בטהראן. השאלה שנותרה היא האם וושינגטון תבחר סוף סוף להאמין למה שהוצג לה.
