מדוע מישהו יתנגד לכך שאתר היסטורי ודתי בן 3,500 שנה יהיה נגיש לנכים? למה שמישהו יתנגד להגן על אתר כזה מפני פגעי הטבע?
בחברון המודרנית ניצבת מערת המכפלה, אשר לפי המסורת היהודית נחשבת למקום קבורתם של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. בראשית (כג:1-20) מתעד את רכישת האתר על ידי אברהם מאפרון החיתי. הורדוס בנה את המבנה הנוכחי לפני כ-2,000 שנה. כ-600 שנה לאחר מכן, המוסלמים טענו לאתר וקראו לו מסגד איברהימי.
מערת המכפלה תמיד הייתה בעלת חשיבות רבה לעם היהודי. כך, למשל, במכתב שכתב רבי משה בן מימון (המוכר בראשי התיבות רמב"ם) באוקטובר 1165, סיפר לרב יפת בר אליהו השופט את סיפור ביקורו הן בהר הבית בירושלים והן במערת המכפלה בחברון:
… וביום הראשון של השבוע, התשיעי בחודש מרשון, עזבתי את ירושלים לחברון לנשק את קברי אבותיי במערת מחפלה. ובאותו יום בדיוק עמדתי במערה והתפללתי, ברוך האל על הכל. ובשני הימים האלה, השישי (כאשר התפלל על הר הבית בירושלים) והתשיעי של מר-ששון, נשבעתי להפוך אותם לחג מיוחד ובו אשמח בתפילה, אוכל ושתייה. מי ייתן וה' יעזור לי לשמור על נדריי.1
באותה תקופה, ירושלים ורוב ארץ הקודש היו תחת שלטון הצלבנים, מה שהבטיח גישה נוצרית לאתרים קדושים והגביל את הגישה היהודית.
היהודים המשיכו לחיות בחברון לאורך הדורות, אם כי הגישה לאתר הוגבלה לאחר כיבוש האיובים המוסלמי.
הנוכחות היהודית בחברון הוחלשה ב-1929, כאשר שכניהם הערבים ביצעו טבח והוציאו להורג 67 אנשים. רבים מהקורבנות נרצחו בבית הדסה, שנבנה ב-1893, בכספים שנתרמו על ידי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, הודו ובגדאד. באותה תקופה, בית הדסה שימש כבית חולים שטיפל הן ביהודים והן בערבים. שרידי הקהילה היהודית בחברון טוהרו אתנית על ידי הירדנים, שפלשו לישראל ב-1948. בתקופת שלטון ירדן, בית הכנסת בשכונת אברהם אבינו של ימינו, שנבנה במקור בשנת 1540, הוסב לכלואה לבעלי חיים.
לאחר היעדרות ממושכת, שבו היהודים לחברון ולמערת המכפלה ב-8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר העיירה שוחררה על ידי הרב שלמה גורן ונהגו.2
שנים רבות לאחר מכן, בעוד המוסלמים המשיכו להשתמש באתר, מערת המכפלה נפתחה בהדרגה לתפילה יהודית, והמתפללים התמודדו עם פיגועי טרור חוזרים. בתחילת שנות ה-90, האתר הפך למקום פולחן משותף ליהודים ולמוסלמים. שימוש משותף זה הסתיים בשנת 1994, כאשר הטרוריסט היהודי ברוך גולדשטיין רצח 29 מוסלמים במהלך תפילותיהם במערה.
לאחר אירוע זה, האתר חולק: השטח הגדול והמקורה, כולל אולם יצחק ורבקה, הוקצה למוסלמים, בעוד שהאזורים הקטנים יותר, שכללו את אולמות אברהם ושרה, יעקב ולאה, וחצר פתוחה, הוקצו לתפילה יהודית. למשך 10 ימים בשנה, כל האתר פתוח בלעדית למוסלמים, ולמשך 10 ימים נוספים פתוח בלעדית ליהודים.
ניתן להמחיש את חלוקת האתר בתמונה זו:3
האם לנכים צריך להיות ניתן לגשת לאתר היסטורי בן 3,500 שנה ובעל חשיבות דתית מיוחדת?
מכיוון שבמשך עשרות שנים הגישה לאתר דרשה טיפוס של לפחות 59 מדרגות, הוא היה כמעט בלתי נגיש ליהודים עם מוגבלויות. לאחר דיונים רבים בנושא, הרשויות הישראליות ניסו, בשנים האחרונות, לתאם עם הרשות הפלסטינית להוספת מעלית חיצונית. המעלית הייתה משרתת גם מוסלמים עם מוגבלויות שביקשו גישה במהלך עשרת הימים המיוחדים.
למרות שהבקשה הייתה בבירור בסיסית, הרשות הפלסטינית התנגדה להוספת, בטענה בעיקר שהאתר הוא אתר קדוש אסלאמי בלבד וכי הוספת המעלית רק "תחזק את ההתיישבות באזור זה."4 הרשות הפלסטינית לא התייחסה לקשיים של הנכים.
תוך ציון ההתנגדויות ואפילו כאשר הרשות הפלסטינית הגישה ערעורים משפטיים נגד התוכנית,5 עם זאת, ישראל המשיכה להתקין מעלית חיצונית, ובכך הפכה את האתר לנגיש לנכים. המעלית משרתת את כל האנשים עם מוגבלויות, כולל מוסלמים, במהלך עשרת הימים המיוחדים, הזקוקים לסיוע בגישה לאתר.
כיסוי החצר להגנה על האתר
בשנים האחרונות נוצר צורך לכסות את החצר הפתוחה של האתר. חצר זו, הממוקמת באזור המיועד לתפילה יהודית, הייתה בעלת כיסוי זמני שנהרס בסופו של דבר על ידי מזג האוויר והגיל. בשל מצב הכיסוי הרעוע, אירעו הצפות משמעותיות, שהציפו את החצר והפכו אותה לבלתי בטוחה, ואפשרו למים לחדור אל תוך המבנה עצמו.
הדיון על הצורך להחליף את הכיסוי הזה החל ב-2008. שוב, הרשויות הישראליות ניסו לתאם עם רשויות הרשות בשנים הבאות, אך שוב ללא הצלחה.
שוב, הרשויות הפלסטיניות דחו כל נוכחות יהודית במערה ודחו כל צעד שיאפשר חופש פולחן יהודי בכל חלק מהבניין. בהמשך, הרשות טענה כי, מאחר שאונסק"ו הכירה במערה כאתר מורשת עולמית, עליה להתייעץ עם אונסק"ו. מאוחר יותר, כפי שמקובל בארגוני האו"ם המוטים, בשנת 2017 התעלמה אונסק"ו מ-3,000 שנות היסטוריה ומהקשר היהודי החד-משמעי לאתר, והכירה במערת האבות כאתר מורשת פלסטינית בלבד.6
בעקבות עיכובים מתמשכים מצד הרשות הפלסטינית, עד ספטמבר 2025, הרשויות הישראליות איבדו כל סבלנות והחליטו להמשיך בעבודות הנדרשות.
בניסיון למנוע הוספת גג קבוע, הרשות הגישה שוב עתירה לבית המשפט העליון בישראל.7 ב-19 במאי 2026, בית המשפט העליון הוציא את החלטתו, ודחה שוב את טענות הרשות הפלסטינית חסרות הבסיס ופתח את הדרך להשלמת הגג.
בביקורת על ההחלטה, משרד האווקף והעניינים הדתיים של הרשות הפלסטינית גינה את "החרמת המרחב האווירי של מסגד איברהימי במסגרת תוכנית המתוארת כפרויקט הגג של החצר הפנימית."8 הרשות הפלסטינית הוסיפה כי "מסגד איברהימי, כולל כל החצרות, האולמות והמרחב האווירי שלו, הוא הקדשה אסלאמית בלעדית למוסלמים, ללא ריבונות של הכיבוש עליו, והוסיפה כי הסמכות המנהלית, המשפטית והתכנונית נתונה אך ורק לעווקף ולעיריית חברון לפי המשפט הבינלאומי."
באותו אופן שטענות הרשות הפלסטינית לבלעדיות מוסלמית על האתר הן חסרות בסיס היסטורית, עובדתית ודתית, הטענה שהחוק הבינלאומי מעניק "סמכות מנהלית, משפטית ותכנונית בלעדית" על האתר ל"אווקאף ולעיריית חברון" חסרת בסיס משפטי.
הדרך קדימה
הרשות דוחה בעקביות כל מושג של היסטוריה יהודית, לאומית או דתית, בארץ ישראל ובאתרים הקדושים שלה. הדחייה הזו היא מרכזית באידאולוגיה הדוגמטית של אש"ף-פלסטינית ומתחזקת עוד יותר על ידי ארגונים כמו אונסק"ו, שמחליפים היסטוריה אמיתית בתעמולה פלסטינית.
הניסיון המצטבר מראה שישראל מפגינה גמישות רבה בכיבוד חופש הדת. בעוד הרשות הפלסטינית והרשויות המוסלמיות האחרות דוחות שיתוף אתרים בעלי חשיבות דתית משותפת, ישראל מוכנה להגביל את חירויות אזרחיה היהודים ולקבל הסדרים מזיקים. הסכמים אלו מעניקים לרשות הפלסטינית או לווקף, ולכן גם למוסלמים, יחס מועדף, שמחזק את הדוגמטיות שלהם.
רק כאשר אש"ף תקבל שהנוכחות היהודית בארץ ישראל בעלת שורשים בני 3,500 שנה, ושאתרים כמו הר הבית ומערת המכפלה היו יהודים ראשונים, ניתן להתקדם. הכרה זו לא תבטל את הקשרים המוסלמים לאתרים אלה, אלא תשקף את קבלת הפלסטינים להיסטוריה היהודית, כפי שהכריז מנדט חבר הלאומים על פלשתינה, "הקשר ההיסטורי של העם היהודי" לארץ זו.
