ב-11 במאי 2026 פרסם ניקולס קריסטוף טור דעה ב"ניו יורק טיימס" שהציג האשמות חמורות, המבוססות על עדויות שצוטטו במאמר, בדבר אונס והתעללות מינית בעצורים פלסטינים על ידי אנשי צוות ישראלים ואחרים.
תגובתה של ישראל הייתה מיידית. ראש הממשלה ושר החוץ כינו את הכתבה "עלילת דם" והודיעו על נקיטת צעדים משפטיים. ה"טיימס" גיבה את קריסטוף והתעקש כי מדובר בעיתונות דעה המבוססת על תחקיר מעמיק.
ישראל צודקת כאשר היא דוחה את הטור כשקרי ומשמיץ. אולם דחייה בלבד אינה מספיקה. על פני השטח, נראה כי מדובר בעוד מחלוקת על עובדות: ישראל מגנה את הטור כשקרי, בעוד ה"טיימס" מתעקש כי הוא עבר עריכה קפדנית ועומד מאחורי הדיווח. אולם ברגע שישראל נכנסת לזירה הזאת בתנאים הללו בלבד, היא מקבלת על עצמה את התפקיד שיועד לה מראש. בעיני קוראים רבים, ה"טיימס" הופך למוסד שלפניו מצופה מישראל להגן על עצמה. בפני הקורא מוצגת מסגרת מוכנה מראש: עיתון אמריקאי פרסם האשמות; ישראל מכחישה אותן.
זהו תחום ההסברה הציבורית. מדינה חייבת להפריך שקרים. אולם הסברה פועלת ברמת המידע: האם טענה מסוימת נכונה או שגויה? לוחמה קוגניטיבית שואלת שאלה עמוקה יותר: דרך איזו מסגרת הקורא פוגש את המידע מלכתחילה?
כאן מציע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מקרה מבחן שימושי. במשך שנים הוא לא הסתפק במחלוקת על כתבות בודדות. הוא ערער על האמינות והסמכות של מקור המידע עצמו, וכינה שוב ושוב כלי תקשורת מרכזיים, ובהם ה"ניו יורק טיימס", בשם "חדשות מזויפות". בדצמבר 2025 הוא הרחיק לכת וכתב ברשת Truth Social כי: "הניו יורק טיימס הכושל… הוא איום חמור על הביטחון הלאומי של האומה שלנו." כאשר ידיעה חדשותית מגיעה דרך ה"טיימס", היא נושאת עמה משקל מוסדי שנבנה במשך דורות. טראמפ תקף בדיוק את המעמד הזה.
זהו ההבדל בין תיקון עובדות לבין מסגור סמכות. תיקון עובדות אומר: הפריט הזה שגוי. מסגור סמכות אומר: הסמכות שמעבירה את העובדות אינה אמינה ויש בה פגמים; עצור לפני שאתה מקבל את הדברים רק בגלל הסמכות הנלווית אליהם. אל תשאל רק מה פורסם, אלא גם מי קובע מה נחשב לרציני, אמין ובעל סמכות.
אויביה של אמריקה מנצלים את ה"ניו יורק טיימס" לטובתם
הסמכות הזאת היא בדיוק מה שמתחרותיה של אמריקה מבינות ומנצלות. הדפוס הזה נראה בבירות יריבות ברחבי העולם, אך הסוגיה אינה ציטוט. הסוגיה היא המרה. ממשלות יריבות וכלי תקשורת עוינים אינם רק מצטטים את ה"טיימס"; הם ממירים את הסמכות המוסדית והמעמד שלו לאישור אמריקאי לטענות נגד ארצות הברית ובעלות בריתה. הם משתמשים ב"טיימס" כדי להציג תעמולה עוינת כמקור אמריקאי המצוטט נגד אמריקה. המהלך הקוגניטיבי טמון בטרנספורמציה: דיווח הופך גם להאשמה וגם לראיה, כותרת הופכת למעין הודאה, וטור דעה הופך לאישור מוסדי המאפשר להטיל ספק במדינה שממנה הגיע.
הדפוס הראשון הוא השימוש ב"טיימס" כעד אמריקאי נגד הסמכות האמריקאית. במסמך מדיניות משנת 2022, שבו הציגה סין את הדמוקרטיה האמריקאית ככאוטית ובלתי ראויה לשמש מודל עולמי, ציטט משרד החוץ הסיני מומחה אמריקאי שכתב ב"ניו יורק טיימס" כי טראמפ ותומכיו "יהיו מוכנים לסטות מהכללים והנורמות החוקתיים המקובלים בשל 'השקר הגדול' שלו", וכי "העם יידרדר לכאוס פוליטי וכלכלי". שנתיים לאחר מכן, במסמך שתקף את הקרן הלאומית האמריקאית לדמוקרטיה (National Endowment for Democracy), ציטט המשרד את כותרת ה"טיימס" עצמה: "מסרים אמריקאיים סותרים סייעו להטות את האיטי לכיוון כאוס", כראיה לכך שממשלת ארצות הברית "חתרה, באמצעות הקרן הלאומית לדמוקרטיה, תחת הממשלה הדמוקרטית שנבחרה בהאיטי".
מאוחר יותר השתמש העיתון הסיני Global Times באותו היגיון: הוא פתח מאמר פרשנות על יחסי ארצות הברית–סין באמצעות טור ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "זה עתה חזרתי מסין. אנחנו לא מנצחים", ולאחר מכן טען כי לחץ ומכסים אינם יכולים לבלום את סין וכי על אמריקה קודם כל "לסדר את הבית שלה". בכל אחד מהמקרים הללו, בייג'ינג ממירה את ההתייחסות ל"טיימס" לעדות אמריקאית נגד הסמכות האמריקאית.
הדפוס השני הוא השימוש ב"טיימס" כדי לתמוך בנרטיב מדינתי נגד וושינגטון. באפריל 2025 ציטטה סוכנות הידיעות הממלכתית הרוסית TASS את ה"טיימס" כדי לטעון כי ארצות הברית הייתה "מעורבת עמוק הרבה יותר בסכסוך באוקראינה מכפי שוושינגטון הודתה", כי ארצות הברית סיפקה מדי יום קואורדינטות של עמדות רוסיות "מהבסיס שלה בוויסבאדן", כי היא "בדקה ופיקחה על כל התקיפות שבוצעו באמצעות מערכות HIMARS", וכי ה-CIA היה "בתיאום פעיל עם משטר קייב בכל הנוגע לתקיפות בחצי האי קרים". כאן, TASS ממירה את דיווח ה"טיימס" לתמיכה בנרטיב מדינתי רוסי: שאוקראינה נלחמת בהכוונה אמריקאית עמוקה יותר מכפי שוושינגטון הודתה בפומבי. TASS זקוקה לכך שהקורא ישים לב שהטענה נישאת על ידי מקור אמריקאי.
הדפוס השלישי הוא שימוש מתכנס בתוך מערכת התקשורת של ציר איראן–חזבאללה. במהלך העימות בין ישראל לאיראן בשנת 2026, שני כלי תקשורת המזוהים עם הציר השתמשו ב"טיימס" נגד טראמפ. אל-מנאר, שהוגדר על ידי משרד האוצר האמריקאי ככלי תקשורת הנמצא בבעלות או בשליטה של רשת הטרור חזבאללה הממומנת בידי איראן, פרסם ידיעה תחת הכותרת: "הדלפה מהניו יורק טיימס מחלישה את טענותיו של טראמפ בנוגע לאיראן", והציג את הדיווח ככזה שמערער את מה שטראמפ ושר ההגנה דאז פיט הגסת' תיארו כהשמדת הצבא האיראני.
Press TV, רשת השידור הממלכתית של איראן, פרסמה דיווח אחר של ה"טיימס" תחת הכותרת: "ניו יורק טיימס: טראמפ שגה בהערכת תגובת הנגד של איראן כאשר עלויות המלחמה מזנקות", וציטטה את ה"טיימס" באומרו כי "האירוע מסמל עד כמה טראמפ ויועציו טעו בהערכת האופן שבו איראן תגיב". במסגרת הפרשנות של אל-מנאר, דיווח של ה"טיימס" הופך ל"הדלפת ניו יורק טיימס" המערערת את טראמפ; במסגרת הפרשנות של Press TV, ניתוח של ה"טיימס" הופך לראיה לכך שטראמפ טעה בהערכת איראן. הם משתמשים בסמכות ובמעמד של ה"טיימס" כדי לגרום לטיעון נגד טראמפ להישמע פחות כמו טהראן או חזבאללה, ויותר כמו מקור אמריקאי המצוטט נגד אמריקה.
זוהי הזירה שטראמפ פתח. השאלה אינה האם מאמר מסוים מדויק, אלא מדוע מוסד מסוים עדיין נכנס לתודעה הציבורית כחותמת של סמכות ואמינות.
הטור של קריסטוף מגיע לקוראים במערב דרך אותם ערוצים מוסדיים מכובדים של ה"ניו יורק טיימס". ישראל ממשיכה להתמודד עם השלכותיו. אולם התגובה הראויה אינה רק להפריך אותו. יש לחשוף למה הוא הופך ברגע שהוא משתחרר אל העולם.
בכל פעם שה"טיימס" מפרסם האשמה מסוג זה, על ישראל ובעלות בריתה למפות באופן שיטתי את "חיי המדף" שלה: מי משכפל אותה ומשתמש בה מחדש, אילו כלי תקשורת מגבירים אותה באמצעות כותרות מסיתות, אילו כלי תקשורת עוינים מוציאים אותה מהקשרה, ואילו משטרים עושים בה שימוש כנשק כהוכחה נגד ישראל ונגד אמריקה גם יחד.
אמינותו של ה"טיימס" אינה נפגעת רק מסיסמאות זועמות או מגינויים. היא נשחקת כאשר מציגים לציבור בשלווה ובעקביות כיצד סמכותו עוברת טרנספורמציה ומושחתת בידי גורמים עוינים.
מאמר זה פורסם במקור באנגלית ב-Jerusalem Post ב-3 ביוני 2026.
