עבור שורדות השבי לירי אלבג ואמילי דמארי, החדשות על חיסולו של עז א־דין אל-חדאד לא היו עוד דיווח על "סיכול ממוקד מוצלח". זו הייתה סגירת מעגל ישירה מול אדם שהיה מעורב באופן אישי בהחזקתן, בהתעללות בהן ובניהול מערך הטרור. סיפורן האישי מזכיר כי מאחורי הניתוחים הביטחוניים הקרים עומדים בני אדם, קורבנות, משפחות וחברה שלמה הנושאת את צלקות ה-7 באוקטובר.
חיסולו של אל-חדאד אינו רק הישג טקטי. מדובר במהלך בעל משקל אסטרטגי עמוק. אל-חדאד, שהיה מהקולות הנוקשים והקיצוניים ביותר בחמאס, התנגד בתוקף לכל מתווה שכלל את פירוק הארגון מנשקו או הקמת חלופה שלטונית. הסרתו מהמשוואה מחלישה את המחנה הבלתי-מתפשר בארגון, ועשויה לייצר תנאים חדשים ונוחים יותר למשא ומתן. המסר ברור: מי שמסרב לכל פשרה ומקדש מלחמת התשה תמידית אינו חסין.
תרבות הגמול וההרתעה במזרח התיכון
במרחב המזרח-תיכוני, למושג האחריות האישית והדין וחשבון יש משמעות תרבותית עמוקה. בקוראן נכתב: "ולכם בקִסָאס חיים" ("ובגמול המידה כנגד מידה – חיים לכם"). עיקרון ה'קסאס' (עין תחת עין) מבהיר שדווקא הענישה המדויקת והגמול השווה לפשע הם אלו שמגנים על החברה, שכן הידיעה שהעונש בוא יבוא מייצרת הרתעה ומונעת שפיכות דמים מלכתחילה.
לא מדובר בצימאון לדם או בנקמה עיוורת, אלא בהבנה שבמזרח התיכון חולשה נתפסת כהזמנה לתוקפנות. כשישראל מבהירה שכל מי שתכנן, רצח וחטף ישלם מחיר אישי, היא מחזקת את יכולתה לשרוד במרחב עוין השבוי בפרדיגמות עתיקות יומין. עם זאת, יש להקפיד שהשיח הציבורי בישראל יישאר שיח של עשיית צדק והגנה על אזרחים, ולא חגיגה של אלימות. ובוודאי לא עוגת יום הולדת מעוטרת בחבל תלייה צהבהב.
מהכנעה צבאית לשינוי המציאות בשטח
האם חיסולים לבדם יכולים להכריע את חמאס? התשובה היא לא, אלא אם הם משתלבים בתוך מהלך אסטרטגי רחב. חיסול השדרה הפיקודית הוותיקה מאלץ את הארגון להעביר את המושכות לדור צעיר, מנוסה פחות ונטול סמכות, מה שמוביל לשחיקה תפקודית.
אולם, לחץ צבאי וחיסולים הם רק חצי מהמשוואה. כדי להביא למיטוט מוחלט של חמאס ולמנוע את שיקומו על ישראל, ליישם באופן מיידי תוכנית עבודה אופרטיבית.
תוכנית פעולה אסטרטגית: נקודות לביצוע
כדי לתרגם את ההישגים הצבאיים להכרעה קבועה, יש לפעול על פי התוכנית הבאה:
- החזקת שטח כבן ערובה אסטרטגי: ישראל חייבת להבהיר שכל יום שבו חמאס מסרב להתפרק, הוא יום במשרד שבו הארגון מאבד שטח לזמן בלתי מוגבל. החזקת רצועות שטח משמעותיות בתוך הרצועה (הקו הצהוב) תשמש כבן ערובה פוליטי וטריטוריאלי. חמאס, שרואה בקרקע ערך עליון, יבין שהזמן פועל לרעתו וכי המשך הסרבנות יעלה לו באובדן לגיטימיות גם בקרב ציבור תומכיו.
- הסדר אסטרטגי מול מצרים במַעבר רפיח: יש להגיע להסדר מדיני-ביטחוני חדש וקשיח עם קהיר באשר לאופי ניהול מעבר רפיח. ההסדר יכלול פיקוח טכנולוגי ואנושי הדוק (בשיתוף גורמים בינלאומיים מוסכמים) כדי לחסום לחלוטין את צינור החמצן של חמאס, למנוע הברחות אמל"ח מסיביות, ולשלול מהארגון את היכולת לשלוט על תנועת האנשים והסחורות בגבול הדרומי. ההסדר הקיים חלקי ולא מספק.
- הקמת מנגנון סיוע נפרד (מנוף לחץ אזרחי): יש לייצר לאלתר מנגנון ייעודי, נפרד לחלוטין מחמאס, לניהול, חלוקה וטיפול במשאיות הסיוע ההומניטרי הנכנסות לעזה. שליטת חמאס על המזון והציוד היא החמצן להמשך השלטון שלו. הפקעת הסמכות הזו והעברתה לגורמים מקומיים, חברות בינלאומיות או אפילו מיליציות שאינן מזוהות עם הארגון, תמוטט את שלטונו האזרחי ותייצר מנוף לחץ אדיר על הנהגת חמאס, שפתאום יאבד את היכולת לחלק משאבים ולשלוט באוכלוסייה.
- פירוק מוחלט ומניעת הטמעה עתידית :יש להציב לוח זמנים נוקשה וברור עד סוף השנה לפירוק חמאס מנשקו. הפירוק חייב להיות מלא ולא סמלי, תוך קביעת קו אדום מוחלט: שום פעיל חמאס לא יוכל להשתלב במנגנוני הביטחון, הניהול האזרחי או השלטון העתידי ברצועה. אי עמידה בתנאי – וישראל תפרק בכוח את החמאס בגיבוי ותמיכה בינלאומיים.
- הוצאת גורמים רעילים מהטיפול בעזה: ישראל צריכה לייצר מנגנון פיקוח מודיעיני ואחר על המעורבות הקטארית-תורכית במועצת השלום ובכל הכרוך בטיפול בעזה. יש כאן בהחלט פוטנציאל לחיכוך עם האמריקנים, אולם זה כורח המציאות.
- ייבוש פיננסי הדוק: הקמת מנגנון פיקוח בינלאומי ומקומי הדוק על כלל הכספים, התרומות ותקציבי השיקום הנכנסים לעזה, כדי להבטיח שאף דולר לא יזלוג לרשויות מקומיות שנשלטות מרחוק על ידי חמאס או לשיקום תשתיות טרור.
חיסולו של עז א־דין אל-חדאד מסמן עיקרון היסטורי: מי שבחר בטרור, בחטיפות וברצח אזרחים דינו אחד. אך לצד הכוח הצבאי, ישראל חייבת להפעיל את המנופים האזרחיים והטריטוריאליים האלו. כדי שסגירת המעגל של לירי ואמילי לא תהיה רק נחמה רגעית, אלא אבן הפינה למציאות חדשה שבה הטרור בעזה יאבד את כוחו, את כספו ואת אדנותו לצמיתות.
