המראות המתחוללים ברחבי צרפת באמצע אוקטובר 2026 – כלי רכב שרופים, חנויות שנבזזו, הצתות של מבני ציבור ועימותים שהותירו מאות שוטרים פצועים והובילו למעצרם של קרוב ל-1,800 בני אדם – מזכירים את המהומות העירוניות בארצות הברית בשנת 2020 יותר מכפי שאנליסטים אירופים רבים מוכנים להודות. שני גלי המהומות פרצו בצל בחירות ארציות מתקרבות. בשני המקרים הפכו מצוקות חברתיות לגיטימיות לאלימות פוליטית מתמשכת. ושניהם חושפים את הצלחתה המבצעית של הברית האדומה-ירוקה: ההתלכדות הטקטית בין אנשי שמאל רדיקלי לרשתות אסלאמיסטיות, שהפכה את ה"פלסטיניזם" לנשק אידאולוגי הממוסס את הביטחון העצמי המוסרי של המערב.
בארצות הברית בשנת 2020, הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי המשטרה הציתה מחאות של תנועת Black Lives Matter (BLM), שהסלימו במהירות למהומות בעשרות ערים. העיתוי היה מכריע: חמישה חודשים לפני הבחירות לנשיאות, כאשר הנשיא המכהן היה נתון למתקפה אידאולוגית מתמשכת. אי-הסדר הפך לכלי פוליטי. בצרפת של 2026, מחאות סטודנטים על הידרדרות מערכת החינוך ויוקר המחיה התרחבו למהומות כלל-ארציות, שישה חודשים בלבד לפני הבחירות לנשיאות באפריל 2027. עמנואל מקרון, שהחוקה אוסרת עליו להתמודד לכהונה שלישית, עומד בראש ממשלה בשלהי כהונתה, שהפרויקט הפוליטי המרכזי שלה מיצה את עצמו. הסקרים מצביעים על אפשרות סבירה לסיבוב שני בין מארין לה פן לבין ז'אן-לוק מלנשון ממפלגת צרפת הבלתי כנועה (La France Insoumise – LFI). בדומה לשנת 2020, הרחובות הפכו לתיאטרון אבסורד, שבו כוחות רדיקליים מבקשים להאיץ את שלילת הלגיטימיות של הסדר הקיים.
מייסדי תנועת BLM היו מרקסיסטים רדיקליים מוצהרים ופעילים למען הסוגיה הפלסטינית, שהכריזו על התנגדותם לעוצמה ולציוויליזציה המערבית. התנופה שצברה תנועת BLM ורשת הקשרים שלה סייעו לקדם את התחזקותם הנוכחית של הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה (Democratic Socialists of America – DSA), במסגרת הברית האדומה-ירוקה בתוך המפלגה הדמוקרטית.
המקרה הצרפתי מתאפיין גם בתפקיד המתועד של הברית האדומה-ירוקה. מפלגת LFI ומלנשון טיפחו במשך שנים קרבה לפעילים הקשורים לתנועות אסלאמיסטיות ולרשתות פרו-פלסטיניות, תוך הצגת ביקורת על האסלאם הפוליטי כ"אסלאמופוביה". ועדת חקירה של הפרלמנט הצרפתי משנת 2025 קבעה כי נבחרי ציבור מסוימים מטעם LFI הפגינו "קשרים של שיתוף פעולה וקרבה גלויה" עם אנשים המקדמים אידאולוגיה אסלאמיסטית. על פי מסקנותיה, הדבר נבע מאסטרטגיה אלקטורלית המבוססת על יחסי פטרונות פוליטיים ומכוונת לבוחרים מוסלמים, אשר הפכה את המפלגה ליעד מועדף לחדירה אידאולוגית מאורגנת. תמיכתו הפומבית של מלנשון בתנועת הסטודנטים, ביקורתו על פעילות המשטרה ל"שמירת הסדר" כגורם האמיתי לכאוס, ונוכחותם של דגלי פלסטין ורטוריקה רדיקלית בהפגנות משתלבות בדפוס שהמרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) מנתח זה שנים: המתקפה האדומה-ירוקה, המאחדת מרקסיסטים רדיקליים ואסלאמיסטים נגד המערב הליברלי-דמוקרטי ונגד המדינה היהודית.
בלב הברית הזאת ניצב הפלסטיניזם – הפיכתה האידאולוגית של הסוגיה הפלסטינית לנרטיב-העל של מאבק אנטי-קולוניאלי עולמי, בהשראה סובייטית וסינית. כפי שטענתי בעבר, הפלסטיניזם משמש ערוץ מרכזי שבאמצעותו הברית האדומה-ירוקה מעניקה לגיטימציה לאלימות פוליטית. ברגע שהטרור ממוסגר מחדש כ"התנגדות", וברגע שפגיעה מכוונת באזרחים מוצדקת כתוצאה בלתי נמנעת של "כיבוש" או של "דיכוי מערכתי", מתבסס היפוך מוסרי. ישראל מוצגת מחדש כתוקפן, ואילו מי שטובחים באזרחים מוצגים מחדש כקורבנות ואף כגיבורים. ההיפוך הזה, שהואץ לאחר הסכמי אוסלו והגיע לשיא שכלולו באוניברסיטאות המערב ובחוגים פרוגרסיביים, חזר כעת כבומרנג ופוגע באירופה עצמה.
הרקורד הארוך של צרפת בעת החדשה, המתאפיין בפילוסופיות רדיקליות, בגינוי אוטומטי של ישראל ובהפעלת לחץ דיפלומטי בלתי מידתי על המדינה היהודית, לא הקנה לה ביטחון או לכידות חברתית. תחת זאת, הוא חיזק דווקא את המסגרת האידאולוגית המעניקה כיום לגיטימציה לאי-סדר מבית. כאשר ממשלות צרפת לדורותיהן התייחסו למלחמות ההגנה של ישראל כאל הבעיה המוסרית המרכזית במזרח התיכון, ובמקביל המעיטו בחומרתה של אמנת חמאס בעלת האופי הרצחני ושל פעילות הציר האיראני, הן סייעו לנרמל את התפיסה שלפיה העוצמה המערבית אינה לגיטימית מיסודה. שורשיו הפילוסופיים של הספק העצמי הזה עמוקים: הוגים רדיקליים צרפתים הניחו את היסודות לחתרנות החברתית שהרפובליקה הצרפתית מחוללת במו ידיה נגד עצמה.
האדרתו של פרנץ פאנון את האלימות המטהרת בספרו "מקוללים עלי אדמות" זכתה לחותמת הכשר מצד הפילוסוף הבכיר של צרפת, ז'אן-פול סארטר. ביקורתו של מישל פוקו על העוצמה המערבית, לצד הרומנטיזציה שעשה לאייתוללה ח'ומייני ולמהפכה האסלאמית באיראן, לימדו אף הן דורות של צרפתים ושל מערביים אחרים כי הציוויליזציה שלהם עצמם היא החטא הקדמון. אוכלוסיות שעוצבו בהשפעת הדוקטרינות הללו – בין אם בפרברים (banlieues) ובין אם בקמפוסים האוניברסיטאיים – הפנימו את הלקח שלפיו החברות שקלטו אותן הן מטרות לגיטימיות לפגיעה.
התוצאה היא אובדן אוריינטציה ציוויליזציונית. צרפת, שבעבר נשאה בביטחון עצמי את בשורת האוניברסליזם של הנאורות, מתקשה כיום להגדיר את הערכים שהיא מייצגת מעבר לסובלנות פורמלית ולחלוקה מחדש של משאבים כלכליים. כאשר אלימות פוליטית כבר אינה מוגדרת באופן ברור כטרור, אלא זוכה להקשר, להסברים היסטוריים ולהצדקה חלקית, נשחק המונופול של המדינה על השימוש הלגיטימי בכוח. מהומות 2026 אינן רק מחאה על יוקר המחיה שיצאה משליטה; הן תסמין לאובדן עמוק יותר של הנחישות הציוויליזציונית. אותו היפוך מוסרי המצדיק את אירועי 7 באוקטובר כ"התנגדות", מצדיק כעת את הצתת בתי העירייה בצרפת ואת ביזת החנויות הצרפתיות כביטויים של "זעם".
חברות מערביות המאבדות את היכולת להבחין בין מצוקה לגיטימית לבין אלימות אנרכיסטית פלילית, ובין מחאה דמוקרטית לבין חתרנות מהפכנית, מציבות את עצמן במסלול של הידרדרות. הברית האדומה-ירוקה מבינה זאת היטב. פעיליה בצרפת, כפי שעשו עמיתיהם בארצות הברית בשנת 2020, מנצלים פגיעות אלקטורלית, ריכוזים דמוגרפיים וספק עצמי בקרב האליטות. התרופה אינה טמונה בדיכוי בלבד, אלא בהשבת הבהירות המוסרית: דחייה חד-משמעית של אלימות פוליטית כטרור, חשיפת הפלסטיניזם כאידאולוגיה השואפת לחיסולו של האחר ולא כתנועת שחרור לאומית, ואשרור התפיסה שלפיה לציוויליזציה המערבית נותרו הזכות – והחובה – להגן על המשכיות קיומה.
השריפות בפריז ובלימוז' אינן מנותקות מן ההצתה האידאולוגית המכוונת נגד ישראל זה עשרות שנים. הן התוצאה הצפויה של חזרת אותה אש אל החברות שסייעו ללבות אותה. אירופה חייבת להחליט אם היא מוכנה לזהות את הדפוס הזה בטרם מחזור הבחירות הבא יהפוך את ההתאוששות לקשה עוד יותר.
