ניתוח זה מזהה דפוסים שמפגינים הממשל האיראני והעם האיראני מאז העת העתיקה. החשוב מכל, הוא מזהה מרכיבים קריטיים בתרבות האיראנית אשר קובעי מדיניות התעלמו מהם באופן שיטתי במשך עשרות שנים. הבנה מדויקת של רמזים תרבותיים אלה היא שצריכה להנחות את יעדי המדיניות כלפי הממשל האיראני.
איראנים מצפים משליט להפגין נחישות ועוצמה, ולעשות כל שנדרש כדי להישאר בשלטון. התפיסה המערבית, שלפיה מנהיג חייב לפעול על פי קוד מוסרי ואתי, אינה מהדהדת בקרב האיראנים. אמירה לאיראנים כי שליטם אכזרי לא תשכנע את הציבור שהם זקוקים למנהיג חדש. להפך, הדבר יחזק את הרעיון שמנהיגם חזק. רק כאשר האיראנים משתכנעים כי שליטיהם חסרים את הנחישות לעשות את הנדרש כדי להישאר בשלטון, או שכוח חזק יותר יגן עליהם מפני שליטיהם העריצים הנוכחיים, הם ישמיעו את קולם וינסו להפיל את המנהיגים.
פשרה, כפי שאנו מבינים את המושג במערב, נתפסת כסימן לכניעה ולחולשה. עבור האיראנים, היא למעשה מביאה בושה על מי שנכנע, וגם על משפחתו. לעומת זאת, מי שמכריח אחרים להתפשר מגדיל את כבודו ואת מעמדו, וסביר שימשיך לכפות על אחרים להיכנע גם בעתיד. האיראנים אינם רואים בחולשה סיבה להגיע לפשרה עם יריב, אלא הזדמנות להשמידו. מסיבה זו, יש להימנע בכל מחיר ממחוות של רצון טוב ומצעדים לבניית אמון.
מה שהאיראנים באמת מאמינים בו, הם בדרך כלל שומרים לעצמם. במקום זאת, הם אומרים לבעלי הכוח את מה שלדעתם מנהיגיהם רוצים לשמוע. זהו מושג ה"כתמאן" (Ketman), או הסתרת האמת. האיראנים אינם רואים בכתמאן (תקייה בערבית) שקר. הם פיתחו אותו לכדי אמנות של ממש, ורואים בו אמצעי חיובי להגנה עצמית.
ההטיות התרבותיות המערביות בנוגע ליושר, והדרישה ליושר, מקלות על אי-הבנת האיראנים. האיראנים למדו להתמודד עם מצבים קשים באמצעות חום אנושי, אדיבות, נימוס והתרפסות. מערביים, ובמיוחד אמריקנים המייחסים ערך רב לכנות, ישירות ויושר, נוטים ליפול בפח של איראנים היודעים עד כמה המערביים מושפעים מהתנהגות ידידותית, חביבה, נדיבה ומושכת.
משא ומתן הוא הזדמנות לגבור על אחרים, להפגין כוח ולוודא שהיריבים יודעים מי הבוס. בפוליטיקה, האיראנים מנהלים משא ומתן רק לאחר שהביסו את אויביהם. במהלך משא ומתן כזה, המנצח מכתיב בנדיבות למנוצח כיצד יתנהלו הדברים מעתה והלאה. איתות על רצון לדבר לפני שהושג ניצחון נתפס בעיני האיראנים כסימן לחולשה או לחוסר רצון לנצח.
כאשר המערב יבסס את עצמו ככוח החזק ביותר ויפגין עוצמה ונחישות, האיראנים קרוב לוודאי יצטרפו אליו. הם אינם רוצים להיות בצד המפסיד. אם יידרש בסופו של דבר שימוש בכוח צבאי, ייתכן שפגיעה בסמלים לאומיים ובמוקדי הכוח של ההנהגה תספיק כדי להמחיש שמאזן הכוחות באיראן משתנה במהירות. באמצעות יישום עיקרון זה, ייתכן שהמערב לא יזדקק להפצצת מתקני הגרעין של איראן או לפלישה רחבת היקף כדי להפיל את שליטיה ולעצור את תוכנית הגרעין.
האיראנים מסתכלים סביבם ורואים ששכנותיהם, כגון רוסיה, ישראל, פקיסטן, הודו וסין, כולן מחזיקות בנשק גרעיני. לומר שלאיראן אסור להחזיק בפצצה נתפס כפגיעה בפטריוטיות האיראנית. באמצעות מעט יצירתיות ניתן ליצור טריז בין הממשל האיראני לבין העם האיראני. עלינו להבהיר שאיננו מתנגדים לכך שאיראן תחזיק בנשק גרעיני. אנו מתנגדים רק לכך שהממשלה הנוכחית תחזיק בארסנל גרעיני, משום שהיא המדינה התומכת בטרור הגדולה ביותר בעולם ועושה כל שביכולתה לערער את שכנותיה ולסלק את ההשפעה האמריקנית מן האזור. אם הממשלה הנוכחית תשיג נשק גרעיני, ייתכן בהחלט שהיא תשתמש בו.
אם המערב רוצה להצליח, יש לשכנע את האיראנים, במונחים שהם מבינים, שאמריקה מוכנה לבסס את עצמה ככוח רב עוצמה ולסייע לאוכלוסייה האיראנית להשתחרר מן העריצות שתחתיה היא חיה.
הבנת הרמזים התרבותיים המרכזיים באיראן
המשטר האיראני ניצב כיום על סף פיתוח נשק גרעיני, תרחיש המסכן את כל המזרח התיכון, את ארצות הברית ואף את האיראנים עצמם. עם זאת, מצב זה אינו חדש כלל.
מאז תחילתה של המהפכה האסלאמית בשנת 1979, הממשל האיראני משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להטיל טרור על העולם. ממשלות במערב ניסו גישות שונות להתמודדות עם המשטר האיראני, ובהן פיוס, משא ומתן וסנקציות. אך הממשל האיראני לא הונע לחדול מחסות לטרור ומיישום טקטיקות טרור, ולא שוכנע לעצור את תוכנית הגרעין הבלתי חוקית שלו.
להפך, במשך יותר משלושים ואחת שנים התחזק המשטר האיראני עוד יותר בשל חוסר יכולתו של המערב להרתיע את סדר היום של המהפכה האסלאמית.
המשטר, המונהג כיום בידי המנהיג העליון אייתוללה סייד עלי חמינאי, הנשיא מחמוד אחמדינז'אד ומשמרות המהפכה האסלאמית, ממשיך להרחיב את ציר ההשפעה הגלובלי שלו בעודו מתקדם בקצב מדאיג לעבר יכולת גרעינית צבאית.
הזמן אוזל עבור הקהילה הבינלאומית המבקשת למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, אשר ללא ספק ישמש כאמצעי לחץ על שכנותיה באזור ועל המערב, אם לא יופעל בפועל.
אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת להצליח בסיכול השאיפה הגרעינית של איראן, יש צורך בהערכה מחדש ומהירה של המדיניות. יש לחשוף את שורשי הכישלונות הדיפלומטיים שנמשכו למעלה משלושים שנה, וליישם במהירות אסטרטגיות חלופיות.
ניתוח זה אינו מציע דרכי פעולה מדויקות להתמודדות עם האיום הגרעיני שבידי המשטר האיראני. במקום זאת, הוא מזהה דפוסים שהפגינו הממשל האיראני, ולמעשה גם העם האיראני, עוד הרבה לפני המהפכה האסלאמית.
החשוב ביותר הוא שהוא מזהה מרכיבים קריטיים בתרבות האיראנית, שקובעי המדיניות התעלמו מהם באופן שיטתי במשך עשרות שנים. הבנה מדויקת של רמזים תרבותיים אלה היא שצריכה להנחות את יעדי המדיניות כלפי הממשל האיראני.
רבים מן המרכיבים התרבותיים באיראן אינם מתיישבים בקלות עם הערכים הטמונים בדיפלומטיה מערבית. אולם אם הבנתנו את התרבות האיראנית לא תשתפר, ואם לא נפנים את הערכים והרמזים התרבותיים האיראניים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מנוצחים ומאוימים בידי ממשל איראני הפועל תחת מטרייה גרעינית פעילה.
עמידותה של התרבות האיראנית לאחר הכיבוש הערבי
הדרך הטובה ביותר להבין את הלך הרוח האיראני היא לבחון את ההיסטוריה העשירה של איראן ולשקול כיצד הצליחה איראן לשרוד כישות תרבותית ופוליטית מאז הופעת האסלאם.
לאיראנים יש תחושת פטריוטיות ונאמנות חזקה למדינתם.1 בניגוד לרוב המדינות המוסלמיות האחרות בעולם הערבי, איראן התקיימה כישות תרבותית ופוליטית במשך יותר מ-2,500 שנה, הרבה לפני הופעת האסלאם. משום כך, לאיראנים תמיד הייתה תחושת זהות תרבותית ופוליטית ייחודית ומובחנת.
בניגוד לרוב המדינות המוסלמיות האחרות בעולם הערבי, איראן התקיימה כישות תרבותית ופוליטית במשך יותר מ-2,500 שנה, הרבה לפני הופעת האסלאם.
לפני הכיבושים הערביים-אסלאמיים של המאה השביעית, הייתה לאיראן מסורת ארוכה של כיבוש עמים אחרים והטמעתם.
כדי להגן על ההיסטוריה ארוכת השנים שלהם, כאשר הם עצמם נכבשו, האיראנים אפשרו לעצמם להיות כפופים לשלטון זר, אך פיתחו עמידות כלפי הפוליטיקה והתרבות של כובשיהם. למעשה, האיראנים שכנעו את כובשיהם: "בואו ומשלו בנו, אבל עשו זאת בדרכינו, והיטמעו בתרבות שלנו."
בשנות ה-630 יצאו המוסלמים הערבים מחצי האי ערב כדי לכבוש את העולם בשם האסלאם. בתוך מאה שנים הם כבשו את העולם הערבי, חצו את מצר גיברלטר אל ספרד והתקדמו מזרחה עד למה שהיא כיום פקיסטן. עד שנת 750, רוב מה שאנו מכנים כיום העולם הערבי, המזרח התיכון וצפון אפריקה, עבר ערביזציה לשונית ותרבותית. השפות והתרבויות המקומיות כמעט הושמדו. אך לא באיראן.2
במהלך שלוש מאות השנים שלאחר מכן, המסמכים והספרות האיראניים המעטים ששרדו מאותה תקופה נכתבו כמעט כולם בערבית ובעלי אופי אסלאמי. אולם במאה העשירית מתועד שינוי מדהים. השפה הפרסית שבה והופיעה כשפת הדיבור והכתיבה של איראן. היא נכתבה באותיות ערביות וכללה מילים ערביות רבות, אך מבחינה לשונית ותרבותית הייתה פרסית באופן מובהק.3
דוברי הפרסית הללו היו כעת מוסלמים, אך בניגוד לשכניהם במערב, הם לא הפכו לערבים.
הבנת האופן שבו התרחש שינוי זה היא המפתח להבנת עמידותו של העם האיראני. כעם שכובש בעבר עמים אחרים, כללה האוכלוסייה האיראנית פקידי ממשל בכירים בעלי ניסיון בניהול אימפריות. הערבים הנוודים שכבשו את איראן לא היו בעלי ניסיון בניהול שטחים נרחבים ועמים זרים. הם נזקקו לעזרה.
הפרסים התערבו ולימדו את הנוודים כיצד למשול, וכיצד לעשות זאת בסגנון האיראני. כתוצאה מכך הצליחה התרבות הפרסית להטמיע את הפולשים וללמד את כובשיה כיצד למשול. בהדרגה הפכו השליטים החדשים לפרסיים מבחינה תרבותית, גם אם היו ערבים מבחינה אתנית.
בתוך כ-150 שנה מן הכיבושים הערביים-אסלאמיים הפכה התרבות הפוליטית הפרסית-איראנית לדומיננטית ברוב החלק המזרחי של מה שאנו מכנים כיום המזרח התיכון, ובעולם האסלאמי המזרחי שהשתרע עמוק אל תוך הודו של ימינו.
בסביבות שנת 750 הנהיג אבו מוסלים, מן המחוז האיראני הצפון-מזרחי ח'וראסאן, מרד נגד השושלת האומיית הערבית-אסלאמית ששלטה בעולם האסלאמי מדמשק. אבו מוסלים העלה לשלטון צאצא של עבאס, דודו של הנביא מוחמד, כח'ליף החדש. למעשה, הפרסים הם שהעלו את העבאסים לשלטון ולימדו אותם כיצד לנהל אימפריה גדולה תוך שימוש בתרבות הפוליטית הפרסית כמדריך. בירת האימפריה האסלאמית הועברה מדמשק מזרחה לבגדאד, עיר הקרובה הרבה יותר למעגל ההשפעה התרבותי האיראני.4
עד מהרה החלה התרבות הפוליטית הפרסית לשלוט בבירת האימפריה האסלאמית בבגדאד. האיראנים המתוחכמים והערמומיים, שהיו אחראים להקמת השושלת העבאסית, פיתחו באותה עת גם תרבות אסלאמית חדשה שהתבססה על שילוב בין שליטיה הערבים של השושלת לבין התרבות הפרסית. כך הצליחה התרבות האיראנית לעמוד בהצלחה בפני כובשיה הערבים.5 השושלת העבאסית שלטה במשך כחמש מאות שנה, עד שבשנת 1258 החריבו המונגולים את בגדאד.
העקרונות המרכזיים של התרבות האיראנית
רבים מן המושגים התרבותיים האיראניים שזוהו בתקופה האסלאמית הקלאסית קיימים באיראן עד היום. הבנתם מספקת תובנות לגבי הדרך שבה יש להבין את ממשלת איראן המודרנית ואת עמה.
להלן שורה של עקרונות ומאפיינים חשובים של התרבות האיראנית, בליווי סיפורים ודוגמאות הממחישים אותם בפועל. חשוב לציין כי הן ההומור והן הפתגמים מספקים תובנות עמוקות לגבי תרבות, והתרבות האיראנית עשירה בשניהם.
1. כבוד לכוח והערצת גיבורים
האיראנים מצפים משליט להפגין נחישות ועוצמה ולעשות כל שנדרש כדי להישאר בשלטון. משום כך, שליט איראני רשאי להיות נדיב או אכזרי. האיראנים חוששים מאכזריות אך גם מכבדים אותה ככלי לשימור הכוח. שליטים צפויים להיות אכזריים, ולאיראנים מסורת ארוכה של פיוס שליטיהם.
התפיסה המערבית שלפיה מנהיג חייב לפעול על פי קוד מוסרי ואתי אינה מהדהדת אצל האיראנים. אמירה לאיראנים כי שליטם אכזרי לא תשכנע אותם שהם זקוקים למנהיג חדש. להפך, הדבר יחזק את התפיסה שמנהיגם חזק.
האיראנים מכבדים כוח. מה שהם אינם מכבדים הוא חולשה. ברגע ששליט נראה חלש, האיראנים פונים נגדו במהירות ומחפשים שליט אחר "להעריץ".6
רק כאשר האיראנים משתכנעים כי שליטיהם אינם נחושים לעשות את הנדרש כדי להישאר בשלטון, או שכוח חזק יותר יגן עליהם מפני שליטיהם העריצים, הם ישמיעו את קולם וינסו להפיל את המנהיגים.
האיראנים מכבדים כוח. כאשר שליט נראה חלש, הם פונים נגדו במהירות ומחפשים שליט חדש "להעריץ".
ח'ומייני משיב את כבודה של איראן ושל העולם המוסלמי ומשפיל את ארצות הברית
במשך מאות שנים נדמה היה למוסלמים שהעולם הלא-מוסלמי כובש ומחלק ביניו את העולם המוסלמי. המערב השפיל את המוסלמים, שנראו חסרי יכולת לעמוד על שלהם. גדולתו של אייתוללה ח'ומייני, מנקודת מבט מוסלמית, הייתה בכך שהצליח לגרום למערב לציית לתכתיביו, ובמיוחד להשפיל את ארצות הברית ולהשיב את כבודו של העולם האסלאמי.
ח'ומייני שימש מודל לחיקוי עבור העולם המוסלמי, אשר עקב בקפידה אחר כניעתה של אמריקה לדרישותיו, במיוחד במהלך משבר בני הערובה בשגרירות ארצות הברית שנמשך 444 ימים.
לאמריקה ולמערב הייתה הזדמנות להשיב לעצמם את כבודם ואת מעמדם ולעצור את ח'ומייני בעוד מועד, אך הם לא עשו זאת. גילוי החולשה מצד המערב עודד את ח'ומייני להסלים את המצב ולהמשיך להשפיל את ארצות הברית.
זו הסיבה שכל כך הרבה צעירים מוסלמים, שיעים וסונים כאחד, תלו את תמונתו של ח'ומייני ברחבי העולם המוסלמי. ח'ומייני השיב את כבודו של האסלאם. ואיראן ממשיכה ללכת בדרכו באמצעות החתירה העיקשת לנשק גרעיני וערעור שכנותיה. יתרה מכך, המשטר האיראני מתחזק נוכח מה שנתפס, במקרה הטוב, כתגובה מערבית חלשה.
סטודנטים איראנים בשנת 1978: "מוות לשאה, יחי ח'ומייני, מי זה ח'ומייני?"
בשלבים המוקדמים והאמצעיים של המהפכה האיראנית, כאשר השאה עדיין היה בשלטון, סיפר אמריקני שלמד באוניברסיטה בעיר דתית באיראן את הסיפור הבא:
הוא שאל את חבריו ללימודים אחרי איזה משישה אייתוללות גדולים נוהגות משפחותיהם ללכת, ובהם גם אייתוללה ח'ומייני, שעדיין כמעט לא היה מוכר לציבור.7 הסטודנטים העמידו פנים שאינם יודעים על מי מדובר, או הזכירו את שמו של האייתוללה הגדול והמוכר מוחמד כאזם שריעת-מדארי, שהיה בלתי פוליטי.8
זמן קצר לאחר מכן החלו מהומות ברחובות נגד המשטר. לאחר שהתברר שהשאה אינו מסוגל או אינו מעוניין לדכא את המהומות, אותם סטודנטים עצמם החלו להפגין ברחובות ולקרוא: "מוות לשאה, יחי ח'ומייני."
במהפכה האסלאמית של 1979-1978 הבחינו האיראנים שמאזן הכוחות משתנה, ומיהרו להיצמד לח'ומייני, האיש החזק החדש, אף על פי שרובם כלל לא ידעו מיהו.
באותה תקופה הוכיח השאה, בעיניהם, שהוא חלש, משום שלא דיכא את המהומות, בעוד אותו אייתוללה בשם ח'ומייני המשיך לומר בפומבי מה בכוונתו לעשות לאחר עזיבת השאה. השאה ובעלי בריתו לא הצליחו, או לא רצו, למנוע מח'ומייני לדבר.
הסטודנטים, שהרגישו את השינוי באוויר, סברו שמוטב להם לקפוץ על העגלה של ח'ומייני כדי להגן על עצמם. מה שהם צעקו בהפגנות לא היה בעל משמעות רגשית עמוקה עבורם. מה שהיה חשוב באמת היה לא להימצא בצד המפסיד.
באופן מפתיע למדי, אותם סטודנטים, לאחר שהפגינו למען ח'ומייני, יצרו קשר עם אותו אמריקני ושאלו אותו: "מי זה ח'ומייני?"
הם רצו לדעת יותר על האיש שלמענו הפגינו זה עתה, וזכרו שהאמריקני הזכיר את שמו בעבר. הם הניחו שהוא יודע עליו יותר מהם ולכן פנו אליו. האיראנים הבחינו בשינוי במאזן הכוחות, ובאופן איראני טיפוסי נמשכו במהירות אל האיש החזק החדש, אף על פי שלרובם לא היה מושג מי הוא.
מנקודת מבט מערבית, סיפור זה מלמד רבות על המהפכה האסלאמית של 1979-1978. אף שנראה היה שהמדינה תומכת באמת ובתמים בח'ומייני, רוב הציבור כלל לא ידע מי הוא.2. כבוד להיסטוריה של איראן
האיראנים גאים בהיסטוריה בת 2,500 השנים שלהם ורוצים לראות את גאוות האומה שלהם משוקמת. האיראנים חשים מושפלים מכך שמדינתם האהובה מושמצת ברחבי העולם, ורבים מהם יודעים שהשליטים העריצים והתומכים בטרור הם הסיבה לכך שאיראן נתפסת כמדינה מוקצית. הם רוצים להיות מסוגלים לטייל בעולם בחופשיות כאזרחיה של מדינה מכובדת, כפי שעשו בתקופת השאה.
עם זאת, חזרה זו לנורמליות אינה סבירה תחת המשטר הנוכחי. שינוי חיובי אינו צפוי להתרחש כל עוד איראן אינה נשלטת בידי משטר המבקש חירות לעם האיראני, מסיים את תמיכתו בטרור הבינלאומי ותומך במערכת פוליטית מכילה שבה לכל איראני יש הזדמנות להצליח.
עם זאת, כל עוד ההנהגה הנוכחית נתפסת ככוח החזק ביותר במדינה, האיראנים לא יתקוממו כדי להפיל את שליטיהם. ולמרבה הצער, מאזן הכוחות בתוך איראן אינו צפוי להשתנות ללא תמיכה חיצונית, ככל הנראה גלויה וחשאית כאחת.
כיצד הפכה איראן לשיעית
לפני עליית השושלת הספווית לשלטון בראשית המאה ה-16, כל המדינות שסבבו את איראן נשלטו בידי טורקים סונים שדבקו באסכולת ההלכה החנפית, הנחשבת ליברלית יחסית.
באמצעות בחירתם בשיעה, העניקו הספווים, שהיו בעצמם טורקים, לאיראן שכבת הגנה נוספת מפני המדינות שסבבו אותה, ובכך סיפקו לה דרך נוספת לשמר את זהותה התרבותית והפוליטית הייחודית. מדהים אף יותר שרוב איראן, שהייתה ברובה המכריע סונית לפני הספווים, המירה את דתה לשיעה בתוך כמאה שנים.
האם הממשלה האיראנית הפכה את העם האיראני לאנטי-מוסלמי?
למרות שהמשטר מגדיר את עצמו כאסלאמי, מולאנים רבים מתעבים אותו משום שלדעתם הוא הורס את האסלאם. ההערכה היא שלמעלה מ-75 אחוזים מן המולאנים מתנגדים למשטר, אך אינם עושים זאת בגלוי, משום שהתנגדות פומבית עלולה להביא למעצרם ואף לגרוע מכך.
כיום, מולאנים רבים חוששים ללכת ברחובות בלבוש דתי, משום שנהגים "בטעות" נוסעים דרך שלוליות ומתיזים עליהם מים מלוכלכים, או משליכים לעברם חפצים מחלונות מכוניות ונמלטים. כאשר מולאנים נוסעים באוטובוסים או הולכים ברחובות בלבושם הדתי, נוסעים ועוברי אורח מרבים לבזותם ולהטרידם.
3. פשרה ורצון טוב כסימני חולשה
במערב, פשרה ומחוות של רצון טוב נתפסות ככלים מועילים המבטאים חשיבה רציונלית ומסייעים להשגת תוצאות המועילות לשני הצדדים. האיראנים מפנימים מושגים אלה באופן שונה לחלוטין.
באיראן, פשרה נתפסת כסימן לכניעה ולחולשה. פשרה מביאה בושה על מי שנכנע, וגם על בני משפחתו. לעומת זאת, מי שמכריח אחרים להתפשר מגדיל את כבודו ואת מעמדו, וסביר שימשיך לכפות על אחרים להיכנע בעתיד.9
מחוות של רצון טוב וצעדים לבניית אמון מתפרשים כחוסר כוח או נחישות. מבחינת האיראנים, צעדים כאלה נתפסים אך ורק כוויתורים, במובן השלילי ביותר של המילה.
מי שמגיע מעמדת כוח יעשה ויתור רק אם יהיה בטוח לחלוטין שהדבר יחזק את כוחו ויבסס אותו. אם הוא מאמין שליריבו יהיה אפילו יתרון קטן כתוצאה מהוויתור, הוא לא יוותר על דבר.
האיראנים אינם רואים בחולשה סיבה להגיע לפשרה עם יריבים, אלא הזדמנות להשמידם.
האיראנים מתעבים חולשה. מבחינתם, חולשה אינה סיבה לפשרה אלא הזדמנות לנצל את היריב עד תום. משום כך יש להימנע בכל מחיר ממחוות של רצון טוב ומצעדים לבניית אמון.
שיחות עם האיראנים
בסוף שנת 2006 קיימו שגריר ארצות הברית בעיראק ומפקד הכוח הרב-לאומי בעיראק שיחות עם השגריר האיראני בעיראק. מנקודת המבט התרבותית האיראנית, עצם העובדה שארצות הברית הייתה מוכנה לשבת עם איראן לשיחות הוכיחה שהאמריקנים חלשים ומחפשים דרך לצאת מעיראק.
האיראנים הגיבו בהסלמת ההתקפות נגד ארצות הברית בתוך עיראק. התקפות אלה פחתו רק כאשר האיראנים ראו את אמריקה מפגינה נחישות צבאית ומגיבה בעוצמה רבה. רק אז הם נסוגו.
מאוחר יותר, כאשר ממשל אובמה אותת על רצונו לשבת למשא ומתן עם האיראנים, הם הקשיחו את עמדותיהם בסוגיית הגרעין. דיבור לפני ניצחון נתפס כחולשה, והממשלה האיראנית פירשה את ניסיונות הדיאלוג של אובמה כסימן לחולשה. מה שבמערב נתפס כרצון טוב, נתפס בעיני האיראנים כחולשה, ולכן לא הייתה להם כל סיבה לרכך את עמדותיהם. וכאשר האיראנים מריחים חולשה, כמו רבים אחרים במזרח התיכון, הם מסתערים כדי להכריע.
התגובות המנוגדות של איראן לארצות הברית ולברית המועצות
במהלך מהפכת 1979-1978, מדוע הגיבו האיראנים בעוינות ובאלימות כה רבה כלפי האמריקנים, אשר אמנם אינם מוסלמים אך מאמינים באלוהים, בעוד שהתייחסו ביראת כבוד לסובייטים שהיו אתאיסטים?10
האיראנים פחדו מן הסובייטים. לרוסים היה מוניטין של אנשים שכאשר פוגעים בהם הם הורגים. האמריקנים, לעומת זאת, נודעו כמי שמנסים לנהל משא ומתן. מנהיגינו ודיפלומטינו אומרים לעיתים קרובות: "מה עשינו שפגע בכם? כיצד נוכל לתקן זאת? אולי נוכל להגיע לאיזושהי פשרה?" האיראנים רואים בתגובה הרוסית גילוי כוח. בתגובה האמריקנית הם רואים חולשה.
איראן שחררה את הדיפלומטים האמריקנים שהחזיקה כבני ערובה במשך 444 ימים שעה אחת בלבד לפני שרונלד רייגן הפך לנשיא. הם האמינו שרייגן הוא קאובוי וחששו ש"יישר" את טהראן.
כאשר טרוריסטים איראנים לקחו בני ערובה אמריקנים בשנת 1979, הם ציפו תחילה להחזיק בהם ימים ספורים בלבד, בתקווה לחבל בפגישות שנערכו באלג'יר בין היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי לבין ראש ממשלת איראן מהדי באזרגאן.11
הנשיא קרטר ויועציו קראו למשא ומתן כדי "לסיים את המשבר". האיראנים פירשו את התגובה האמריקנית כפחד. איש אינו מבקש לנהל משא ומתן לפני שניצח. הסטודנטים הטרוריסטים הבינו שיש בידיהם קלף מנצח והאריכו את משבר בני הערובה ל-444 ימים. מוסלמים ברחבי העולם העריצו אותם משום שהשפילו את האמריקנים והשיבו את כבודה של איראן ושל העולם המוסלמי.
ומתי שוחררו בני הערובה? איראן העלתה אותם למטוס פחות משעה לפני שרונלד רייגן הושבע לנשיא. הם עזבו את המרחב האווירי של איראן בדיוק כאשר רייגן נשבע אמונים. הסטודנטים האיראנים האמינו שרייגן הוא קאובוי וחששו ש"ימחק" את טהראן.
מעניין לציין שבמהלך משבר בני הערובה השתלטה קבוצה אחרת של טרוריסטים איראנים גם על השגרירות הסובייטית בטהראן. אולם הם עזבו אותה במהירות, משום שמוסקבה הודיעה לטהראן שאם האיראנים לא יעזבו את השגרירות הסובייטית בתוך שעות, טהראן תופצץ.
בשני המקרים, האמריקני והסובייטי, מה שקבע את ההתנהגות האיראנית היה איום אמין בכוח לעומת גישת פשרה, ולא חוקי השריעה הנוגעים לנוצרים ולאתאיסטים.
4. כתמאן / תקייה: הסתרת המחשבות האמיתיות12
איראן היא חברה הפועלת "מלמעלה למטה". זרימת המידע יוצאת מן ההנהגה וכמעט לעולם אינה מגיעה מלמטה. המנהיגים אומרים לציבור מה מצופה ממנו לעשות, והציבור מציית. האיראנים אינם הופכים את כיוון זרימת המידע. כל עוד מנהיגיהם אינם נראים חלשים, הם אינם קמים ואומרים להם את האמת.
מה שהאיראנים באמת מאמינים בו נשמר בדרך כלל לעצמם. במקום זאת הם אומרים לבעלי הכוח את מה שהם חושבים שמנהיגיהם רוצים לשמוע. זהו ה"כתמאן", או ההסתרה.
האיראנים אינם רואים בכתמאן, תקייה בערבית, שקר. הם פיתחו אותו לכדי אמנות של ממש, ורואים בו אמצעי חיובי לשימור עצמי. בשל השימוש הנרחב בשיטה זו, כמעט בלתי אפשרי לדעת במה האיראנים באמת מאמינים.
אין זה מפתיע שכאשר האיראנים חושבים שאינם נצפים, הם עושים לעיתים קרובות את ההפך ממה שאמרו זה עתה שהם מאמינים בו. כתוצאה מכך, לשליטים האיראנים כמעט שאין דרך לדעת מה חושב הציבור, והם נאלצים להסתמך על מניפולציה ועל כוח כדי להישאר בשלטון.
הכתמאן מקשה מאוד למדוד את דעת הקהל, משום שהשיקול המרכזי של המרואיין הוא האם וכיצד המראיין עלול להזיק לו. האיראנים יאמרו את אשר על ליבם רק כאשר יהיו בטוחים לחלוטין שלא ייגרם להם נזק.
הבצל
אין זה מפתיע שהאיראנים אוהבים את סמליות הבצל כדי לתאר את תרבותם. ליבת הבצל מוקפת שכבות רבות. במשך יותר מ-2,500 שנה עטפו האיראנים את עצמם בשכבות על גבי שכבות כדי להגן על ליבת זהותם.
הליבה מוגנת היטב באמצעות שכבות כה רבות של הסתרה וערפול, עד שלעיתים גם האיראנים עצמם אינם יודעים מהן אמונותיהם העמוקות בנושאים רבים.
5. כיצד להתמודד עם כתמאן / תקייה
ההטיות התרבותיות המערביות כלפי יושר, והדרישה ליושר, מקלות על אי-הבנת האיראנים. האיראנים מאמינים שההיסטוריה התאכזרה אליהם, ולמדו להתמודד עם מצבים קשים באמצעות חום, אדיבות, נימוס והתרפסות.
מערביים, ובמיוחד אמריקנים המעניקים חשיבות רבה לכנות, ישירות ויושר, נופלים לעיתים קרובות בפח של האיראנים, היודעים היטב עד כמה המערביים מושפעים מהתנהגות ידידותית, חביבה, נדיבה ומושכת.
האיראנים משקיעים מחשבה רבה בניסיון להבין מה לדעתם אנו רוצים לשמוע.
יתר על כן, כאשר מצביעים בפניהם על סתירות ברורות שהם אינם מעוניינים להתמודד עמן, הם בדרך כלל פשוט בוהים בחזרה כאילו אינם מבינים או אינם מבחינים בחוסר העקביות הלוגי.
לעיתים קרובות האיראנים מביעים אמפתיה וסימפתיה במילים יפות וחמות. אולם בדרך כלל אין למילים אלה גיבוי במעשים, ולעיתים הן חסרות משמעות לחלוטין. האיראנים מיומנים מאוד בהרגעת אנשים, בהובלתם למלכודות ובהטעייתם.
בגלל הכתמאן, גם האיראנים עצמם מייחסים מעט מאוד משמעות למילים, שלעיתים קרובות הן ריקות מתוכן, ומעניקים חשיבות רבה הרבה יותר למעשים. גם המערביים צריכים לשפוט את האיראנים בראש ובראשונה על פי מעשיהם ולהסתמך פחות על הצהרותיהם.
חלוקת המציאות לתאים נפרדים: השגריר האיראני בתוכנית Nightline של ABC
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת איראן-עיראק, הזמין טד קופל מתוכנית "נייטליין" של ABC את שגריר איראן באו"ם, מנצור פרהאנג, להופיע בתוכניתו ולהסביר את עמדת איראן במלחמה.
פרהאנג, שחי שנים רבות בארצות הברית והכיר היטב את התרבות האמריקנית, האשים את עיראק בהפרת החוק הבינלאומי באמצעות פלישתה לאיראן.
קופל הגיב בזעם ושאל:
"כיצד אתה מעז לדבר על הפרת החוק הבינלאומי? אתם מחזיקים כעת 51 דיפלומטים אמריקנים כבני ערובה, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי."
פרהאנג השיב מבלי למצמץ: "הדיפלומטים שלכם הם האורחים שלנו". מהבעת פניו של פרהאנג לא ניתן היה להבין שהוא חושב שהוא משקר. ולא היה דבר שקופל יכול היה לעשות כדי לגרום לו לומר אחרת.
6. אמון ונאמנות
כאשר משטרו של השאה החל להתערער, אנשים רבים שהיו נאמנים לו במשך שנים עברו בן לילה לצד המהפכה האסלאמית. הם עשו זאת בתקווה להגן על עצמם, על משפחותיהם, על השקעותיהם ועל עתידם.
קשה מאוד לדעת למי באמת נאמן איראני. מה שחשוב ביותר לאיראנים הוא הישרדות. איראנים מרבים לכרות עסקאות כאמצעי להגנה עצמית, ולא כאמצעי להזדהות עם אנשים בעלי השקפות דומות.
בדרך כלל, איראנים אינם מוכנים להקריב הרבה, ובוודאי שלא את חייהם, למען רעיון או למען מנהיג. וכאשר הם כן עושים זאת, הדבר מתרחש כמעט תמיד במסגרת קבוצה גדולה.
דעות ואמונות עמוקות הן משניות. רוב האיראנים מוכנים לשנות את עמדותיהם מן הקצה אל הקצה ברגע שהם סבורים שהדבר משרת את האינטרסים שלהם.
להיות גם בעד השאה וגם בעד המולאנים
לפני המהפכה הבחין אמריקני כי משפחה מסוימת בטהראן תלתה בסלון ביתה תמונות שלה עם השאה ועם רעייתו. למשפחה היו חברים אמריקנים רבים. כאשר המולאנים השתלטו על המדינה בשנת 1979, המשפחה נשארה באיראן. הדבר נראה מוזר, שכן התמונות שעל הקיר והקשרים עם האמריקנים היו עלולים לסבך אותה עם המשטר החדש.
כעבור כחמש שנים ביקר אמריקני אחר את המשפחה וסעד בביתה. ידידם האמריקני המשותף סיפר לו על התמונות שהיו תלויות שם בעבר. האורח הבחין שכעת היו על הקיר תמונות של בני המשפחה עם מולאנים בכירים, תמונות שצולמו עשר עד חמש עשרה שנים קודם לכן.
לאחר הארוחה, כאשר ישבו לשתות קפה בסלון, הזכיר האורח באגביות כי חברם המשותף תיאר בעבר מערכת שונה לחלוטין של תמונות על הקירות.
בני המשפחה צחקו ואמרו:
"אמור לחברנו האמריקני שהתמונות התלויות כעת על הקיר הוחבאו במקום בטוח מאוד בתקופת המשטר הקודם. ואמור לו גם שהתמונות שהוא זוכר מן העבר נמצאות כיום בדיוק באותו מקום בטוח."
בקיצור, האיראנים מאמינים שעליהם להיות מוכנים לכל אפשרות. התמונות הללו היו הוכחה לכך שלא משנה מי יהיה בשלטון, המשפחה תוכל להוכיח שתמכה בו. האיראנים פיתחו חוש מחודד המאפשר להם לדעת בדיוק מתי להציג תמונות או ראיות אחרות שיסייעו להם להוכיח את נאמנותם.
באופן משעשע, הדבר מזכיר את האמרה הפוליטית הישנה מוושינגטון:
"יש לי מערכת עקרונות אחת. אבל אם אינכם אוהבים אותה, יש לי גם מערכת אחרת."
7. השאר את כל האפשרויות פתוחות: חברים בכל מחנה
שליטים יכולים לשנות את דעתם ברגע אחד. הפיכות עלולות להתרחש ללא אזהרה. משום כך חשוב שיהיו לך קשרים, ובמיוחד קרובי משפחה, בכל המחנות המתחרים על השלטון.
אין זה נדיר לראות כמה בנים מאותה משפחה משתייכים לקבוצות שונות לחלוטין. בן אחד עשוי ללמוד בסמינר דתי, אחר להיות פעיל בארגון אופוזיציה, שלישי לעבוד בבזאר בעולם העסקים, ואחרים להיות קשורים למחנות פוליטיים נוספים.
על פני השטח נראה כי אותם אחים מחזיקים בדעות מנוגדות לחלוטין. אולם האיראנים רואים בכך גידור סיכונים. לא משנה מי יעלה לשלטון, המשפחה והאינטרסים שלה יהיו מוגנים.
החשיבות של קשרים בכל מקום
צעיר איראני למד הנדסה באוניברסיטה אמריקנית. אחד מאחיו למד להיות מולא בקום, אח אחר עבד עם דודו בבזאר בטהראן, אח נוסף היה פעיל במפלגת טודה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, ואח נוסף היה פעיל מאוד בקבוצת אופוזיציה בלוס אנג'לס.
כאשר נשאל כיצד ייתכן שבני אותה משפחה מצויים כמעט בכל מחנה פוליטי אפשרי, הוא צחק וברגע נדיר של כנות השיב:
"אינך מבין אותנו. כמו כל משפחה איראנית טובה, אנחנו מגדרים את הסיכונים שלנו. אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין במשהו מסוים. כל מה שמעניין אותנו הוא הביטחון שלנו. כאשר יש לנו מישהו בכל מחנה, אנחנו יודעים שלא משנה מי ישלוט במדינה, המשפחה שלנו תהיה מוגנת."
8. אמנות המשא ומתן
משא ומתן הוא הזדמנות לגבור על אחרים, להפגין כוח ולהביס יריבים. האיראנים אינם רואים במשא ומתן הזדמנות ליצור מצב של רווח הדדי. חוזים הם לא יותר מפיסות נייר שעליהן האיראנים מוכנים לחתום, אם הדבר משרת את האינטרסים שלהם. חתימתם אינה ערובה לכך שיקיימו את תנאי ההסכם.
כאשר מתמודדים עם איראנים, הצעה להגיע לשולחן המשא ומתן לפני שניצחת עלולה להסלים את האלימות ולעודד דרישות לוויתורים נוספים.
בפוליטיקה, האיראנים מנהלים משא ומתן רק לאחר שהביסו את אויביהם. במהלך המשא ומתן המנצח מכתיב בנדיבות למנוצח כיצד יתנהלו הדברים מעתה ואילך. עצם האיתות על רצון לדבר לפני שהושג ניצחון נתפס כחולשה או כחוסר רצון לנצח.
האיראנים ינסו בדרך כלל לנצל כל סימן לחולשה. לכן חשוב להבין שהצעה להגיע למשא ומתן לפני ניצחון עלולה לעודד הסלמה ודרישות נוספות מצד איראן.
אמנות "לגבור על האחר": עסקים עם איראנים
אנשי עסקים אמריקנים שפעלו באיראן בשנות השבעים למדו כי האיראנים מרבים להפר חוזים חתומים.
אם חוזה קבע שתתבצע עבודה במשך שנה תמורת שנים-עשר תשלומים חודשיים, האיראנים סירבו לעיתים קרובות לשלם את התשלום האחרון אם מועדו הגיע לאחר שהעבודה כבר הושלמה. גם פנייה לבתי המשפט לא הועילה.
כמה אמריקנים מתוחכמים מצאו פתרון יצירתי המבוסס על מה שלמדו על התרבות האיראנית. הם חילקו את הסכום שרצו לקבל לאחד-עשר תשלומים, ואף הוסיפו מעט כסף נוסף, כך שהתשלום השנים-עשר הפך למעשה לבונוס. הם ידעו מראש שככל הנראה לא יקבלו אותו.
כך הבטיחו לעצמם את מלוא הסכום שרצו לקבל, ובו בזמן אפשרו לאיראנים להאמין שהם הצליחו להערים על האמריקנים. גם לאמריקנים התברר שאפשר לשחק באותו משחק.
9. סבלנות: מרכיב יסודי בחיים האיראניים
האיראנים ידועים בייצור שטיחים מרהיבים ביופיים. אריגת שטיח היא אמנות, וכל שטיח עשוי להימשך חודשים ואף שנים.
לכן, סבלנות היא מרכיב חיוני בתהליך. אין לוח זמנים נוקשה. השטיח מוכן כאשר הוא מוכן.
כתוצאה מכך, האיראנים למדו כיצד להמתין ולהתכונן בהתמדה להשגת מטרתם. התרבות המערבית, לעומת זאת, שואפת לתוצאות מיידיות. מבחינת האיראנים, מי שמצליח להמתין יותר זמן מיריבו הוא בדרך כלל המנצח.
10. משחק השחמט כחלון לנפש האיראנית
לפני מאות שנים אימצו האיראנים, או אולי אף המציאו, את משחק השחמט כמשחק הלאומי שלהם.
זהו משחק מיומנות שבו השחקנים מחשבים לפחות שניים או שלושה מהלכים קדימה, ובמקביל מחשבים את המהלכים שיבצע יריבם.
האיראנים אימצו את השחמט כמשחקם הלאומי. בעימות הם חושבים כמה מהלכים קדימה ושוקלים בקפידה כיצד יגיב היריב.
משום כך האיראנים הם מתכננים מצוינים ובעלי יכולת גבוהה מאוד לחלק את החשיבה למדורים נפרדים. בעימות הם חושבים כמה צעדים קדימה ומנתחים בקפידה את תגובות יריביהם. הם מתכנני משחק מעולים ומשתדלים להשאיר כמה שפחות מקום למקריות.
מהלך שחמט להגנת האגף האיראני
ניסיון הממשלה האיראנית להחזיר נכסים לפקיד איראני בכיר לשעבר המקושר לבכירים בממשל האמריקני
פקידים בכירים רבים מתקופת השאה נמלטו למערב בשנת 1979. נכסיהם הולאמו על ידי המשטר המהפכני. רבים מהם שמרו על פרופיל נמוך והתרחקו מן הפוליטיקה האיראנית במשך שנים.
באמצע שנות ה-2000 סיפר אחד מאותם פקידים לשעבר את הסיפור הבא:
הוא החל להיפגש עם אנשים בעלי קשרים חזקים בממשלות אירופה וארצות הברית. כאשר בכירים במשטר האיראני למדו על כך, הם שלחו אליו באמצעות מכרים משותפים מסמכים שהוכיחו כי נכסי משפחתו מעולם לא הולאמו באופן רשמי, וכי הנכסים עדיין רשומים על שמו.
יתרה מזאת, המשטר הבהיר כי הוא אף מוכן לרכוש את הנכסים ולהעביר לו את הכסף בדולרים מחוץ לאיראן.
מדוע עשו זאת? מפני שהם רצו להבטיח שאם הדברים ישתבשו עבורם בעתיד, יהיו להם קשרים טובים מחוץ למדינה שיוכלו לספק להם נחיתה רכה. הם לא הציעו להחזיר את הנכסים משום שזה היה "הדבר הנכון לעשות". הם פשוט חיפשו דרך להוכיח שבעת הצורך יוכלו לטעון כי עבדו עם האופוזיציה לאורך כל הדרך. בנוסף, עצם האפשרות להשבת הרכוש ניטרלה את אותם גולים. רבים מהם הבינו שאם ייצאו בגלוי נגד המשטר, יאבדו את הסיכוי לקבל בחזרה את נכסיהם.
במהלך שחמט אחד הצליחה הממשלה האיראנית גם לנטרל אויבים פוטנציאליים וגם ליצור לעצמה מנגנון הגנה למקרה שהמשטר ייפול.
11. מטרתן של פגישות
לפגישות יש משמעות סמלית עצומה עבור האיראנים. עצם קיומה של פגישה חשוב הרבה יותר ממה שנאמר בה. פגישות מעניקות לגיטימציה ומקנות יוקרה. כאשר מערביים מבקשים להיפגש עם אישיות איראנית מסוימת, הדבר נתפס כהענקת לגיטימציה וכוח שאולי לא היו ברשותה קודם לכן.
עצם קיומה של הפגישה חשוב הרבה יותר מתוכנה. פגישות מעניקות לגיטימציה ומוסיפות יוקרה.
12. עבודה משותפת ושיתוף פעולה
אף שלעיתים קרובות האיראנים מצהירים על נאמנות עמוקה לרעיונות ולאנשים, בליבם הם אינם בוטחים זה בזה ואינם בוטחים בזרים. משום כך, האיראנים מתקשים מאוד לעבוד יחד.
זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שקשה ליצור תנועת אופוזיציה איראנית מאוחדת. לגרום לאיראנים לעבוד יחד דומה ל"ניסיון לרעות חתולים", כלומר משימה כמעט בלתי אפשרית.
כל מנהיג אופוזיציה רואה בעצמו מעין שאה קטן, וכמעט תמיד מדבר בגנותם של האחרים או ממעיט בערכם, עד אשר מתגלה כוח אחד כחזק מכולם.
מצב זה עלול לשתק קובעי מדיניות במערב, משום שקשה מאוד לדעת למי להאמין ובמי לתמוך.
עם זאת, יש דרך לגרום לאיראנים לשתף פעולה. אם יוצג להם בבירור שהכוחות החזקים ביותר במערב, ארצות הברית ובעלות בריתה, תומכים במנהיג או בקבוצה מסוימת, ההיסטוריה מלמדת שהאיראנים צפויים להצטרף אליהם בהמוניהם.
13. עוצמה מערבית
כאשר המערב מבסס את עצמו ככוח החזק ביותר ומפגין עוצמה ונחישות, האיראנים כמעט בוודאות יצטרפו אליו. הם אינם רוצים להיות בצד המפסיד. אם ייראה שהמערב מסייע להעמיד קבוצת אופוזיציה או אדם מסוים כמנהיג, אפשר לצפות שהאיראנים יקפצו על העגלה.
עם זאת, חשוב לציין שכאשר מנהיגים איראנים ניצבים מול כוח מערבי, ובהתאם לאופי תרבותם, הם כמעט בוודאות "ישנו את עמדותיהם" בניסיון להגן על עצמם. מול עוצמה אמריקנית ניתן לצפות מהם לשנות את עמדותיהם באופן מיידי ולהתנגד למה שתמכו בו קודם לכן.
אם המערב מעוניין להביא לשלטון מסוג אחר באיראן, עליו לתמוך באותם כוחות בתוך איראן המוכיחים במעשיהם שהם תומכים בערכים מערביים ובחירויות. בשלב זה סביר להניח שהאיראנים החיים מחוץ לאיראן יספקו את הסיוע הכספי, הטכני והפוליטי הדרוש לשינוי המשטר.13
ייתכן שניתן יהיה להשתמש בפעולה צבאית כאמצעי משלים להשגת יעד זה. אם יהיה צורך בפעולה צבאית, ייתכן שפגיעה בסמלים לאומיים ובמוקדי הכוח של ההנהגה תספיק כדי להמחיש שמאזן הכוחות באיראן משתנה במהירות.
על פי עיקרון זה, ייתכן שלא יהיה צורך להפציץ את מתקני הגרעין של איראן או לפתוח בפלישה רחבת היקף כדי להפיל את שליטיה ולעצור את תוכנית הגרעין.
מכיוון שהאיראנים משקיעים זמן רב בניסיון להבין מי באמת מחזיק בכוח, יש להימנע מכל עימות, צבאי או דיפלומטי, עד שמוכנים להשתמש בכוח מכריע. אחרת, כל ניצחון יהיה לכל היותר ניצחון פירוס.
כיצד הסתיימה מלחמת איראן-עיראק?
שבוע אחד בלבד לפני שח'ומייני קרא לסיום מלחמת איראן-עיראק, הפילה בטעות ספינת המלחמה האמריקנית USS Vincennes מטוס נוסעים איראני במפרץ הפרסי והרגה את כל 278 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו עליו.
מבחינת ארצות הברית היה מדובר בטרגדיה נוראה. הממשל האמריקני התנצל שוב ושוב על הטעות האיומה.
מבחינת ח'ומייני ורוב האיראנים, לעומת זאת, היה זה סימן לכך שארצות הברית מוכנה כעת להפעיל את כוחה. רוב האיראנים היו משוכנעים לחלוטין שהמטוס הופל בכוונה.
בעיניהם, האירוע "הוכיח" שאמריקה מפגינה כוח ונחישות.
שבוע בלבד לפני שח'ומייני הודיע על סיום המלחמה, הפילה בטעות ספינת מלחמה אמריקנית מטוס נוסעים איראני והרגה 278 בני אדם. רוב האיראנים היו בטוחים לחלוטין שהדבר נעשה בכוונה כהפגנת כוח.
כשבוע לאחר מכן הכריז ח'ומייני בפומבי על סיום המלחמה העקובה מדם שנמשכה שמונה שנים. הוא אמר כי איראן נאלצת "לבלוע את רעל זה" כדי למנוע השלכות חמורות על המדינה.
מנקודת מבט איראנית, תקרית הווינסנס הוכיחה שארצות הברית מוכנה להשתמש בכוחה ללא רחמים, ולכן לא נותרה לאיראן ברירה אלא להיכנע למה שנתפס כדרישה אמריקנית לסיים את המלחמה.
14. סלידה מודרנית מן האסלאם
כיום, אפילו אנשי דת האוהבים את האסלאם רואים כיצד הדור הצעיר באיראן מנהל את אורח החיים הכי לא-אסלאמי שהוא יכול להרשות לעצמו.
לדוגמה, אחד הטרנדים הפופולריים בטהראן בקרב צעירים הוא להגיע למסיבות, להסיר את הבגדים החיצוניים ולחשוף בגדים פרובוקטיביים במיוחד. לאחר מכן הם משתתפים בפעילויות שאינן אסלאמיות בלשון המעטה.
כאשר שואלים צעירים רבים על האסלאם, והם מעודכנים היטב במגמות האחרונות מחוץ לאיראן, הם צוחקים, וכאשר הם מרגישים בטוחים מספיק, מסבירים שלכל היותר הם אדישים לדת, ובמקרה הגרוע אף בזים לה.14
האיראנים אוהבים לספר בדיחות אנטי-מוסלמיות ואנטי-מולאיות. רבים מהם רואים באסלאם כפייה ערבית על איראן. האיראנים מביטים בערבים מלמעלה ומכנים אותם "אוכלי לטאות" או "אוכלי מכרסמים".
הופעתה הפתאומית של הדת הבהאית
במאה ה-19 הופיעה באיראן הדת הבהאית. נביאם, בהאא אללה, שהיה בעבר שיעי, טען שאלוהים שולח נביאים בכל דור. טענה זו מנוגדת לחלוטין לאסלאם המסורתי. המוסלמים המסורתיים מאמינים שמוחמד היה הנביא האחרון, ושלא יבואו נביאים נוספים אחריו. הבהאים חולקים על כך. על פי ההלכה המוסלמית, המרת דת לבהאיזם היא כפירה שעונשה מוות. אולם כל עוד הבהאים היו בעמדת כוח, מספרים משמעותיים של איראנים המירו את דתם לבהאיזם.
כאשר הגל התהפך והשיעים שבו להיות הצד המנצח, אנשים רבים חזרו לשיעה, ולעיתים אף טענו שמעולם לא המירו את דתם לבהאיזם. תגובת הציבור הייתה איראנית טיפוסית. בכל פעם הם העבירו את נאמנותם לצד המנצח. הדבר מעלה שאלה מעניינת: האם איראן יכולה לנטוש את האסלאם?
בסופו של דבר, איראן אימצה את האסלאם כאמצעי הגנה מפני כובשים זרים. האם ייתכן שבעתיד ניתן יהיה להשליך אותו אם לא יהיה בו עוד צורך? ייתכן שסיפור זה מסביר גם מדוע שיעים איראנים במערב ממירים את דתם לנצרות, בעוד שמוסלמים לא-איראנים כמעט ואינם עושים זאת.15
15. סוגיית הגרעין
הממשלה האיראנית טוענת שהיא זקוקה לאנרגיה גרעינית לצרכי חשמל פנימיים. טענה זו מעוררת תמיהה, משום שלאיראן יש עתודות אנרגיה מוכחות מהגדולות בעולם, והיא אף מייצאת חשמל לעיראק ולאפגניסטן. אם הייתה זקוקה לחשמל נוסף, הייתה יכולה להשתמש בחשמל שהיא מייצאת.
עבור הממשלה האיראנית, לסוגיית הגרעין יש תפקיד כפול. כאשר איראן תשיג פצצות גרעין, היא תרכוש את העצמאות הפוליטית הדרושה לה כדי לשלוט במזרח התיכון ולקדם את גרסת השיעה שלה ברחבי העולם המוסלמי.
כאשר איראן תשיג פצצות גרעין, היא תרכוש את העצמאות הפוליטית הדרושה לה כדי לשלוט במזרח התיכון ולקדם את גרסת השיעה שלה ברחבי העולם המוסלמי. מנהיגי איראן נוהגים בערמומיות רבה בעניין זה. הם יודעים שכל איראני, בכל מקום שבו הוא חי, מרגיש מותקף אישית כאשר מנהיגים מערביים אומרים שלאיראן אסור להחזיק בנשק גרעיני.
האיראנים מסתכלים סביבם ורואים שרוסיה, ישראל, פקיסטן, הודו וסין מחזיקות כולן בפצצה. לומר שלאיראן אסור להחזיק בה נתפס כפגיעה בפטריוטיות האיראנית. באמצעות מעט יצירתיות ניתן ליצור טריז בין הממשלה האיראנית לבין העם האיראני.
יש להבהיר שאיננו מתנגדים לכך שאיראן תחזיק בנשק גרעיני. אנו מתנגדים רק לכך שהממשלה הנוכחית תחזיק בארסנל כזה, משום שהיא התומכת הגדולה ביותר בטרור בעולם. אם הייתה לאיראן ממשלה הדואגת יותר לרווחת אזרחיה ופחות להתערבות בענייני אחרים, הסיכוי שתשתמש בנשק כזה היה קטן בהרבה.
אם הממשלה הנוכחית תשיג נשק גרעיני, ייתכן בהחלט שתשתמש בו ותגרור תגובת נגד מצד העולם. יש להזכיר לעם האיראני שאם המשטר הנוכחי ישתמש בנשק גרעיני, העולם ייאלץ להגיב, והדבר עלול לגרום למותם של אינספור איראנים.
הפופולריות של אחמדינז'אד בעולם המוסלמי
אחמדינז'אד היה דמות כמעט אלמונית בעולם המוסלמי לפני שמשמרות המהפכה והבסיג' הבטיחו את בחירתו הראשונה לנשיאות.16
בניגוד לאופן ההתנהלות האיראני הרגיל, המעדיף לפעול בעקיפין ובנועם, אחמדינז'אד נקט גישה ישירה ובוטה כלפי אויביה של הרפובליקה האסלאמית.
הוא הכחיש את השואה, קרא לחיסולה של ישראל והאיץ את המרדף אחר יכולת גרעינית, תוך הפרה גלויה של החלטות האו"ם.
תגובתה הפסיבית של הקהילה הבינלאומית לדבריו ולמעשיו שכנעה רבים מן ההמונים המוסלמים, בעיקר הסונים, שמנהיגיהם שלהם הם בוגדים, משום שלא הצליחו או לא רצו לעמוד מול המערב ולהשיב את כבוד האסלאם.
זו הסיבה שתמונתו של אחמדינז'אד נתלתה ברחבי העולם המוסלמי, אפילו במקומות כמו מלזיה ואינדונזיה שבהם כמעט אין שיעים.
כך הפך אחמדינז'אד למעין גיבור עממי ברחבי העולם המוסלמי.17
מוסלמים רבים, ובמיוחד בקרב ההמונים הסונים, מאמינים שאחמדינז'אד וחמינאי, אף יותר מח'ומייני, מצליחים להשיב את כבוד האסלאם באמצעות השגת הנשק החזק ביותר בעולם.
עובדה זו מטילה פחד עמוק על מלכים, שליטים ודיקטטורים סונים בעולם הערבי, המבינים שאיראן גרעינית מסוכנת להם אישית אפילו יותר משהיא מסוכנת לישראל, לאירופה או לארצות הברית.
סיכום
ברור שבמובנים רבים התרבות האיראנית העתיקה שונה מאוד מן התרבות המערבית. לכן אין זה מפתיע שלעיתים קרובות אנו מתקשים להבין את התנהגותם של האיראנים.
למרבה הצער, פעמים רבות מדי התעקשנו להשתמש בהשלכה עצמית, כלומר לראות את האיראנים כפי שאנו רואים את עצמנו. הדבר אפשר לאיראן להערים על המערב שוב ושוב.
ייתכן שהאיראנים הם שחקני שחמט מיומנים, אך המערב הצמיח הרבה יותר אלופי שחמט עולמיים מאשר איראן.
באמצעות מעט יצירתיות ותחכום, המערב אמור להיות מסוגל לגבור על האיראנים במשחקם שלהם.
על בסיס הרעיונות שהוצגו לעיל, מנהיגים מערביים עשויים לשקול פגישות פומביות עם מנהיגי אופוזיציה, תמיכה באיראנים המבקשים לשחרר את מולדתם מן העריצות, וצעדים נוספים שיחלישו את שליטת המשטר הנוכחי ובסופו של דבר יביאו לקריסתו.
אך אם המערב רוצה להצליח, יש לשכנע את האיראנים, במונחים שהם מבינים, שאמריקה מוכנה לבסס את עצמה ככוח רב עוצמה ולסייע לעם האיראני להשתחרר מן העריצות שתחתיה הוא חי.
בקיצור, אם המערב יעצור לרגע ויבחן כיצד ניתן להבין את התרבות האיראנית וכיצד להשתמש בה להשגת מטרות מדיניות, יש סיכוי טוב לפתח מדיניות שתועיל למערב, לעם האיראני ולעולם כולו.
