הסכמי אוסלו 1993-1995 התבססו על הנחה מרכזית שרק משא ומתן ישיר בין הצדדים ופתרון כל הנושאים שבמחלוקת יכולים להקים בסיס לאמון הדדי ושלום קבוע. ההסכמים לא כללו כל הוראה למעורבות של ארגונים או שחקנים בינלאומיים, או שיפוט מוקדם או הטלת פתרונות מצד צד שלישי, וקבעו במפורש כי הצדדים לא ינקטו צעדים לשינוי מעמד השטחים עד לתוצאות המשא ומתן על מעמד קבע.
טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת עזה שפרצה, המעורבות הלוחמנית של איראן ושליחת חזבאללה בלבנון ושל החות'ים בתימן באיומים ותקיפת ישראל, נראים כמערערים כל הנחה של נכונות שיכולה ללוות תהליך משא ומתן לשלום מחודש ואמיתי.
הפוליטיזציה והרדיקליזציה החריפה של גופים פוליטיים ומשפטיים בינלאומיים, הנטייה הכללית במדינות ערב לרדיקליזציה אסלאמית וג'יהאדיזם, וההשפעה האידיאולוגית הפרוגרסיבית של ה"ווק" ההולכת ונפוצה יותר בפוליטיקה המערבית, כל אלה יוצרים אווירה שפועלת נגד יציבות אזורית וקבלת יחסי שכנות שלום.
היעדר הנהגה פלסטינית מאוחדת המוכנה ומסוגלת לנהל משא ומתן עם ישראל, כמו גם סוגיות פנימיות מתמשכות של חוסן פוליטי ישראלי, גם הם מונעים כל אפשרות לחזור למצב משא ומתן ישיר.
הסכמי אוסלו ומשא ומתן ישיר
בהינתן הסכסוך המזוין המתמשך באזור ובסביבה הפוליטית והביטחונית שבה ישראל נמצאת כיום, ניתן לתהות האם בכלל אפשרי היום להגיע להסכם דומה שהושג בין ישראל להנהגה הפלסטינית בשנים 1993–1995 עם הסכמי אוסלו.¹
אלה התבססו על עקרונות יסוד בסיסיים, שהובאו לראשונה בחילופי המכתבים בספטמבר 1993 בין יו"ר אש"ף יאסר ערפאת לראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שבו הצהיר ערפאת כי "אש"ף מחויב לתהליך השלום במזרח התיכון ולפתרון שלום של הסכסוך ומכריז שכל הסוגיות שנותרו בנוגע למעמד קבע ייפתרו באמצעות משא ומתן."²
דבר זה פורמל בהוראות ההקדמה של הצהרת העקרונות להסדרים אוטונומיים זמניים משנת 1993 (אוסלו I),³ וחזר על עצמו בהקדמה להסכם הביניים הישראלי-פלסטיני מ-1995 על הגדה המערבית ורצועת עזה (אוסלו II).⁴
עקרונות יסוד אלו כללו:
- הכרזת רצון הצדדים "לסיים עשורים של עימותים וסכסוכים" ולחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד הדדי.
- הכרה בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ההדדיות.
- הרצון להשיג הסדר שלום צודק, ארוך טווח ומקיף ופיוס היסטורי.
- שזה יושג אך ורק באמצעות מנגנון פוליטי מוסכם ובלעדי ליישוב סכסוכים באמצעות משא ומתן.
המושג של פתרון סכסוכים באמצעות משא ומתן לא נבע מריק. הוא נקבע במגילת האו"ם משנת 1945, האוסרת שימוש בכוח וקוראת לפתרון מתמשך של סכסוכים באמצעות נורמות של כבוד הדדי ושוויון משפטי, וכן באמצעות מנגנונים מתאימים.⁵
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 (1967), שאומצה לאחר "מלחמת ששת הימים" ב-1967, קראה במפורש ליצירת קשרים עם המדינות המעורבות כדי לקדם הסכמה ולסייע במאמצים להשגת הסדר שלום ומקובל בהתאם להוראות ועקרונות ההחלטה.⁶
דבר זה הוחמר עוד יותר בהחלטת מועצת הביטחון 338 (1973), לאחר מלחמת יום הכיפורים, שקראה למשא ומתן בין הצדדים הרלוונטיים תחת חסות מתאימה במטרה להקים שלום צודק ויציב במזרח התיכון.⁷
בהתאם לכך, הסכמי אוסלו הקימו מנגנון משא ומתן ששילב תקופת מעבר של ממשל עם משא ומתן ישיר לקראת הסכם מעמד קבע.
בסעיפים האחרונים של הסכם אוסלו השני מ-1995, אש"ף וישראל התחייבו להימנע מיזום או נקיטת "כל צעד שישנה את מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה עד לתוצאות המשא ומתן על המעמד הקבוע."⁸
למעשה, עקרון יישוב סכסוכים במשא ומתן היווה את עמוד השדרה של תהליך השלום במזרח התיכון מההתחלה, בהתבסס על ההנחה שרק באמצעות משא ומתן ישיר יוכלו הצדדים לפתח ביניהם בסיס של אמון וכבוד הדדי שיאפשר את יישום ההתחייבויות בהסכמים ויבסס מערכת יחסים ארוכת טווח של דו-קיום בשלום וחברות.
הסכמי אוסלו לא הזכירו כנסים בינלאומיים, התערבות של האו"ם או כל צורה של החלטה חד-צדדית או אחרת של צד שלישי. לא הייתה התייחסות מצד מנהיגים בינלאומיים לשיפוט מוקדם או לכפות פתרון לסכסוך במזרח התיכון. באופן דומה, לא הוזכרה התייחסות להתערבות משפטית דרך בתי דין בינלאומיים או לקמפיינים חד-צדדיים להכרה כאמצעי לעקוף את מסגרת המשא ומתן החוזית המוסכמת.
ברור שמושג המשא ומתן המוסכם אוסר כל פעולה חד-צדדית, בין אם בתוך האו"ם או מחוצה לו, ששופטת מראש או קובעת מראש את מעמד השטח, מכריזה או מכירה במדינה פלסטינית לפני הסדר מוסכם, או קוראת לכל תהליך אחר שמתחמק או מחליף את תהליך המשא ומתן שהוסכם.
הרעיון הבסיסי המרכזי היה משא ומתן ישיר ואמיתי, ללא התערבות חיצונית או קביעה מוקדמת על תוצאת המשא ומתן.
גורמים משתנים שמשפיעים לרעה על חזרה למשא ומתן
לאחר שלושים שנה, בעוד שההנחות הבסיסיות לקראת שלום אולי נותרו בתוקף, מספר גורמים בינלאומיים, אזוריים ומקומיים משפיעים כעת על הסיכויים להשגת שלום על ידי חזרה למנגנון משא ומתן ישיר דומה לזה שאפשר את אימוץ הסכמי אוסלו.
גורמים בינלאומיים ואזוריים
רדיקליזציה מתפתחת בעולם האסלאמי: גורמים התומכים במגמות ג'יהאדיסטיות נגד ישראל, ארה"ב והמערב נוצרים ומיוצאים כעת על ידי קיצוניות שיעית איראנית בתמיכת מדינות אסלאמיסטיות כמו קטר. אלה מעכבים ואף מפריעים לאלמנטים מתונים יותר בעולם הערבי. מה שהיה בעבר נכונות של גורמים מתונים בעולם הערבי לקבל את ישראל כשותפה באזור, הפך לשבור, רדיקלי וקנאי.
אפילו אותן מדינות ערביות מתונות שהצטרפו בהתלהבות ל"הסכמי אברהם" ב-2020 ביוזמת הנשיא טראמפ נראות חששות נוכח ההשפעה הג'יהאדיסטית האיראנית האזורית שעדיין קיימת והיעדר תגובה מערבית בר-קיימא והחלטית.
רדיקליזציה של הקהילה הבינלאומית: הקהילה הבינלאומית המאורגנת הופכת למונופוליסטית על ידי משטרים רדיקליים ולא דמוקרטיים, כולל כאלה בעלי נטיות ג'יהאדיסטיות, שמכתיבים אג'נדה בינלאומית המשרתת את האינטרסים הפוליטיים שלהם. אינטרסים כאלה נוטים נגד המערב ומערערים ומנטרלים יותר ויותר את האומות המאוחדות ואת יכולתה לממש את מטרותיה כפי שנקבעו במגילה.⁹
פוליטיזציה של גופים משפטיים בינלאומיים: הנטייה של גופים בינלאומיים ואזוריים לפתור שאלות משפטיות שנויות במחלוקת באמצעות מסקנות פוליטיות קבועות מראש, בהשפעת העדפות פוליטיות וכלכליות משותפות, מחלישה ומערערת באופן דרסטי גופים אלה.¹⁰
המניפולציה והניצול לרעה של בית הדין הבינלאומי לצדק, הזרוע המשפטית המרכזית של האו"ם, תחת הנחיית ומימון איראן, במטרה לנהל מסע צלב חסר תועלת נגד ישראל,¹¹ וכן ההתעללות והמניפולציה המתמשכת של הפלסטינים בבית הדין הפלילי הבינלאומי, בכך שחייבו לנהל מסע צלב דומה נגד ישראל ומנהיגיה,¹² רק משרתים לפוליטיזציה של גופים כאלה, מחלישים ופוגעים באמינותם ובמעמדם הבינלאומי והופכים אותם למעשה לבלתי יעילים.
השפעת ה-Woke על ממשלות מערביות: מסגרת אידיאולוגית פרוגרסיבית של "ווק" משפיעה על הפוליטיקה וקבלת ההחלטות המערבית, באמצעות שטיפת מוח פרוגרסיבית במערכות חינוך וממשלת מערב ובתקשורת, המונעת על ידי פעילות צדק חברתי פופולרית.¹³
מימון אסלאמיסטי של אוניברסיטאות מערביות: בנוסף לאינדוקטרינציה החינוכית הפרוגרסיבית של ממשלות מערביות ורשתות חברתיות, מיליארדי דולרים בתעמולה ומניפולציה ברשתות החברתיות מוזרמים על ידי שחקני מדינה אסלאמיסטית, במיוחד קטאר, השואפים להשפיע על תרבות, מוסדות חינוך וממשל מערביים.¹⁴ כספים פטורים ממס מנותבים דרך מימון זר על ידי מדינות כאלה כדי להגביר את ההתערבות בהשכלה הגבוהה בארה"ב על ידי גופים שמפיצים אידיאולוגיות אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אמריקאיות, אנטישמיות ואנטי-מערביות.¹⁵
גורמים מקומיים
רעיון הגבולות המוגנים של ישראל בעקבות הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023: האירועים הטרגיים של 7 באוקטובר 2023 שינו באופן יסודי את תפיסת הגבולות הביטחוניים של ישראל, ואת ההנחות שעמדו בבסיס כל הפשרות וההסדרים הפוליטיים והטריטוריאליים הקודמים. יסוד האמון ההדדי שיצר וליווה את תהליך המשא ומתן לשלום עד אז, כמו גם ההנחה של ישראל שהקהילה הבינלאומית היא שותפה מרצון לליווי כל תהליך משא ומתן כזה, התנפצו למעשה וללא תקנה.¹⁶
התפיסות העקביות של ישראל לגבי גבולות ניתנים להגנה, הקמת אזורי חיץ מפוקחים בינלאומית ואזורים של הגבלות נשק, מעורבות שחקנים בינלאומיים מרצונים, והבטחות הקהילה הבינלאומית — כבר אינן רלוונטיות. ישראל יכולה להסתמך רק על יכולות הביטחון שלה כדי להבטיח את ביטחון גבולותיה.¹⁷
לחץ להקמת מדינה פלסטינית מיידית: הלחץ החיצוני המתמשך מצד מדינות זרות וארגונים בינלאומיים להקמת מדינה פלסטינית מיידית ללא הסדרי ביטחון אמינים ומשא ומתן, כפי שצופים והוסכמו בהסכמי אוסלו, מערער את עקרון הסכמי אוסלו במשא ומתן על הסכם מעמד קבע. לחץ בינלאומי חסר אחריות ותמים כזה מסכן את הפיכת היציבות למוסד ומגביר את חוסר היציבות במקום לקדם את השלום.
פעולות מפלגתיות של ממשלות שנתפסו כידידותיות, כולל אלו שהיו עדים להסכמי אוסלו, בניסיון לשפוט מראש כל פתרון במשא ומתן לסכסוך באמצעות עידוד יזום להקמת מדינה פלסטינית והכרה באו"ם, ערערו את ההנחה המוסכמת של הסכמי אוסלו למשא ומתן על מעמד קבע. לכן, הניסיון האחרון של מדינות האיחוד האירופי — כולל צרפת, אירלנד, לוקסמבורג, נורווגיה, פורטוגל, ספרד, טורקיה — וכן מדינות מערביות נוספות כמו קנדה ואוסטרליה, לשפוט מראש ולכפות פתרון תוך עקיפת כל תהליך משא ומתן, על ידי חיפוש הכרה בעצרת הכללית של האו"ם במדינה פלסטינית שאינה קיימת, פוגע בהסכמי אוסלו.¹⁸ דבר זה יצר מצב שבו ישראל אינה יכולה עוד להסתמך על ערבויות ושיתוף פעולה בינלאומיים.¹⁹
האשליה של "פתרון שתי המדינות": ההתעקשות של מנהיגים בינלאומיים, במיוחד מצרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה ואחרים, כמו גם החלטות העצרת הכללית של האו"ם החוזרות, לקדם את "פתרון שתי המדינות" הפכה לקיבוע בינלאומי מסקרן ולא נבון. זה מעיד על חוסר הבנה מוחלט של ההיסטוריה, המורכבויות והמציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכך, מנהיגים וארגונים אלה למעשה שואפים לעקוף את שולחן המשא ומתן ולכפות את מה שהם מאמינים שהוא הפתרון ההכרחי.
בעוד ש"החזון של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון" נטבע במקור על ידי נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש ב-24 ביוני 2002²⁰ כתוצאה אפשרית של תהליך המשא ומתן הישיר, מעולם לא נועד להחליף את המשא ומתן הישיר בין הצדדים, וגם לא נועד לשפוט מראש ולכפות פתרון. זה לא היה אלא תוצאה אפשרית, אם הצדדים יסכימו לכך.
למעשה, הסכמי אוסלו לא התייחסו כלל ל"פתרון שתי המדינות". להפך, לפי ההסכמים, רק באמצעות משא ומתן על מעמד קבוע מוסכם הצדדים יכלו לקבוע את המעמד הסופי של השטחים, בין אם מדינה אחת, שתיים, שלוש או יותר, פדרציה, קונפדרציה, קונדומיניום או כל שילוב אחר.
העובדה שהמונח "פתרון שתי המדינות" הפך לצורת לינגואה פרנקה, שמובטא ללא מחשבה ואפילו באוטומטיות, בכל הזדמנות על ידי מנהיגים אירופיים וחלק מצפון אמריקה, ומופיע אוטומטית בהחלטות האו"ם הפוליטיות והמפלגתיות, אינה מקדמת את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אפילו במעט.²¹
ואקום מנהיגות פלסטינית: היעדר הנהגה פלסטינית מאוחדת, אחראית, מקובלת וסמכותית שיכולה להציג את עצמה כשותפה אמינה ויציבה למשא ומתן עבור ישראל רק מחזק את הרעיון של חוסר יציבות מתמשך ואת חוסר הסיכוי לחזרה לתהליך המשא ומתן. דבר זה מחזק את נחישותה של ישראל להבטיח את ביטחונה בעצמה.²²
סוגיות הממשל הפנימי של ישראל: הצורך של ישראל לשמור על הלגיטימיות הדמוקרטית שלה, החוסן הדמוקרטי הפנימי והלכידות המשפטית שלה הם גורמים מרכזיים לשמירה על אמינותה הבינלאומית.²³ אלמנטים פוליטיים וחברתיים שמחלישים את הלכידות החברתית והפוליטית הפנימית של ישראל מחזקים את התפיסה הבינלאומית של חולשה. ישראל אינה יכולה להגן ביעילות על הלגיטימיות של מעמדה המשפטי הבינלאומי בעוד שהיא נראית מפולגת בנוגע לסמכות מוסדות הממשל שלה, מערכת המשפט, הנורמות החוקתיות ותהליכי קבלת ההחלטות במלחמה.
הסכמי אברהם כמודל דו-צדדי חלופי לאוסלו
סדרת ההסכמים ההיסטורית הכוללת את הסכמי אברהם, שהוכרזו על ידי הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו ב-2020, מהווה אולי את הגורם המשמעותי והתקווה ביותר שמדגים היום את האפשרות והיכולת להשיג דו-קיום שלום ומועיל הדדית בין מדינות ערב לישראל, מבלי בהכרח לחזור למסגרת המשא ומתן בסגנון אוסלו.²⁴
בהסכמי אברהם, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן הסכימו "לקדם הבנה הדדית, כבוד, דו-קיום ותרבות שלום בין חברותיהן ברוח אבותיהם המשותף, אברהם, ובעידן החדש של שלום ויחסים ידידותיים שהובל על ידי הסכם זה, כולל טיפוח תוכניות בין אנשים, דיאלוג בין-דתי ותרבות, חילופי דברים אקדמיים, צעירים, מדעיים ואחרים בין עמיהם."²⁵
לכן, ניתן לראות בהסכמי אברהם הוכחה לכך שיחסים שלווים, רווחיים וקבלה הדדית ואזורית ניתנים להשגה כאשר הצדדים מחליטים שהאינטרסים שלהם תואמים את הרצון לשלום. בזמן שמדינות ערב נוספות, כולל סוריה, ערב הסעודית, מדינות מפרץ נוספות והעם הפלסטיני יגיעו למסקנה שיש להן כל מה להרוויח מלהיכנס למסגרת כזו, במקום לעסוק בטרור ולהפיץ ולממן ג'יהאדיזם — גרסה מורחבת של הסכמי אברהם תשמש ללא ספק ההשראה.
סיכום
הנטייה המסורתית של הקהילה הפוליטית והמשפטית הבינלאומית לפעול באופן חד-צדדי על ידי הטלת פתרונות צד שלישי לא יעילים ובלתי ריאליים מעידה על עיוורון ותמימות מוסדית בינלאומית. זה לא יכול לשמש כמנגנון תחליף למשא ומתן ישיר.
אמנם ייתכן שזה יגיב לאינטרסים פוליטיים וכלכליים מפלגתיים מיידיים של המדינות המעורבות, אך כפיית פתרון כזה רק תמסד ותגביר את חוסר היציבות האזורית במקום לקדם שלום אזורי, אמון הדדי ושגשוג.
דבר זה לעולם לא יוכל להתאים לאינטרסים הביטחוניים המהותיים של ישראל, ולא יהיה ריאלי ובר-קיימא.
כל עוד קיים מצב מעורפל כזה, ללא נטייה בינלאומית רצינית לעודד משא ומתן ליחסים שלווים, ישראל אינה יכולה לסמוך על מנגנון זר או בינלאומי כלשהו ולא תהיה לה ברירה אלא להסתמך על יכולותיה וכוחה שלה.
