מצפון לעיר הישראלית אפרת ומדרום לבית לחם שוכנות בריכות שלמה. הבריכות היו חלק ממערכת מים רחבת היקף שמקורה בהרי יהודה, אשר סיפקה מים לבתי המקדש בירושלים. השאלה האם אלו הן הבריכות שאליהן התייחס המלך שלמה בספר קהלת (ב', ו') – שם כתב: "עשיתי לי ברכות מים להשקות מהן יער צומח עצים" – נותרה שנויה במחלוקת.
בהסכמי אוסלו חולקו יהודה ושומרון לשלושה אזורים, שניתן להגדירם באופן כללי כך:
- שטח A – נמצא ברובו תחת סמכות מלאה של הרשות הפלסטינית, בכפוף לסמכות העליונה של ישראל לפעול נגד טרור.
- שטח B – נמצא בשליטה משותפת, כאשר הרשות אחראית לעניינים אזרחיים וישראל אחראית לענייני הביטחון.
- שטח C – נמצא תחת סמכות ישראלית מלאה.
כל אזור שבו ישראל העבירה סמכויות לרשות הפלסטינית – כלומר, כל האזורים שהפכו לשטחי A ו-B – סומן בקפידה במפות מוסכמות, כאשר שטח C כלל את כל יתר השטח.
הסכמי אוסלו מעולם לא התכוונו ליצור מצב שבו שטחי A ו-B יהיו סגורים בפני ישראלים. להפך, ההסכמים כללו הוראות מפורשות הן לגבי אופן הטיפול בישראלים הנמצאים באזורים אלה והן לגבי הדרך שבה על הרשות הפלסטינית לנהוג באתרים היסטוריים יהודיים שנכללו בתחומם.
המשתתפים הישראלים במשא ומתן עם אש"ף ומנסחי ההסכמים לא העלו בדעתם מצב שבו אזורים אלה יהפכו לנשלטים בידי כוחות עוינים של הרשות הפלסטינית וארגוני טרור פלסטיניים נוספים, וכי כמעט כל כניסה של יהודי לאזורים אלו תהיה כרוכה בסכנת חיים ממשית.
יש להדגיש כי הסכנה הקיימת בשטחי A ו-B מופנית כלפי יהודים ישראלים בלבד. אזרחי ישראל הערבים – כלומר מיליוני הערבים שהם אזרחי ישראל – רשאים להיכנס לשטחי A ו-B, ללמוד בהם ואף להתגורר בהם.
מאחר שסיווגו של אזור כשטח A, B או C לא נועד להגביל את הגישה אליו, לא ראו הצדדים להסכמי אוסלו כל מניעה לכלול את בריכות שלמה בתוך שטח A. אולם הכללתו של אתר מסוים זה בשטח A הציבה בפני הרשות הפלסטינית אתגר ייחודי.
לפי הנרטיב של הרשות הפלסטינית, היהודים הם מתיישבים אירופים בני זמננו ש"קולוניזו" את "פלסטין" – מדינה שלטענת המאמר כלל לא התקיימה מעולם. לפי הרשות, ליהודים אין היסטוריה ואין קשר לאזור. מבחינתה, הקביעה שבכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים משנת 1922, שלפיה "ניתנה הכרה בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל וביסודות להקמת ביתו הלאומי בארץ זו", היא קביעה שגויה וחסרת בסיס. הנרטיב של הרשות כה נוקשה, עד שלטענת המאמר הוא אף מכחיש כל קשר יהודי להר הבית.
בהקשר זה, עצם קבלת הסמכות והשליטה על אתר היסטורי אשר כבר בשמו – "בריכות שלמה" – מהווה עדות מתמדת לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, ובכלל זה לחלקים נרחבים מיהודה ושומרון, הייתה בעייתית במיוחד עבור הרשות הפלסטינית.
לדברי המאמר, הרשות הפלסטינית הייתה יכולה להפוך את בית לחם, ובכלל זה את בריכות שלמה, ליעד תיירותי מרכזי ולמקור הכנסה משמעותי. אולם במקום זאת, היא העדיפה אלימות על פני פיתוח כלכלי, מתוך מטרה לערער את ישראל. כתוצאה מכך, במקום לשמר ולקדם את המורשת הנוצרית של בית לחם, תרמה הרשות, לטענת הכותב, ליצירת אווירה של אפליה והפחדה כלפי האוכלוסייה הנוצרית ההולכת ומצטמצמת בעיר.
בכל הנוגע לבריכות שלמה, הרשות הפלסטינית החמיצה הזדמנויות להשקיע בפיתוח התיירות, ובמקום זאת הזניחה את האתר ואפשרה לו להתדרדר.
עד שנת 2016 הידרדר מצבו של האתר עד כדי כך שחלק מחומת אחת הבריכות אף קרס. בעקבות זאת נשמעו קריאות לרשות הפלסטינית לשקם ולשחזר את המקום, או לחלופין לאפשר לישראל לבצע את העבודות.
מאחר שהרשות לא הייתה מעוניינת להשקיע באתר שלטענת המאמר מערער לחלוטין את הנרטיב ההיסטורי שלה, התערבה בשלהי כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן הממשל האמריקאי והעניק מענק בסך 750,000 דולר לצורך שיקום האתר.
לטענת המאמר, במסגרת מה שמתואר כניסיון לעצב מחדש את ההיסטוריה, אמר הקונסול הכללי של ארצות הברית באותה עת, דונלד בלום, כפי שצוטט בסוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפלסטינית (WAFA):
"תרומה זו של ממשלת ארצות הברית אינה רק מדגישה את הכבוד וההערכה של אמריקה למורשת הפלסטינית ולעתיקותיה היקרות, אלא גם את החשיבות שבתמיכה בכלכלה הפלסטינית כמרכיב חיוני להשגת שלום."
לטענת הכותב, הקונסול בלום מעולם לא הסביר מדוע אתר שלפי שמו בלבד נושא משמעות היסטורית יהודית ברורה, ואשר הוזנח במשך עשרות שנים בידי הרשות הפלסטינית, נחשב לפתע לחלק מן "המורשת הפלסטינית".
למרות ההשקעה האמריקאית, הרשות הפלסטינית לא פיתחה את האתר, ומאז שנת 2017 שבו הבריכות והידרדרו למצב של הזנחה.
הזנחת האתר המתמשכת מצד הרשות הובילה לקריאות חוזרות בישראל להשיב את השליטה עליו. במסגרת מאמצים אלו, ובשל קרבתו הרבה לאפרת, החלו קבוצות של ישראלים – ובהן חברי כנסת ושרים בממשלה – להגביר את ביקוריהן במקום.
העניין הישראלי המחודש באתר לא נעלם מעיני הרשות הפלסטינית. ב־11 ביוני 2026 כינס ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מוחמד מוסטפא, דיון מיוחד בנושא.
לדברי מוסטפא, ההתעניינות הישראלית המחודשת והביקורים באתר, שכללו גם רחצה בבריכות, מהווים חלק מ"האיומים וההתקפות המתמשכים של רשויות הכיבוש הישראליות והמתנחלים".
בין ההצעות שעלו במהלך הדיון, במסגרת המאמצים "לחזק את עמידותו של האתר", הייתה גם הקמת מסגד במקום.
על פי הדיווח הרשמי של סוכנות הידיעות הפלסטינית WAFA, לא התקיים כל דיון על תיאום או שיתוף פעולה עם ישראל לצורך שיקום ופיתוח האתר. עם זאת, הדיווח הזכיר את ניסיונותיה החוזרים של הרשות הפלסטינית, לטענת הכותב, לשכתב את ההיסטוריה ולפעול לקבלת הכרה של אונסק"ו באתר כאתר מורשת פלסטיני.
לטענת המאמר, העובדה היא שבריכות שלמה הן אתר בעל חשיבות היסטורית רבה. במשך עשרות שנים התעלמה הרשות הפלסטינית מן המקום, והתערבה רק לאחר שארצות הברית סיפקה מימון שנועד לשקם את הבריכות ולמנוע את המשך הידרדרותן.
לדברי הכותב, ניתן היה להפוך את הבריכות לאתר תיירות ונופש מרכזי, שהיה עשוי להפוך לנכס כלכלי משמעותי עבור הרשות הפלסטינית. אולם במקום לנצל הזדמנות זו, אפשרה הרשות, לשיטתו, לנרטיב ההיסטורי שלה לפגוע באפשרויות המעשיות שעמדו בפניה.
לדעת הכותב, המצב הקיים כיום אינו יכול להימשך. הוא טוען כי בריכות שלמה הן דוגמה לבעיה פשוטה יחסית שהפכה למורכבת בעקבות כשלי הסכמי אוסלו ודרך פעולתה של הרשות הפלסטינית.
לדבריו, ביקוריהם של ישראלים באתר אינם מהווים "התקפות", אלא ביטוי לדאגה אמיתית ולהתעניינות באתר, וכן עדות לכך שבמשך שלושה עשורים לא גילתה הרשות הפלסטינית עניין בשמירתו, ואף פחות מכך – בפיתוחו.
לסיכום, הכותב סבור כי בין אם האתר יישאר בשטח A ובין אם לאו, יש לחייב את הרשות הפלסטינית להבטיח את תחזוקתו ופיתוחו של האתר, וכן להבטיח גישה בטוחה, חופשית וללא הפרעות לישראלים המבקשים לבקר בו ולהשתמש בו.
