מקורות פוליטיים בכירים אומרים שהמלחמה הנוכחית, שעדיין נמשכת, מאשרת כי משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) הם בעלי המילה האחרונה בענייניה הפנימיים והחוץ של איראן. לפי מקורות אלו, משמרות המהפכה הפכה לכוח הדומיננטי במדינה, מחזיקה בכוח מכריע ומרחיב את השפעתו בהתמדה.
מה שהתחיל כארגון צבאי התפתח לשחקן המרכזי שעיצב את הפוליטיקה האיראנית, ודחק את הממסד הפוליטי המסורתי לשוליים. השיחות בין ארצות הברית לאיראן צפויות להתחדש השבוע באסלאמאבאד. הנשיא טראמפ שואף להגיע להסכם לפני ביקורו בסין ב-14 לחודש ופגישתו עם הנשיא שי ג'ינפינג. סגן הנשיא ג'יי.די. ונס צפוי לעמוד בראש המשלחת האמריקאית למשא ומתן.
עם זאת, בכירים בישראל מביעים ספקנות עמוקה, לאור הפערים המשמעותיים בין עמדות שני הצדדים. הניסיון להגיע להסכם לפני נסיעתו של טראמפ לסין מסמן לאיראנים שהנשיא נמצא תחת לחץ להגיע לבייג'ינג עם הישג, שלדברי מקורות פוליטיים מחליש את עמדת המשא ומתן האמריקאית. הם מאמינים שנשיא טראמפ צריך להקרין נחישות וביטחון עצמי.
הלחץ הזה גובר בעקבות דיווחים שטראמפ רוצה לסיים את המלחמה בעקבות מונדיאל ובחירות האמצע בנובמבר. וושינגטון מאמינה שלחץ צבאי, מצור הורמוז וסנקציות מחמירות יותר יאלצו את איראן לוותר. אך טהראן מתמקדת בהתמודדות עם לחץ והסתגלות. לכן, הצדדים שואפים לסטנדרטים שונים של הצלחה, מה שמטיל ספק בהסכם אמיתי.
בכירים פוליטיים מצביעים על חוסר אמון מוחלט בין המפלגות כמכשול מרכזי. איראן אינה מאמינה שארצות הברית תכבד התחייבויות ארוכות טווח בנוגע להקלה בסנקציות, במיוחד לאחר קריסת הסכם הגרעין מ-2015. וושינגטון, בינתיים, מטילה ספק בכך שאיראן תכבד כל הסכם הקשור לתוכנית הגרעין שלה או למדיניות האזורית, לאור התלות המתמדת של טהראן בהונאה ומניפולציה.
ללא שינויים יסודיים בציפיות משני הצדדים, מנגנוני אמון אמינים ודרך דיפלומטית אמיתית, המשא ומתן ככל הנראה יישאר תקוע, וההסלמה תנהל ולא תיפתר. לפי מקורות פוליטיים אלה, המשבר בין איראן לארצות הברית חורג ממחלוקות סביב תוכנית הגרעין, סנקציות או שליטה במצר הורמוז. בלב זה, מדובר בהתנגשות בין שתי השקפות עולם: אמונות שונות באופן יסודי לגבי מטרת וניהול המשא ומתן.
מצד אחד עומדת ארצות הברית, או ליתר דיוק, הנשיא טראמפ, שמנהל את השיחות בגישה של מגבש עסקאות מהיר המחפש תוצאות מהירות, ברורות ומדידות. מצד שני, איראן ניגשת לעימות באסטרטגיה ארוכת טווח ומתודית, ורואה בכל סבב משא ומתן חלק ממאבק רחב ומתמשך על השפעה וכוח. הבעיה המרכזית בעימות הזה היא היעדר אמון עמוק, שמעצב כל שלב במשא ומתן ובאסטרטגיה.
לגבי איראן, ארה"ב הפרה הסכמים, שינתה עמדות, עזבה את הסכם הגרעין מ-2015, ושילבה לחץ עם מעורבות. לכן, איראן רואה במשא ומתן הזדמנות וסיכון כאחד. זה מסביר את ההתעקשות של איראן על תנאים מוקדמים וסירובה לדון בקווים אדומים כמו כניעה או הפסקת העשרת אורניום. בוושינגטון, היגיון שונה שורר. ההחלטות מעוצבות על ידי פוליטיקה פנימית, דעת קהל, בחירות אמצע, יריבויות פנימיות, לחצים אזוריים והצורך להתמודד עם רוסיה וסין.
כך, המשא ומתן נע בין איומים לפשרה, דיפלומטיה ועמדות נוקשות.
התוצאה היא דיפלומטיה לא עקבית: הצהרות שמחפשות הסכמה מנוגדות ללחץ, סנקציות ואיתות צבאיים. מנקודת המבט של איראן, זה סימן לחולשה, לא לאסטרטגיה. איראן רואה את הזמן באופן אסטרטגי, תוך ניצול עיכובים ומשברים במסגרת המשא ומתן המתמשך. כל עיכוב במשא ומתן, כל משבר זמני וכל חידוש לחץ חיצוני נתפסים כחלק מקמפיין ממושך שנועד להתיש את היריב במלחמת התשה במקום למהר לעבר הסדר.
בינתיים, איראן מפגינה אחדות סביב דוקטרינת הקיצוניות שלה: לדחות משא ומתן בכפייה ואל תמסור נכסים ללא רווחים משמעותיים. גורמי ביטחון אומרים שהפער הוא יותר מפוליטי, הוא נובע מדעות מנוגדות על כוח וסדר בינלאומי. בוושינגטון, השיחות נתפסות כאמצעי להסכם מהיר. בטהראן, המשא ומתן הוא מאבק מתמשך. בארצות הברית, הזמן הוא מגבלה, ודוחף את המשא ומתן להגיע למסקנות במהירות. לאיראן, הזמן מציע יתרון אסטרטגי במשא ומתן ובעימותים.
פער זה יוצר מצב שבו כל צד מפרש את פעולות הצד השני כטעויות או סימני חולשה ולא כבחירות אסטרטגיות מכוונות. למרות ההבדלים הללו, מקורות ביטחוניים מעריכים שבטווח הקצר, לאור הישגיה הצבאיים, לארצות הברית יש יתרון טקטי ברור: מנוף כלכלי, נוכחות צבאית אזורית ותיאום עם בעלות ברית מרכזיות. בטווח הבינוני והארוך, התחזית מורכבת יותר.
איראן פיתחה יכולת יחסית גבוהה לספוג סנקציות ולחץ, תוך בניית רשת השפעה אזורית שמאפשרת לה להפעיל השפעה עקיפה. בנוסף, אסטרטגיית ההתשה שלה מתאימה יותר לעימותים ממושכים ללא תוצאה מהירה והחלטית.
כתוצאה מכך, הערכה רווחת בקרב כמה פקידי ביטחון ישראלים היא שאם המשא ומתן יישאר קצר טווח וממוקד באופן צר, ארצות הברית תשמור על היתרון ותכתיב את תנאי ההסכם.
אם המשבר יהפוך למלחמת התשה ממושכת, צפוי שאיראן תשפר את מעמדה ואולי תכפה מציאות חדשה.
המאבק בין טהראן לוושינגטון מתמקד ביותר מתיק הגרעין או הסנקציות. מדובר בעיקר בתחרות בין תפיסות בלתי ניתנות לגישור של זמן, תרבות פוליטית ושימוש בכוח, שמחריפה את הקשיים הטמונים בכל משא ומתן. העימות הזה מציב את המתווך האמריקאי להסכם מהיר מול האסטרטג האיראני של השחישה. השאלה המרכזית היא לא מי צודק, אלא איזו צד יכול להחזיק מעמד הכי הרבה זמן, כשהזמן הופך לנשק המרכזי.
בסופו של דבר, ההחלטה האם להתקדם להסכם תינתן בידי משמרות המהפכה, שמיומנים מאוד בפוליטיקה של תפיסה ותדמית. אם הם ירגישו שנשיא טראמפ נתון ללחץ כבד להשיג הסכם, המשא ומתן צפוי להימשך, בעוד טהראן תנסה להגביר את הלחץ כדי להשיג ויתורים אמריקאיים נוספים.
