כאשר מנהיגי העולם חותמים על עסקאות, הדוברים שלהם עומדים מול המצלמות. כולם מפרסמים על זה ב-X. אבל מי באמת מגיע למען האנשים שנשארים מאחור? "העזרה בדרך", צייץ הנשיא טראמפ. העזרה הגיעה, ואז נעלמה באמצע הדרך.
איראן היא מדינה המשתרעת על פני 1.6 מיליון קילומטרים רבועים ומתגוררים בה 93 מיליון אנשים בעשרות קבוצות אתניות. המורכבות הזו חיונית להבנת לא רק איראן, אלא גם חלק גדול מהמזרח התיכון. מה שפחות מובן, או אולי מתעלמים ממנו בכוונה, הוא שאיראן כיום היא המדינה היחידה באזור שבה האוכלוסייה כמעט כולה מאוחדת נגד ממשלתה.
הרפובליקה האסלאמית מוציאה להורג כל מי שמעז לדבר או למחות נגד השלטון. ועדיין, אנשים עושים זאת.
בינואר, כשהאיראנים יצאו לרחובות להילחם על מולדתם, אף אחד לא אמר, "אתה כורדי, אני לא אעמוד לצידך." באיראן, כל אתניות וכל אזור מדברים בקול אחד: הרפובליקה האסלאמית חייבת ללכת.
בינתיים, גרטה טונברג, עטופה בקאפייה מפרסמת פוסט על מטרה שהיא בבירור לא מבינה, זועמת על האיום של טראמפ על איראן, ומכנה אותו "איום להשמיד ציוויליזציה שלמה". הרשתות החברתיות ענו לה במהירות. סרטון שפורסם על ידי אישה איראנית הפך לוויראלי: "כש-45,000 מאחיי ואחיותיי נרצחו ברחובות, כשעוד ועוד עוברים עינויים בכלא עכשיו, לא אמרת כלום על כך. אבל כשטראמפ אמר שציוויליזציה שלמה עלולה למות, והתכוון למשטר האכזרי שמבצע את ההרג הזה, פתאום את משמיעה את הקול שלך?" היא סיימה בשאלה שענתה על עצמה: "את מדברת עכשיו כי המשטר הזה מממן את חמאס".
אם כבר מדברים על חמאס, "לוחמי החירות", כפי שמעריציהם מתעקשים לכנות אותם. כמי שעבדה בקולנוע ובטלוויזיה, ראיתי הפקות מקצועיות. עם זאת, שום דבר לא משתווה למה שאנשים באינטרנט התחילו לקרוא לו "פאליווד" (Pallywood). אנשים נפגעו באמת. חמאס השתמש באזרחים כמגן אנושי במלחמה אמיתית. אבל הסרטונים המבויימים היו משהו אחר לגמרי. גבר כורדי-טורקי פרסם סרטון בפרסית: "באיראן נהרגו 50,000 אנשים ואף אחד לא תמך בהם. אתם יודעים למה? כי אף אחד לא צילם ילדים מתאפרים על הבמה והתייחס לזה כמו להפקה קולנועית". הייתה לו נקודה חזקה.
המערב המשיך לתמוך בחמאס. קריאות הטרור הדהדו בבירות הגדולות של אירופה וארה"ב. "אנטי-ציונות אינה אנטישמיות," נכתב על השלטים, כאילו ההבחנה עדיין נושאת משמעות אמיתית. ובמהלך כל זה, האנשים שעמדו בעקביות בסולידריות עם הישראלים היו האיראנים, הן בתוך איראן והן ברחבי התפוצות.
שמעתם פעם על אוכלוסייה שקוראת להתקפה על מדינתה על ידי צבא זר? גם אני לא, עד עכשיו. האיראנים עשו זאת. כי עבורם, האויב הוא המשטר, לא המפציצים.
היינו קרובים לעזור. ואז הפסקנו. המשא ומתן קרס, בדיוק כפי שציפו רבים. מה קרה ל"אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים"? כעת האיראנים חווים את הפסקת האינטרנט הארוכה ביותר בתולדות המדינה. אנשים נעצרים פשוט כי ניסו להשתמש בסטארלינק. לפחות 114 אנשים הוצאו להורג בשלושת השבועות האחרונים בלבד. יותר מהם מתים בעינויים בכלא.
אני לא יודעת מי יקרא את זה או כמה רחוק זה יגיע. אבל אם אתה דונלד טראמפ, או כל אדם שמייעץ לו, העם האיראני עדיין מחכה. כל מה שהם מבקשים זה שרזה פהלווי יקרא להם חזרה לרחובות, ושחיל האוויר האמריקאי וחיל האוויר הישראלי יספקו כיסוי בזמן שהם עונים לקריאה הזו.
הנה משהו ששווה לשקול: הרבה יותר יעיל להסיר את האנשים בשלטון לצמיתות, כדי שלא יהיו להם עוד נשק לשימוש המוני, מאשר לבלות שנים בחיפוש אחר הנשק הזה בשטח של 1.6 מיליון קילומטרים רבועים של שטח עוין.
בעוד המנהיגים מנהלים משא ומתן על עסקאות, דוברים מקיימים מסיבות עיתונאים, וכולם מפרסמים ברשת, העם האיראני נשאר במקום שבו תמיד היה: מחכה להיות חופשי. אנחנו באמת יכולים לעזור להם. השאלה היחידה היא האם נעשה זאת.
